הודעות מבית הדפוס

הספר עולם קטן שאזל הודפס מחדש. אפשר להשיגו דרך אתר "בבל". מחירו עלה (בגלל תמונות הצבע) אך שימו לב למבצע חצי מחיר על כל ספרי ההוצאה.

הספר הווה שנעדר תקופה ארוכה הודפס שוב. אפשר להשיגו דרך אתר "אבן חושן".

גם חברת ברבורים אזל והודפס שוב. הוא נמצא כאן.

גן החורף, ספר הייקו קטן וחורפי מאת ג'ק ברי, בתרגומי, ראה אור לאחרונה. לפרטים – אתר "ירח חסר".

"לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶאֱהֲבָם, להעריכם, לשמור עליהם".

(לאה גולדברג, 8.9.1939)

שני פשפשים בזמן מלחמה. תצלום ד"ב



חצי שעה

תנו לי חצי שעה.

זה משך הזמן של הסרט הזה (כאן קישור נוסף). אילו הייתי יכול הייתי דורש מכם לשבת ולצפות בסרט. רצוי ביחד, אבל זה לא הכרחי: מנהיגי האירנים, החותים, החמאס, הישראלים, ביידן וטראמפ. גם הרוסים והסינים מוזמנים. יש מקום לכולכם. נדאג לכתוביות.

למשך חצי שעה תראו אנשים משוגרים לגובה, מגיעים לירח וטסים על פני צדו הנסתר, ואז פונים לאחור, ורואים את כדור הארץ עולה כביכול מעל הירח. תראו גם מה לא רואים: לא רואים גבולות, לא מדינות, לא עמים. כפי שאומר אחד האסטרונאוטים בסרט, מהחלל אפשר לחשוב שהפלנטה הזו שוממת. וברור שהיא מקום אחד. שלם.

דמיינו את עצמכם בחללית הזו. צאו לחצי שעה מההתמקדות העקשנית שלכם ב"משימה" המוגדרת של המלחמה, או הקרב, או התגובה, ולחצי שעה ראו את הדברים בהקשר רחב. תנו לאונה הימנית של המוח לפעול, האונה שקולטת את העולם כמכלול, כהקשרים; לא רק לשמאלית, הקולטת את העולם כחתיכות מופרדות זו מזו.

לרגע תוכלו לראות בסרט את אדמת המריבה, והיא הפוכה, עומדת על הראש. הביטו: את כל האלימות הזאת אתם מבצעים כשאתם תלויים עם הראש למטה. זה מגוחך!

כפי שאומר אחד האסטרונאוטים בסרט, כולנו אסטרונאוטים בספינת חלל טבעית ששמה כדור הארץ. בעוד ששלושת האסטרונאוטים של "אפולו 8" הצליחו לעבוד כאיש אחד, ברוח טובה, אנו, הטייסים על ה"חללית" הזו שנעה במהירות של 108,000 קמ"ש מסביב לשמש, לא מפסיקים להתקוטט זה עם זה. מה הפלא שהספינה הולכת ונטרפת? חשבו על זה: אתם משליכים פצצות ויורים בתוך חללית.

ראו לחצי שעה גם את החלל החשוך שאופף את עולמנו (=אתכם) מכל הצדדים. והחלל נמשך עוד ועוד ועוד ועוד (ועוד), הרבה מעבר לגבולות המסך או התצלום. אתם "קוטלים, חותכים בבשר החי, מחרפים ומגדפים" (כדברי מרקוס אורליוס) כשאתם אפופים חשכה אינסופית.

לא שמתם לב לחושך? הוא נמצא שם כל הזמן. גם בשעות היום.

בעוד עשורים בודדים לכל היותר כל המעורבים בסכסוך האַלים (וגם הלא מעורבים), יתמזגו בחלל החשוך הזה, בחלל הקרוב הזה. איני אסטרטג אבל דבר אחד אני יודע: אין לכם הרבה זמן. החושך נושף בעורפכם. חלקכם כבר בני 70, 80… בקרוב יקיש החלל על המצח, ותהיו כלא הייתם. לעולם לא תחזרו לחיות בצורה המסוימת שקיבלתם עם לידתכם.

(אני מדמיין את האורות עולים אחרי חצי שעה. הם עוד יושבים בכיסאות, הם לא יכולים לקום ולהמשיך. משתררת דממה. מישהו נאנח).

24.12.1968. צלם: ויליאם אנדרס. קרדיט: NASA/Apollo 8.
לרוב מדפיסים את התמונה כך שאופק הירח נמצא למטה והפלנטה מעליו. הדבר מקנה מעין בסיס מדומיין לכדור הארץ וקצת מקהה את תחושת התלייה על בלימה שיש בפורמט המובא כאן, שבו הארץ נראית כמעין עש המתעופף מגזע עץ

"אמונה במציאותה של הנשמה"

[ג'יימס הילמן, שני קטעים]

1

"תשומת הלב הנאמנה לָעולם הדמיוני [בעיקר עולם החלום, ד"ב], אהבה זו, המשנה סתם דימויים לכדי נוכחוּיוֹת, מעניקה להם הוויה חיה, וליתר דיוק מגלה את הנוכחות החיה הטבועה בהם, אינה אלא יצירת מיתולוגיה חדשה. תכנים נפשיים נעשים לכוחות, לרוחות, לאֵלים. אתה חש בנוכחותם כמו שחשו בימי קדם בני אדם שעוד הייתה בהם נשמה".

(Insearch, p. 100)

2

"העבודה של יצירת נשמה עניינה בעיקר להזכיר את האמונה הפסיכולוגית, האמונה העולה מן הנשמה (פסיכֶה) ומתבטאת כאמונה במציאותה של הנשמה. היות שהנשמה היא בעיקר דימוי, והדימוי הוא תמיד נשמה, האמונה הזו מתבטאת כאמונה בדימויים: היא עבודת אלילים, כפירה במונותאיזם החף-מדימוי של המטפיזיקה והתאולוגיה. אמונה פסיכולוגית מתחילה באהבת הדימויים, והיא גואה בעיקר בצורת דמויות המופיעות בחלום בהקיץ, בפנטזיות, בהרהורים ובדמיונות. החייאתם ההולכת וגוברת מעניקה לך שכנוע הולך וגובר שיש לך מציאוּת פנימית, ואז שאתה הוא מציאות פנימית, מציאות שיש לה משמעות עמוקה החורגת מעבר לחייך האישיים.

אמונה פסיכולוגית משתקפת בְּאגו שמוקיר את הדימויים ופונה אליהם בשעות של אפלה. אמונו בדמיון היא אמונה במציאות היחידה שאינה ניתנת לערעור, מוצגת באופן ישיר, מורגשת באופן מידי. ביטחון בדימויים וביטחון בנשמה הולכים שלובי זרוע.

[…]

מה שמכוּנה האישיות שלי היא פרסונה [=מסכה, ד"ב] שמבעדה הנשמה דוברת. היא […] אינה שלי, אך תלויה לגמרי במתנה של אמונה בעצמי, אמונה שהנשמה נותנת, אמונה בהיותי ראוי להיות נַשָּׂא (carrier) של נשמה. לא אני אישית; האנימה נותנת לי אישיות, יוצרת את נשמתה שלה דרכי, מעניקה לחיי את המובן שלה. החלום רב-העוצמה שלה הוא ה'אֲנִיוּת' שלי".   

(Re-Visioning Psychology, pp. 50-51)

אלי

מאת ו"ס מרווין

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

לנוסח המקור

כֶּלֶב קָטָן פֵּשֶׁר שְׁמוֹ "כָּנָף"[1]

אַף פַּעַם לֹא הָיִיתָ זָקֵן אַף פַּעַם לֹא צָעִיר

בְּקֹשִׁי נִגְמַלְתָּ

נִנְטַשְׁתָּ עִם אַחֶיךָ עַל הַחוֹף

נִלְקַחְתָּ הַבַּיְתָה מֻרְעָב

בִּידֵי אִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיוּ לָהּ

כְּלָבִים רַבִּים מִדַּי לְהַאֲכִיל

נִמְסַרְתָּ לְאַחֶרֶת

שֶׁקָּשְׁרָה אוֹתְךָ בְּחֶבֶל כְּבִיסָה בֶּחָצֵר בֵּין עֲשָׂבִים

וְהֶאֱכִילָה אוֹתְךָ כְּשֶׁהִיא זָכְרָה

בֹּקֶר אֶחָד לִפְנֵי לִקּוּי הַיָּרֵחַ

שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ בַּטֵּלֵפוֹן

רַק נְפִיחוּת עֲקִיצוֹת הַחֲרָקִים

הִרְחִיקוּ אֶת עוֹרְךָ מַעַצְמוֹתֶיךָ

פַּרְוָה קְלוּשָׁה דְּהוּיָה מְטֻנֶּפֶת בְּגוֹן בֹּץ

בֶּטֶן עֵירֻמָּה מְצֻפָּה פְּצָעִים

רֹאשׁ נָמוּךְ מְפֻחָד שׁוֹתֵק מִתְבּוֹנֵן

נָשָׂאתִי אוֹתְךָ הַבַּיְתָה וְנָתַתִּי לְךָ חָלָב וְאֹכֶל

רָחַצְתִּי אוֹתְךָ וְיִבַּשְׁתִּי אוֹתְךָ

מָשַׁחְתִּי אֶת פְּצָעֶיךָ וְיָשַׁבְתִּי לְצִדְּךָ

בַּשֶּׁמֶשׁ, רֹאשְׁךָ הָרָטֹב נָח עַל רַגְלִי

הָיָה לָנוּ כְּבָר אָח אֶחָד שֶׁלְּךָ

וְקָרָאנוּ לוֹ עַל שֵׁם עֵץ הָאִיִּים הַגָּדוֹל

שִׁמְךָ נִבְחָר בְּשֶׁל הַצְּלָלִים הַבְּהִירִים

מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפֶיךָ הַדַּקּוֹת

וּבְשֶׁל שְׁאֵרִית הַמִּדְבָּר

בְּחָטְמְךָ הַשָּׁחֹר הַצָּר כְּשֶׁל כֶּלֶב רוּחַ

וּבְשֶׁל קַלּוּת הֲלִיכוֹתֶיךָ

לֹא בְּשֶׁל קְלִישׁוּת אֵיבָרֶיךָ הַמֻּרְעָבִים

אֲבָל גַּם בְּחָלְיְךָ וּבְחֻלְשָׁתְךָ

כְּשֶׁקִּרְטַעְתָּ מִכְּאֵב וּמִתְּשִׁישׁוֹת

חֶסֶד אֲוִירִי, עֲלִיצוּת מְעֻדֶּנֶת

רוֹמְמוּת כְּמוֹ בָּרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי מָעוֹף

אֲנִי מַמְשִׁיךְ לְגַלּוֹת מַדּוּעַ זֶה שִׁמְךָ

הַוֵּטֵרִינָר הַנָּפוּחַ לֹא הִתְרַשֵּׁם מִמְּךָ

וְהֶאֱרִיךְ לִטְעוֹת בְּנִחוּשׁ

בַּאֲשֶׁר לַבְּעָיָה

שֶׁבִּגְלָלָהּ בְּקֹשִׁי יָכֹלְתָּ לֶאֱכֹל

וּמֵעוֹלָם לֹא גָּדַלְתָּ כְּמוֹ אָחִיךָ

כֶּלֶב קָטָן, חָכַמְתָּ בְּאַחֲרִיתֶךָ[2]

אַף פַּעַם לֹא הִתְרַפַּסְתָּ אַף פַּעַם לֹא מָרַדְתָּ

אַף פַּעַם לֹא הָיִיתָ רָחוֹק

עוֹמֵד בְּרֶגֶל אַחַת עַל הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה

מְקַוֶּה שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לִישֹׁן

עוֹמֵד בַּמְּבוֹאָה מַבִּיט לְמַעְלָה

זָנָב מְכַשְׁכֵּשׁ לְאַט מִתַּחַת עַצְמוֹת יְרֵכַיִם בּוֹלְטוֹת

לִקְרַאת הַסּוֹף הָיִיתָ אִתָּנוּ מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ

הַנְּשִׁימָה הַכְּבֵדָה לְאֹרֶךְ הַלַּיְלָה

תַּמָּה שָׁעָה וָחֵצִי לִפְנֵי הָאוֹר

הַלָּשׁוֹן הָאֲפֹרָה הִשְׁתַּלְשְׁלָה מִפִּיךָ

הִמְשַׁכְנוּ לִקְרֹא לְךָ לְהַחֲזִיק בְּךָ

הִרְגַּשְׁנוּ אֶת הַגֹּבַהּ פִּתְאוֹם


[1] אני מניח שהכוונה למילה aile בצרפתית או ala באיטלקית או ספרדית.

[2] רמיזה למשלי יט, כ. (הערות המתרגם)

מה הכלב אולי שומע

מאת ליסל מולר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

אִם שְׁרִיקָה בִּלְתִּי נִשְׁמַעַת

הַנִּנְשֶׁפֶת מִבֵּין שִׂפְתוֹתֵינוּ

עֲשׂוּיָה לְהַחֲזִירוֹ אֵלֵינוּ הַבַּיְתָה,

אוּלַי הַדְּמָמָה הִיא

קוֹל עַכְבִישִׁים נוֹשְׁמִים

וְשָׁרָשִׁים חוֹפְרִים בָּאֲדָמָה;

אוּלַי הִיא הָאַסְפָּרָגוֹס הַנֶּאֱנָח,

רֹאשׁוֹ שָׁלוּחַ קָדִימָה אֶל הָאוֹר,

וְהַקּוֹל הָאָרֹךְ וְהַחוּם

שֶׁל סְפָלִים בְּהִסָּדְקָם;

הָיִינוּ רוֹצִים לִשְׁאֹל אֶת הַכֶּלֶב

הַאִם יֵשְׁנוֹ רִשְׁרוּשׁ תְּמִידִי

כִּי הַיֶּלֶד בַּבַּיִת

מַמְשִׁיךְ לִגְדֹּל; הַאִם הַנָּחָשׁ

בֶּאֱמֶת נִמְתָּח לִמְלוֹא אָרְכּוֹ

מִבְּלִי לְהַשְׁמִיעַ נְקִישָׁה, וְהַשֶּׁמֶשׁ

בּוֹקַעַת אֶת הָעֲנָנִים בְּלֹא

דֵּצִיבֵּל שֶׁל מַאֲמָץ;

הַאִם לְעֵת סְתָו, כְּשֶׁהָעֵצִים

מְיַבְּשִׁים אֶת בְּאֵרוֹתֵיהֶם, אֵין רַעַד

גָּבוֹהַּ מִכְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְשָׁמְעוֹ.

אֵיךְ הַהַרְגָּשָׁה שָׁם לְמַעְלָה

מֵעַל הָרָמָה הַחֲסוּמָה

שֶׁל אָזְנֵינוּ הַפְּשׁוּטוֹת?

לֹא שָׁמַעְנוּ בְּכִי שֶׁל לֵדָה.

הַצִּפּוֹר הַתִּינֹקֶת פָּשׁוּט נִמְצֵאת שָׁם,

הַבֵּיצָה שְׁבוּרָה, הַקֵּן חַי,

וְלֹא שָׁמַעְנוּ דָּבָר כְּשֶׁהִשְׁתַּנָּה הָעוֹלָם.

אניבלה קראצ'י, סביבות 1600, ראש כלב, המוזיאון הבריטי

***

אני מנצל את ההזדמנות להודיע על הופעת ספר קטן בתרגומי, פרטים כאן.

בְּלֶכְתָּהּ

מאת סופי קאבּוט בלאק

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

עֲוִית הַחֲלוֹם, רַגְלָהּ הָאֲחוֹרִית כְּמוֹ רָצָה

מִבַּעַד לְיַעֲרוֹת שֶׁל בֹּקֶר, אֶלָּא שֶׁהִיא גּוֹסֶסֶת,

וּבַמִּקְצָב שֶׁל כָּל נְשִׁימָה שֶׁאֵינָהּ בְּטוּחָה

בַּנְּשִׁימָה הַקּוֹדֶמֶת, שְׂפָמָהּ מָעוּךְ

עַל הַיָּרֹק שֶׁל מְעִילִי הַיָּשָׁן, הַמִּלִּים

הָאִטִּיּוּת הַשְּׁקוּלוֹת שֶׁפַּעַם לָמַדְתִּי לוֹמַר –

אֲבָל אֵינִי יְכוֹלָה לָזוּז; אֲנִי מְחַכָּה לְסִימָן כָּלְשֶׁהוּ

שֶׁל מְחִילָה, אַךְ תַּחַת זֹאת בָּא רָעַד

מְדֻיָּק שֶׁל הַגּוּף שֶׁלָּהּ בְּעוֹדוֹ נוֹדֵד

מִבַּעַד לַפַּחַד, אָזְנָהּ צְמוּדָה לָאֲדָמָה

כְּמוֹ לִשְׁמֹעַ קוֹל אַחֵר. תַּחַת זֹאת –

הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁבּוֹ הִיא מְרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ, פּוֹנָה לְאָחוֹר

וּמַבִּיטָה הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ עֵינַי, מְחַפֶּשֶׂת

אֶת עַצְמָהּ, לִרְאוֹת מָה אֲנִי רוֹאָה.

רות דולורס וייס – ספר חדש (!)

אפשר להזמין את שני הספרים בהנחה ניכרת מן ההוצאה, ראו נא בקישורים למעלה.

כלבה אֵלה

מאת רובין בֶּקֶר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

אֶל מְסִלַּת הָרַכֶּבֶת בְּקַרְקָעִית הַקַּיִץ,

שָׂם עֲשָׂבִים מְלַבְלְבִים, אֲנִי חוֹזֶרֶת.

נַעֲרָה שְׁטוּחַת-חָזֶה בְּחֻלְצַת טְרִיקוֹ סְפוּגַת אֲדָמָה. אָהַבְתִּי

אֶת חֲשָׁאִיּוּת הֶעָרוּץ וְאֶת הָרֵיחַ הַשּׁוֹפֵעַ

שָׂם מָצָאתִי מַטְבְּעוֹת מְעוּכוֹת בְּגַלְגַּלֵּי רַכָּבוֹת, וְגֻלּוֹת

חֲלָבִיּוֹת, וְגַם סַכִּין חֲלוּדָה.

נִרְאֶה שֶׁהוֹשַׁטְתִּי יָד לְתַכְשִׁיט זוֹל

בָּעֵשֶׂב כְּשֶׁאַפָּהּ הַצַּר שֶׁל כְּלַבַּת הַקּוֹלִי

הִתְקָרֵב. הַטְּרִיז בִּשְׁלוֹשָׁה צְבָעִים שֶׁל רֹאשָׁהּ – דֶּגֶל מְדִינָה זָרָה.

אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי – אֲנִי חַיֶּבֶת לְהַחֲזִיר אוֹתָהּ – הָדַפְתִּי

וְנֶעֱמַדְתִּי בְּשֶׁקֶט כְּדֵי שֶׁהִיא תִּשָּׁאֵר וְשֶׁאוּכַל לָגַעַת

בַּפַּרְוָה הַשְּׁחֹרָה הַשּׁוֹפַעַת שֶׁזָּרְחָה מִמֶּנָּה. הִיא לֹא בָּרְחָה.

כְּדֵי לִבְחֹן אוֹתָהּ רַצְתִּי בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה וְהִיא עָקְבָה אַחֲרַי בִּידִידוּת

כְּמוֹ הַכְּלָבִים בַּטֵּלֵוִיזְיָה. וּכְשֶׁהִתְיַשְּׁבָה, הִתְיַשַּׁבְתִּי, סְמוּקָה מִתַּדְהֵמָה

עַל מַזָּלִי הַטּוֹב, וְתָהִיתִי כַּמָּה זְמַן זֶה יִמָּשֵׁךְ. כָּל

הַקַּיִץ אוּלַי. לִטַּפְתִּי אֶת חָזָהּ הַלָּבָן וְאָמַרְתִּי בְּקוֹל, סְקוֹטְלַנְד.

הִיא זָקְפָה אֶת רֹאשָׁהּ כְּאִלּוּ הֶעֱלֵיתִי בְּאוֹב אֶת שְׁמָהּ

אוֹ אֶת שֵׁם מוֹלַדְתָּהּ, אוֹ אֶת הַמָּקוֹם שֶׁנְּבַקֵּר בּוֹ הַיּוֹם אַחַר הַצָּהֳרַיִם. מִן הַנַּחַל

שָׁתְתָה, וְקוֹל לִקְלוּקָהּ הִצִּית תַּאֲוָה חֲדָשָׁה,

לִהְיוֹת בַּעֲלַת הַיָּפֶה, וְהַתָּמִים, וְהַשּׁוֹתֵק.

לואיס אגסי פוארטס, 1919, אוניברסיטת קורנל

הַסִּפְרָה 5 בְּזָהָב

תצלום: לבון ביס (לחצו פעם ועוד פעם להגדלה)

לא יאומן, אבל התצלום הזה מציג כמה עשרות ביצים. לא ביצי עופות אלא ביצי חרקים: מקלונאים. הקדשתי להם פרק ב"עולם קטן" (ושם יש תצלום אחר של ביצים כאלה). הן מוגדלות כאן בהרבה: הגודל המקורי של רובן עד 3 מ"מ. הצלם הוא לבון ביס הזכור לטוב מתערוכת תצלומי החרקים במוזיאון הטבע בתל אביב לפני כמה שנים.

נזכרתי בתצלום כשקראתי את "האלפבית של העצים" תרגומו החדש של שמעון זנדבנק לשירי ויליאם קרלוס ויליאמס, מבחר נהדר ונחוץ. מה למשורר האמריקאי ולביצי חרקים? תשובה: תשומת הלב, המבט המגדיל מציאות פשוטה וזנוחה והופך "כמעט שום דבר" (גרגר זעיר) להופעה מרשימה, מפוארת, צופנת סוד.

שיר

כְּשֶׁהֶחָתוּל
טִפֵּס מֵעַל
רֹאשׁ

הַמְּזָוֶה
קֹדֶם רֶגֶל
יָמִין קִדְמִית

בִּזְהִירוּת
אַחַר־כָּךְ הָאֲחוֹרִית
נָחֲתָה מַטָּה

אֶל תּוֹךְ בּוֹר
הָעֲצִיץ
הָרֵיק

זהו הילוך איטי-שירי שנענה להילוך איטי-חתולי. בתרגום לעברית אנו רואים חתול מעל ראש – בבית הראשון – ומניחים לרגע שזה ראש של אדם. ואז מחליפים את התמונה, כי זה ראש המזווה – ופתאום כבר אין שם "חתול" אלא רגל של חתול, וזהירות כמעט מופשטת של תנועה – ועוד רגל של חתול – והמבט המתקרב כמו מפרק ומעלים את החתול ומשאיר שם משהו סמוי שבין חתול ואיטיות – ואז מפיל את הכול לתוך עציץ ריק, שהופך, מכוח המבט מלמעלה למטה ומקרוב (נקודת מבטו של החתול, כנראה), ל"בור" (המילה המקורית היא round ואני הייתי מתרגם פשוט "עיגול"). בשיר, החתול נעלם בתוך המעגל הפעור הזה והשיר עצמו, בחלק הלבן של הדף, כמו נהיה הפתח הריק שאליו נופל החתול (במציאות שמחוץ לשיר החתול פשוט יקפוץ החוצה תיכף; בשיר הוא שם לתמיד עד שנקרא את השיר שוב). זו דוגמה לאופן שבו המבט המשתהה והקשוב ב"שום דבר" יוצר מציאות אחרת, טעונה בתחושה גורלית, כמעט כמו בסיפור על העפלה להר ונפילה ממנו.

השירים היפים ביותר של ויליאמס, בעיני, ניחנים בסוג של קשב מגדיל ומשהה. לא תמיד זה עובד. בשיר-להיט שלו (פתק השזיפים הידוע, עמ' 83) זה מתפוגג די מהר. אבל בשיר אחר, פריט חסר כל משמעות כמו הספרה 5 על מכונית כיבוי אש נהיה לחזון כמעט נבואי (שאין לו "פשר", רק נוכחות):

הסִפרה הגדולה

בְּתוֹךְ הַגֶּשֶׁם

וְהָאוֹרוֹת

רָאִיתִי אֶת הַסִּפְרָה 5

בְּזָהָב

עַל

כַּבָּאִית

אֲדֻמָּה

נָעָה

מְתוּחָה

בְּלִי שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ בָּהּ

לִצְלִילֵי גוֹנְג

יִלְלוֹת צוֹפָר

רַעַם גַּלְגַּלִּים

דֶּרֶךְ הַכְּרַךְ הָאָפֵל

כל הרגילוּת העירונית הרועשת הזאת נהיית לחזון: הגם שה"זהב" אינו זהב אלא מתכת אחרת, אולי כרום; והגונג לא גונג משרה-שלווה של מקדש אלא נקישה רועשת, והרעם אינו רעם משמיים אלא קול מכני. השיר יוצר את גדולת הרגע, אבל לא באופן מאולץ, אלא מתוך קשב שמגלה מה שיש ברגע באמת, רק "בלי שישגיחו בו". כי יש שם אש רחוקה, ודחיפוּת להושיט עזרה, באפלה הגשומה, ואי-ידיעה של המביט היכן האש ומי באש. המשורר היה רופא במקצועו, והוא מבין מה זה להיות מוזעק, מה זה להיות אפוף להבות.

סוג המבט הזה, שיש בו כבוד עמוק לכל דבר במציאות, הוא מה שנחוץ למרחב שלנו, הנהרס בשם פנטזיות על עבר ועתיד טובים יותר, "גדולים" יותר. מבט השיר (ומבט הצלם של לבון ביס) פשוט מראים שמה שקורה מול העיניים יכול להיות כל כך מופלא ועשיר, שאינך רוצה שום דבר מלבד לחיות מרגע לרגע בלי הפרעות מיותרות, ובוודאי בלי אלימות מיותרת (משני צדדיה של החרב, שכדברי סימון וייל מטמאים במידה שווה), פשוט כדי להיות עם הקיים. מלחמה הורסת, מעבר לחיים של מיליוני אנשים, גם את הדקויות האלה, את יכולת המבט/קיום הזה. כי מי יכול לשים לב לחתול אחד או לביצת מקלון אחת או לספרה 5 בתוך הרס וסבל כה גדולים?

הספר הזה הוא גלגול חדש של מסורת שראשיתה בשירת סין של תקופת הטאנג. משם הגיעה ליפן ולשירת ההייקו, ומשם התגלגלה ושינתה צורה (ע"י עזרא פאונד ואחרים) לנוסח של ויליאמס. התרגום לעברית ולישראל הוא עוד צעד במהלך הזה של רוח-אדם מדברת, מתגלגלת ומתחדשת על פני מאות רבות של שנים ואלפי קילומטרים. זה ספר שיכול לפעול בעברית, ספר שמציע נוסח – גם כיום, גם כאן. ואולי במיוחד היום וכאן, במרחב שבו המבט מסוג זה כמעט אינו אפשרי.