שני גשמים (16.11.14)

*

*

מִישֶׁהוּ שָׁתַל אֶתְכֶם

רָחוֹק מִדַּי מֵהַשָּׁמַיִם:

שִׂיחֵי בִּנְיָן בַּגֶּשֶׁם

*

*

שְׁלוּלִיוֹת יַלְדוּת אֵלֶּה

עוֹד אָנוּ מַחֲזִיקִים

בְּמַגָּפַיִם כָּלְשֶׁהֵם

*

*

נעצים ופנינים

יאן ורמר, אישה ליד הווירג'ינל, 1670-2, הגלריה הלאומית, לונדון

Jan_Vermeer_van_Delft_024

המוזיקה, ודאי, אולי משהו כזה, אבל לפני כן, רגל המלאך בוקעת מראשה. משם עולה גם הקשת, שאין לה חץ, והצל שבין שני רגלי המלאך (קופידון), והקלף האפור, שמוצג בהכרזה גדולה, אך אומר רק שיש סוד, שלא רואים למרות שהמלבן פתוח לרווחה. אולי המספר מצוי בצד השני של הקלף. אולי בצד השני של הציור. אולי גם הצד השני אפור.

הקלף מהדהד כך את כל החלונות והמסגרות שבציור. ציור המלאך, ציור הנוף במסגרת הזהב, החלונות שמביאים את האור פנימה, ציור הנוף שעל הווירג'ינל. מה זה אומר? שלושה ציורים יש בתוך הציור. שלושתם די דומים – נוף אדמה פתוח, שמַים ועננים.

2

יש משיכת מכחול כמעט בלתי נראית הלקוחה מצבעי השמַים על הקיר, קרוב למסגרת השמאלית של תמונת קופידון. בערך באמצע בין גוף האישה והציור במסגרת הזהב. ורמר ניסה לרמוז כאן על הקשר. כי דבר אחד די ברור: הנוף הזה אינו רק נוף. כי התכלת והלבן של הציור במסגרת המוזהבת חוזר במדויק בבגד של הנגנית. גופה הופך להיות ענן ושמַים. טיפת שמים צנחה עם המשיכה הזאת וירדה אל האישה. תמונות הנוף התלויות בחדר הן, לכן, הד לאישה הזאת. והיא עצמה – נוף. היד הנוגעת בקלידים היא יד-ענן; החזה שנושם ומנגן עשוי שמַים.

זה החדר המעונן ביותר שראיתי: שלושה רכסי עננים, ועם השרוול – ארבעה. סוער לגמרי ויבש לגמרי – זהו מזג אוויר אופייני של אמנות.

לא פחות ממה שמצויר הוא מה שלא רואים בו. מה יש במקום ממנו בא האור. מה יש בחדר הסמוך. מה יקרה ברגע הבא, האם תישמע מוזיקה, ואיזו? מיהו זה שהאישה מביטה בו, ומה אומר לה מבטו.

3

על האריח שעל הפאנל התחתון הקרוב ביותר אל השמלה – אדם שולף חרב או כידון, מאיים לתקוף את הנגנית. אבל בחדר שכזה, אפופה בעננים, בקופידון ובמוזיקה, מי יכול לה? האיום מתגמד לכדי דקורציה נמוכה. אפילו איום האהבה של קופידון אינו ממשי. אין לו חץ לקשתו, והוא פוזל, כלומר יחטיא. זה לא נורא. המוזיקה קרובה יותר מהחץ הזה.

הפנינים לצווארה והנעצים על הכיסא טובלים באור האחד באופן דומה. נדמה שאפשר היה לפזר את הפנינים ולנעוץ בריפוד, או ללקט את הנעצים ולהכין מהם מחרוזת. לאור זה לא יהיה אכפת. ממש כפי שלא אכפת לו אם הוא נופל על ענן שמצויר על בד או על ענן בחוץ.

החלונות פונים כך אל הציור, ואולי המבט הפוך, מהציור אל החלון: מלבן מרובע במסגרת זהב שמתחתיו יש "רשת" סמויה מארגנת מציץ אל הנוף "האמיתי" שלימינו; או שמא דווקא הנוף, על ידי שליחו, האור, מגיע לקנא בנוף הממוסגר.

הנעצים, פנינֵי הכיסא, מתבוננים מהמשענת אל מסגרת הזהב שעל הקיר כצאצא רחוק של המלך המשחק במטבעות שעליהן מוטבע דמות דיוקנו של הריבון. והזהב מביט כך אל השמש.

*

לונדון, 13.10.14

הבחילה

לפני כמה ימים הפלגתי עם אשתי בים התיכון בסירה של חבר. ההפלגה תוכננה לכמה שעות, אך הסתיימה אחרי 10 דקות, מכיוון שהיא, אשתי, אחרי כמה רגעים, הפכה לאפורה, והכריזה ברצינות כי מותה קרב. בחילה על הים היא אחד העינויים הגדולים שיש כי אי אפשר להימלט ממנו, המרחב עצמו הופך לעינוי שלך. תוך דקה אישה הופכת מבריאה לגוססת כמעט. חזרנו לנמל מיד וההפלגה בוטלה.

במתחם המרינה בהרצליה, שהוא אחד משיאי הכיעור התכנוני הישראלי ואולי העולמי, חלפנו, בידנו שקית ההקאה מהסירה, ליד המסעדות ואוכלי הבשר. וחשבתי על מאות אלפי האפריקאים שלא ראו את האוקינוס, והובלו יום אחד להפלגה הארוכה לאמריקה. גם אם שוכחים את הצפיפות, את עינויי העבדות, את הגעגוע, ומשאירים רק את עינוי הבחילה של ההפלגה, הארוכה בהרבה מעשר הדקות שלנו, עולה מציאות שאי אפשר לשאת.

וחשבתי, כשהשלכנו את שקית ההקאה בפח האשפה הגדוש של אחת ממסעדות הבשרים במרינה, על אלפי בני הבקר והצאן המובלים לאחרונה מאוסטרליה לישראל. האם הבחילה האינסופית הזאת שהם חווים (שוב, גם אם נשכח – ואיך נשכח? – את השחיטה, הדחיסה, ההתעללות של המובילים) לא עוברת, ולו טיפה ממנה, אל צלחות הסועדים ואל קיבתם? האם מאוקיינוס של בחילה קולקטיבית לא שורדת ולו טיפה אחת של בחילה, להעכיר ולקלקל את התיאבון אל הנתח הצלוי?

http://anonymous.org.il/art398.html?fb_action_ids=10152710880492158&fb_action_types=og.comments

ווסטר, מסצ'וסטס, 2013

ווסטר, מסצ'וסטס, 2013

 

עַשְׂרוֹת אַלְפֵי קִנִּים

בֵּין אֲדָמָה לַעֲנָנִים

מַמָּשׁ כָּרֶגַע בָּעוֹלָם

 

המסרק

*

פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן

מַסְרֵק הָעֵץ שֶׁל אִמִּי

בְּיוֹם אַזְכָּרָתָהּ

 

אביב 1989

סן פרנסיסקו

 

(מיטסו סוזוקי, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך הספר החדש, "ליל טל", הוצאת קשב)

להמשיך לקרוא

דורון תבורי קורא גנסין

הקלטה של דורון תבורי לפתיחת "אצל" של אורי ניסן גנסין, סיפור שהתפרסם לפני כמאה שנה. בעיני, הסופר הגדול ביותר של הספרות העברית החדשה, בסיפורו השלם והמשוכלל ביותר.

הנוסח של הסיפור נמצא כאן

בסמוך לקישור יש קישורים נוספים שממשיכים הפרק הראשון. בהקלטה המקורית שולבו קטעי מוזיקה יפים וקטעי מבוא לפרקים, שאינם מובאים כאן מטעמים טכניים.

שימו לב למשפט הפתיחה: איך הוא מתחיל בפתוס נוקטורני ומסיים ביריקה.

בשדמות הרחבות, שנשמו בדוּמיה הכבושה שבלילה ואפלוליתוֹ הרוָיה, נסרה פתאום איזו ציפּור נסירה צרודה ומרוגזת, שמילאה מרחקים הוזים, והישיש אַרחיפּ, שאליו ואל פּרוֹקוֹפּ בנוֹ הגדול נזדוג אפרים הלילה לשם דיוּג במשוּאוֹת, גנח פתאום והוציא את מקטרתו הכבוּיה מפּיו ורקק בקצף הצדה.

– אם לא נרדם שם – אותו בחור יפה? חוֹ?

והתחיל זז.  משהתרומם, הביט אל סביבו אחת ופקפק, כנראה, והביט שתיים וגנח שוב, אבל כבר בהחלט גמור, והתחיל רוֹכס את לוּלאוֹת חמילתוֹ בת ימים קדוּמים.

– סטאַלוֹ בּיט (בוודאי), נרדם.  השׂכל מחייב, שנרדם.  חוֹ!

ונטל את המכשירים הרבים, שהיו מוּטלים בקוּפּה אחת גדולה, לא הרחק ממקום שכיבתו הקודם, השתחוה ונטלם תחת בית שחיוֹ ואת הלקט הנשאר שׂם בכפּוֹ השנייה ובא והתחיל מפשפש ומתדחק ואבד בכנופית השיחים האפלולים והמרוּטבים, אשר ליד הנחל, על שׂפתוֹ.  דולז'נוֹבּיט (בוודאי)! שם, בנפתוּלי הנחל המרובים, שבינוֹת לשיני ההרים המאפילות, בודאי שהדגה כבר ישינה. השׂכל מחייב, כי באותם המקומות ודאי שהיא כבר ישינה.  ואותו בחור הרי־זה אינו נראה.  דוֹלז'נוֹבּיט, יש לסוּר ולראות, במה זה מטפּל שם כולי האי.  חוֹ? אלא… אלא שפּאַניטש (אדון) לא יהא חושש פה יחידי מפני המזיקים, חוֹ־חוֹ? שהרי צר המקום בדוּגית זו.  הי, שַמְתָאי! לכשיְפַננה – הוא אומר – לכשיפננה, אז יחזור הנה ויטלנו.  חוֹ? דוֹלז'נוֹבּיט – בשם אלוהים! הוֹפּ!

מִבְרָק לַשְּׂנוּאִים וְלַשּׂוֹנְאִים

 

  • "כל אימת שאדם יחטא לך, שווה בנפשך איזוהי המחשבה – לטוב או לרע – שגרמה לו לחטוא. מִשתבחן זאת תרחם עליו, ולא יהיו בך פליאה או כעס".
  • "הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם".
  • "השגח פן חלילה יהיו רגשותיך כלפי האכזריים שבבני האדם כרגשותיהם של אלה כלפי כלל האדם".
  • "דבר אחד בלבד טורד אותי, פן חלילה אעשה בעצמי דבר-מה שאינו ראוי לטבעו של אדם".
  • "אפשר לי לא לבצע שום דבר הסותר את אלוהַי ואת הרוח האלוהית שבּי".
  • "האירועים כשלעצמם אינם יכולים לגעת בנפש כל עיקר; אין להם נתיבים אל הנפש ואין הם יכולים להופכהּ או להניעה, שהרי היא בלבד הופכת ומניעה את עצמה".
  • "…והתחל סוף כל סוף להיות אדם, כל עוד נשמת חיים באפך. הישמר לך הן מלכעוס עליהם והן מלהחניף להם, שהרי זה גם זה אינם לטובת הכלל וסופם שיפגעו בך".
  • "אם אפוא, עת תהא סוף כל סוף על מפתן צאתך מן העולם, תניח לכל יתר הדברים ותוקיר אך ורק את היסוד המושל בך וכן את חלק האלוה שבך; אם לא תחשוש פן יסתיימו חייך ביום מן הימים, אלא פן לא תחל לחיות על פי הטבע, אזי תהא אדם הראוי ליקום מולידו, תחדל להיות זר בארץ אבותיך, לא תשתאה עוד לאירועי המציאות מדי יום משל היו בלתי צפויים, ולא תתלה כל תקוותיך בעניין זה או באחר".
  • "מביש הוא אם בחיים הללו, שבהם גופך אינו אומר נואש, תהיה נפשך ראשונה להתייאש".

 

מתוך: מרקוס אורליוס, מחשבות לעצמי, מיוונית אברהם ארואטי, נהר ספרים 2012. מרקוס אורליוס נולד בשנת 121 ונפטר בשנת 180 והיה קיסר רומא.

 

 

 

אבל. שתי הערות (חפשו את הדם)

1.

 

רמברנדט, יעקב מתאבל למראה כתונת הפסים הספוגה דם, 1635-7, קופפרשטישקבינט, ברלין

רמברנדט, יעקב מתאבל למראה כתונת הפסים הספוגה דם, 1635-7, קופפרשטישקבינט, ברלין

 

2.

 

http://www.haaretz.co.il/magazine/tozeret/.premium-1.2386779

 

3

אֵוָה קִילְפִּי

(מפינית: רמי סערי, מתוך "הליקון" 105)

 

*

שְׁלֹשָׁה מַהְפְּכָנִים סוּדָנִים

הוּצְאוּ לַהוֹרֵג בִּירִיָּה הַיּוֹם אַחַר־הַצָּהֳרַיִם,

אָמְרוּ בְּדִיּוּק כְּשֶׁחָתַכְתִּי

אֶת הַבֵּיצָה שֶׁטִּגַּנְתִּי לַאֲרוּחַת־הָעֶרֶב, אַחַת מִשָּׁלֹשׁ.

אֲפִלּוּ לֶאֱכֹל בְּשֶׁקֶט אִי־אֶפְשָׁר, יָכֹלְתִּי לַחְשֹׁב.

אֲבָל לֹא חָשַׁבְתִּי.

שָׁלֹשׁ הוּא מִסְפָּר מַבְעִית.

הַדַּעַת תּוֹפֶשֶׂת אוֹתוֹ טוֹב יוֹתֵר מִטֶּבַח הֲמוֹנִי.

 

רנה מגריט

רנה מגריט

שתי תמונות

גויא, הענק, 1808-12

גויא

 

 

עזה, אמש

עזה

 

גויא הנ"ל, פרט

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 460 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: