עַשְׂרוֹת אַלְפֵי קִנִּים

בֵּין אֲדָמָה לַעֲנָנִים

מַמָּשׁ כָּרֶגַע בָּעוֹלָם

 

המסרק

*

פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן

מַסְרֵק הָעֵץ שֶׁל אִמִּי

בְּיוֹם אַזְכָּרָתָהּ

 

אביב 1989

סן פרנסיסקו

 

(מיטסו סוזוקי, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך הספר החדש, "ליל טל", הוצאת קשב)

להמשיך לקרוא

דורון תבורי קורא גנסין

הקלטה של דורון תבורי לפתיחת "אצל" של אורי ניסן גנסין, סיפור שהתפרסם לפני כמאה שנה. בעיני, הסופר הגדול ביותר של הספרות העברית החדשה, בסיפורו השלם והמשוכלל ביותר.

הנוסח של הסיפור נמצא כאן

בסמוך לקישור יש קישורים נוספים שממשיכים הפרק הראשון. בהקלטה המקורית שולבו קטעי מוזיקה יפים וקטעי מבוא לפרקים, שאינם מובאים כאן מטעמים טכניים.

שימו לב למשפט הפתיחה: איך הוא מתחיל בפתוס נוקטורני ומסיים ביריקה.

בשדמות הרחבות, שנשמו בדוּמיה הכבושה שבלילה ואפלוליתוֹ הרוָיה, נסרה פתאום איזו ציפּור נסירה צרודה ומרוגזת, שמילאה מרחקים הוזים, והישיש אַרחיפּ, שאליו ואל פּרוֹקוֹפּ בנוֹ הגדול נזדוג אפרים הלילה לשם דיוּג במשוּאוֹת, גנח פתאום והוציא את מקטרתו הכבוּיה מפּיו ורקק בקצף הצדה.

– אם לא נרדם שם – אותו בחור יפה? חוֹ?

והתחיל זז.  משהתרומם, הביט אל סביבו אחת ופקפק, כנראה, והביט שתיים וגנח שוב, אבל כבר בהחלט גמור, והתחיל רוֹכס את לוּלאוֹת חמילתוֹ בת ימים קדוּמים.

– סטאַלוֹ בּיט (בוודאי), נרדם.  השׂכל מחייב, שנרדם.  חוֹ!

ונטל את המכשירים הרבים, שהיו מוּטלים בקוּפּה אחת גדולה, לא הרחק ממקום שכיבתו הקודם, השתחוה ונטלם תחת בית שחיוֹ ואת הלקט הנשאר שׂם בכפּוֹ השנייה ובא והתחיל מפשפש ומתדחק ואבד בכנופית השיחים האפלולים והמרוּטבים, אשר ליד הנחל, על שׂפתוֹ.  דולז'נוֹבּיט (בוודאי)! שם, בנפתוּלי הנחל המרובים, שבינוֹת לשיני ההרים המאפילות, בודאי שהדגה כבר ישינה. השׂכל מחייב, כי באותם המקומות ודאי שהיא כבר ישינה.  ואותו בחור הרי־זה אינו נראה.  דוֹלז'נוֹבּיט, יש לסוּר ולראות, במה זה מטפּל שם כולי האי.  חוֹ? אלא… אלא שפּאַניטש (אדון) לא יהא חושש פה יחידי מפני המזיקים, חוֹ־חוֹ? שהרי צר המקום בדוּגית זו.  הי, שַמְתָאי! לכשיְפַננה – הוא אומר – לכשיפננה, אז יחזור הנה ויטלנו.  חוֹ? דוֹלז'נוֹבּיט – בשם אלוהים! הוֹפּ!

מִבְרָק לַשְּׂנוּאִים וְלַשּׂוֹנְאִים

 

  • "כל אימת שאדם יחטא לך, שווה בנפשך איזוהי המחשבה – לטוב או לרע – שגרמה לו לחטוא. מִשתבחן זאת תרחם עליו, ולא יהיו בך פליאה או כעס".
  • "הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם".
  • "השגח פן חלילה יהיו רגשותיך כלפי האכזריים שבבני האדם כרגשותיהם של אלה כלפי כלל האדם".
  • "דבר אחד בלבד טורד אותי, פן חלילה אעשה בעצמי דבר-מה שאינו ראוי לטבעו של אדם".
  • "אפשר לי לא לבצע שום דבר הסותר את אלוהַי ואת הרוח האלוהית שבּי".
  • "האירועים כשלעצמם אינם יכולים לגעת בנפש כל עיקר; אין להם נתיבים אל הנפש ואין הם יכולים להופכהּ או להניעה, שהרי היא בלבד הופכת ומניעה את עצמה".
  • "…והתחל סוף כל סוף להיות אדם, כל עוד נשמת חיים באפך. הישמר לך הן מלכעוס עליהם והן מלהחניף להם, שהרי זה גם זה אינם לטובת הכלל וסופם שיפגעו בך".
  • "אם אפוא, עת תהא סוף כל סוף על מפתן צאתך מן העולם, תניח לכל יתר הדברים ותוקיר אך ורק את היסוד המושל בך וכן את חלק האלוה שבך; אם לא תחשוש פן יסתיימו חייך ביום מן הימים, אלא פן לא תחל לחיות על פי הטבע, אזי תהא אדם הראוי ליקום מולידו, תחדל להיות זר בארץ אבותיך, לא תשתאה עוד לאירועי המציאות מדי יום משל היו בלתי צפויים, ולא תתלה כל תקוותיך בעניין זה או באחר".
  • "מביש הוא אם בחיים הללו, שבהם גופך אינו אומר נואש, תהיה נפשך ראשונה להתייאש".

 

מתוך: מרקוס אורליוס, מחשבות לעצמי, מיוונית אברהם ארואטי, נהר ספרים 2012. מרקוס אורליוס נולד בשנת 121 ונפטר בשנת 180 והיה קיסר רומא.

 

 

 

אבל. שתי הערות (חפשו את הדם)

1.

 

רמברנדט, יעקב מתאבל למראה כתונת הפסים הספוגה דם, 1635-7, קופפרשטישקבינט, ברלין

רמברנדט, יעקב מתאבל למראה כתונת הפסים הספוגה דם, 1635-7, קופפרשטישקבינט, ברלין

 

2.

 

http://www.haaretz.co.il/magazine/tozeret/.premium-1.2386779

 

3

אֵוָה קִילְפִּי

(מפינית: רמי סערי, מתוך "הליקון" 105)

 

*

שְׁלֹשָׁה מַהְפְּכָנִים סוּדָנִים

הוּצְאוּ לַהוֹרֵג בִּירִיָּה הַיּוֹם אַחַר־הַצָּהֳרַיִם,

אָמְרוּ בְּדִיּוּק כְּשֶׁחָתַכְתִּי

אֶת הַבֵּיצָה שֶׁטִּגַּנְתִּי לַאֲרוּחַת־הָעֶרֶב, אַחַת מִשָּׁלֹשׁ.

אֲפִלּוּ לֶאֱכֹל בְּשֶׁקֶט אִי־אֶפְשָׁר, יָכֹלְתִּי לַחְשֹׁב.

אֲבָל לֹא חָשַׁבְתִּי.

שָׁלֹשׁ הוּא מִסְפָּר מַבְעִית.

הַדַּעַת תּוֹפֶשֶׂת אוֹתוֹ טוֹב יוֹתֵר מִטֶּבַח הֲמוֹנִי.

 

רנה מגריט

רנה מגריט

שתי תמונות

גויא, הענק, 1808-12

גויא

 

 

עזה, אמש

עזה

 

גויא הנ"ל, פרט

סֶלְפִי נקמה

סלפי בספרינגפילד, מסצ'וסטס

סלפי בספרינגפילד, מסצ'וסטס

יש משהו נכון ב"סֶלְפִי נקמה" שאני מבין שנהיה פופולרי בימים אלו. לנקום משמעו להסתכל על עצמך, לא על הזולת. לא על הזולת שאת דמו אתה נוקם, שבעצם אין שום קשר בין פעולתך לכאֵבו (גם לא קשר רגשי, ומיותר לציין שלא קשר מעשי), ולא על הקורבן האקראי של הנקמה שאתה אדיש לזהותו, לפניו, למעשיו. ממש כפי שבסלפי במוזיאון אתה לא מתעניין באמנות אלא בדימוי-העצמי שלך כמבקר במוזיאון לאמנות (התמונה למעלה).

לנקום משמעו להתענג על עצמך ממלא תפקיד שהוא פנטזיה על גבורה, וליתר דיוק פרודיה על גבורה (הנוקם אינו מודע לכך שזו פרודיה, למרבה הצער). מעניין שחלק ממצטלמי "סלפי הנקמה" מסתירים את פניהם. יש לכך כמובן טעם מעשי, אבל מבחינה סמלית זהו סלפי שלא מסוגל אפילו להביט בפני ה-self שלו עצמו. כלומר, צילום מציאות שכל כולו הסבת מבט מהמציאות: לא מבט בחף-מפשע שאתה נוקם בו, לא מבט בחף-מפשע שאתה זועם על הפגיעה בו, ולא מבט בעצמך.

מיותר לציין שאני מתנגד לנקמה של בני כל הדתות.

וגם: אבות ישורון על השנאה.

 

 

מלאכי רוחות הקור והחום הסתיו האביב החורף והקיץ

יואב אפרתי, מלאכים, גלריה בזל, רח' השל"ה 1, תל אביב

angel (668x800)

אחד השרידים החומריים היחידים מילדותי הוא ציור זה של מלאך, שציירתי בגן הילדים, בערך בגיל 5. הוא מצא את דרכו לאחד מספרַי. מישהו בהוצאת הספרים יעץ לי לא לתת לו לעמוד על הכריכה, הדימוי עני מדי, נאמר לי, לא צבעוני ולא מפתה. אבל המלאך ביקש אחרת, ונעניתי. לא חשבתי עליו מיד כשעמדתי מול המלאכים של יואב אפרתי, שהם באמת מרגשים ביותר, שבריריים כשפיריות אנושיות. אני חושב על הרישומים כ"Life-Size", גודל אמיתי, 1:1. כלומר, שאלו מלאכים קטנים מאוד.

חלקם נטולי כנפיים, אולי אנשים ואולי מלאכים-לשעבר, חלקם בעלי כנף אחת (אולי בגלל שהם בצדודית ואולי לא בגלל זה), מיעוטם בעלי שתי כנפיים. טבע הרישום של אפרתי מקשה על זיהוי המלאכים, וכך קשה לדעת אם לפנינו כמה עשרות מלאכים, פרטים בודדים מתוך לגיון עצום, או, כפי שאני נוטה לחשוב, רק שתי דמויות קבועות שרוקדות מעין דואט אינסופי של מחוות והעמדות, מעין "תמונות מחיי נישואין". על פי רוב המלאכית האישה "חזקה" יותר, נושאת את המלאך המקופל (כמו בסיפור "כסף קטן" של יהודית הנדל) "כמו כרית", או אוחזת אותו בקדקודו ומעבירה הלאה (לאן?). פעם היא מכונפת והוא ללא כנף, ופעם היא ללא כנף והוא כן, אך בשני המקרים היא נושאת אותו. לכל מלאך יש כאן מלאך-שומר, לפעמים הוא פועל לטובתו ולפעמים הוא לא יכול.

ef2

אחד המלאכים, העומד או מרחף שלוב ידיים ומביט למטה, ארוך כעט, כקולמוס. אפשר כמעט לאחוז בו ולרשום משהו. יש משהו מלאכי ברישום, במובן שהיד מקבלת כנפיים, ולפעמים בכנף אחת די. ובתנועה מהירה נתפס משהו, נולדת צורה חדשה.

מלאכים מזוהים עם התרבות הנוצרית (כך במאמר היפה של יובל בן-עמי בקטלוג), אבל הם כמובן היו אצלנו קודם. במובן מסוים האיסור על "פסל ומסכה" נראה שצריך היה לחול גם על ייצוג מלאכים, וקיומם העברי כטקסט, שלא מאפשר ציור מפורט ונאמן חזותית, הוא אך מתבקש (קפקא ביקש שלא יציירו את השרץ שהפך אליו גרגור סמסא).

בתערוכה הזאת הבנתי פתאום עד כמה תולדות האמנות הנוצרית מלאות באלפי כישלונות, שהפכו לנורמטיביים וחוזרים-ונשנים, של ציורי מלאכים (ילדים, נשים, גברים, כולם "ריאליסטיים" ובעלי בשר ועור, דהיינו בלי שמץ של ספק שגויים לגמרי). המלאך מבקש שלא להצטייר, ממש כמו האל. "ויאמר לו מלאך ה', למה זה תשאל לשמי והוא פלאי". ואם כבר מציירים, חייבים למצוא דרך עקיפה. אפרתי מצא דרך, ודווקא בגלל הקו האלמנטרי, הקרוב לאיור ילדים, הוא לא מתיימר לייצג מלאך כגוף, אלא ליצור תנועה. מלאך כקו. קו תקשורת. חוט מוליך.

בספרי הקודש שלנו מופיעים ופועלים מלאכים, כמו בסיפור אברהם המארח, בסיפור לוט, גירוש ישמעאל ועקדת יצחק. הופעתם מעוררת תמיהה, שכן לא ברור מתי נבראו. בסיפורי הבריאה אין להם זכר. קריאה בספרים החיצוניים מגלה את קיומם שנמחק. אפשרות להסבר המחיקה הזאת הוא, בקצרה, עליית התרבות הרבנית המתגבשת אחרי החורבן, שלא אהבה את המקשרים הללו בין שמַים לארץ, מתוך האֶתוס החדש של "לא בשמַים היא", כלומר האתוס של יהדות "אופקית" של בין אדם לחברו בתיווך אדם שלישי, כמו רב או חכם, ולא יהדות "אנכית" של בין אדם לאלוהים דרך תיווך הנביא והכהן, ובעיקר – המלאך, שהוא מתווכם של המתווכים, חוליית הקשר בין הכהן לשמַים, ולעתים גם בין הנביא לשמַים. אחרי חורבן בית שני, כשהכוהנים איבדו את מקום עבודת הקודש, ירדה גם קרנם של המלאכים, יחד עם ירידת קרנם של הנביאים.

הן ביום הראשון ברא את השמים ממעל והארץ והמים וכל הרוחות העומדים לפניו. ומלאכי הפָּנים ומלאכי הקדושה, ומלאכי רוח האש, ומלאכי רוח סערה, ומלאכי רוחות ענני עלטה. ומלאכי הברד והכפור ומלאכי העמקים הרעמים והברקים, ומלאכי רוחות הקור והחום הסתיו האביב החורף והקיץ. ומלאכי הרוחות לכל מעשיו בשמים ובארץ ובכל העמקים ומלאכי החושך והאור והשחר והערב אשר הכין בחכמת תבונתו. ואז ראינו מעשיו ונברכהו ונהללהו על כל מעשיו, כי שבע מלאכות גדולות עשה ביום הראשון.

הפסוקים האלה מופיעים בפרשת בריאת העולם ב"ספר היובלים", אחד הספרים החיצוניים (כלומר הספרים שההנהגה היהודית הרבנית שאחרי חורבן בית שני החליט להדיר מהקאנון המקודש ואף לאסור על קריאתם). "היובלים" הוא גרסה אחרת של ספר "בראשית", שנכתבה ככל הנראה במאה השנייה לפנה"ס על ידי כוהנים שנושלו מן המקדש עוד לפני החורבן (בגלל מכירת הכהונה בכסף ועליית בית חשמונאי בסביבות שנת 150 לפנה"ס) ונתגלתה במגילות מדבר יהודה. וקל לראות שהפסוקים המובאים למעלה כמו נמחקו בעריכה בטוש שחור עבה. נותרו השמש, הירח, המים וכדומה.

הילד אולי יודע על מה שמתחת למחוּק. איני חושב כמובן שהמלאך שלי הוא יצירת אמנות, אבל אני חושב שהוא יכול להבין בקלות את המלאכים של אפרתי, שהם מאותה שכונה.

הדובר בקטע ב"ספר היובלים" הוא בעצמו מלאך, ולא קול אנונימי כמו בספר "בראשית". מלאך מספר על בריאת המלאכים, דהיינו על בריאתו-הוא. אני מדמיין את המלאכים של יואב אפרתי כנציגים רחוקים של התיאור הזה, כפליטי היום הראשון של הבריאה שנמחקו מן הספר הקדוש – מחיקה קשה, יש לציין, שהרי הנמחקים לא היו אלא היצורים הקרובים ביותר לרוח ולא, נגיד, איזה משנה למלך. כתיבתם על הניירות הפשוטים האלה היא, לכן, משום מעשה בראשית.

ef1

מוח. הערות

ארם גרשוני, כרוביות, 2006, שמן על לוח עץ

ארם גרשוני, כרוביות, 2006, שמן על לוח עץ

 


כרובית

אפורה

שקועה

במחשבות


אבן אילמת

בסעודת מלכים


המוח עיר


המוח

מתפשט

לרחבי הגוף

כוססים בעצבנות את

קצות המוח


אזורי המוח

שבהם

דבר אינו נשכח


גשמים ירוו

את גזע

המוח


חפרתי במוח

ימים ולילות

עד שהגעתי

אל הקרקעית

שם מצאתי – מוח קטן


המוח מלא

התפעלות

מהמוח


מוח דבורה. לב דבורה.


מוח מוח

מוח מוח

בשדה יצא לשוח


המוח משרדים

רבים הפועלים

לפעמים

זה כנגד זה


“יש לאמא כאב מוח”, אמרה הילדה


המוח פרי

מעל מי התהום


המוח אוהב

ממתקים


האמלט:

מוח

וגולגולת


מבפנים נראה המוח

כשמים זרועי כוכבים


ממשלות זרות

מתערבות לך במוח

ארגוני הטרור


מוחות ברחובות

מרחפים בגובה נמוך

מטר עד שני מטר מעל

לפני האדמה

ציפורים בקופסה

אקווריומים קטנים


מוחו של השַחרור

ומוחי שלי

מחוברים בחוט

ששמו: מוזיקה שחורה


מוח עץ, מוח אבן


מוחו של שלום עליכם

רטט קצת לצדדים כמו כרכרה


הוא נכנס לחדר זר

הוא פושט את מעילו

הוא מניח מוח על השולחן הנקי

הוא מתיישב וממתין שיקראו לו


כשאנו מסתרקים

מרגישים את זה

שם למטה

במוח


בלילה

המוח משתק

את הגוף

ומתחיל לסובב רעשן


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 442 שכבר עוקבים אחריו