3

אֵוָה קִילְפִּי

(מפינית: רמי סערי, מתוך "הליקון" 105)

 

*

שְׁלֹשָׁה מַהְפְּכָנִים סוּדָנִים

הוּצְאוּ לַהוֹרֵג בִּירִיָּה הַיּוֹם אַחַר־הַצָּהֳרַיִם,

אָמְרוּ בְּדִיּוּק כְּשֶׁחָתַכְתִּי

אֶת הַבֵּיצָה שֶׁטִּגַּנְתִּי לַאֲרוּחַת־הָעֶרֶב, אַחַת מִשָּׁלֹשׁ.

אֲפִלּוּ לֶאֱכֹל בְּשֶׁקֶט אִי־אֶפְשָׁר, יָכֹלְתִּי לַחְשֹׁב.

אֲבָל לֹא חָשַׁבְתִּי.

שָׁלֹשׁ הוּא מִסְפָּר מַבְעִית.

הַדַּעַת תּוֹפֶשֶׂת אוֹתוֹ טוֹב יוֹתֵר מִטֶּבַח הֲמוֹנִי.

 

רנה מגריט

רנה מגריט

שתי תמונות

גויא, הענק, 1808-12

גויא

 

 

עזה, אמש

עזה

 

גויא הנ"ל, פרט

סֶלְפִי נקמה

סלפי בספרינגפילד, מסצ'וסטס

סלפי בספרינגפילד, מסצ'וסטס

יש משהו נכון ב"סֶלְפִי נקמה" שאני מבין שנהיה פופולרי בימים אלו. לנקום משמעו להסתכל על עצמך, לא על הזולת. לא על הזולת שאת דמו אתה נוקם, שבעצם אין שום קשר בין פעולתך לכאֵבו (גם לא קשר רגשי, ומיותר לציין שלא קשר מעשי), ולא על הקורבן האקראי של הנקמה שאתה אדיש לזהותו, לפניו, למעשיו. ממש כפי שבסלפי במוזיאון אתה לא מתעניין באמנות אלא בדימוי-העצמי שלך כמבקר במוזיאון לאמנות (התמונה למעלה).

לנקום משמעו להתענג על עצמך ממלא תפקיד שהוא פנטזיה על גבורה, וליתר דיוק פרודיה על גבורה (הנוקם אינו מודע לכך שזו פרודיה, למרבה הצער). מעניין שחלק ממצטלמי "סלפי הנקמה" מסתירים את פניהם. יש לכך כמובן טעם מעשי, אבל מבחינה סמלית זהו סלפי שלא מסוגל אפילו להביט בפני ה-self שלו עצמו. כלומר, צילום מציאות שכל כולו הסבת מבט מהמציאות: לא מבט בחף-מפשע שאתה נוקם בו, לא מבט בחף-מפשע שאתה זועם על הפגיעה בו, ולא מבט בעצמך.

מיותר לציין שאני מתנגד לנקמה של בני כל הדתות.

וגם: אבות ישורון על השנאה.

 

 

מלאכי רוחות הקור והחום הסתיו האביב החורף והקיץ

יואב אפרתי, מלאכים, גלריה בזל, רח' השל"ה 1, תל אביב

angel (668x800)

אחד השרידים החומריים היחידים מילדותי הוא ציור זה של מלאך, שציירתי בגן הילדים, בערך בגיל 5. הוא מצא את דרכו לאחד מספרַי. מישהו בהוצאת הספרים יעץ לי לא לתת לו לעמוד על הכריכה, הדימוי עני מדי, נאמר לי, לא צבעוני ולא מפתה. אבל המלאך ביקש אחרת, ונעניתי. לא חשבתי עליו מיד כשעמדתי מול המלאכים של יואב אפרתי, שהם באמת מרגשים ביותר, שבריריים כשפיריות אנושיות. אני חושב על הרישומים כ"Life-Size", גודל אמיתי, 1:1. כלומר, שאלו מלאכים קטנים מאוד.

חלקם נטולי כנפיים, אולי אנשים ואולי מלאכים-לשעבר, חלקם בעלי כנף אחת (אולי בגלל שהם בצדודית ואולי לא בגלל זה), מיעוטם בעלי שתי כנפיים. טבע הרישום של אפרתי מקשה על זיהוי המלאכים, וכך קשה לדעת אם לפנינו כמה עשרות מלאכים, פרטים בודדים מתוך לגיון עצום, או, כפי שאני נוטה לחשוב, רק שתי דמויות קבועות שרוקדות מעין דואט אינסופי של מחוות והעמדות, מעין "תמונות מחיי נישואין". על פי רוב המלאכית האישה "חזקה" יותר, נושאת את המלאך המקופל (כמו בסיפור "כסף קטן" של יהודית הנדל) "כמו כרית", או אוחזת אותו בקדקודו ומעבירה הלאה (לאן?). פעם היא מכונפת והוא ללא כנף, ופעם היא ללא כנף והוא כן, אך בשני המקרים היא נושאת אותו. לכל מלאך יש כאן מלאך-שומר, לפעמים הוא פועל לטובתו ולפעמים הוא לא יכול.

ef2

אחד המלאכים, העומד או מרחף שלוב ידיים ומביט למטה, ארוך כעט, כקולמוס. אפשר כמעט לאחוז בו ולרשום משהו. יש משהו מלאכי ברישום, במובן שהיד מקבלת כנפיים, ולפעמים בכנף אחת די. ובתנועה מהירה נתפס משהו, נולדת צורה חדשה.

מלאכים מזוהים עם התרבות הנוצרית (כך במאמר היפה של יובל בן-עמי בקטלוג), אבל הם כמובן היו אצלנו קודם. במובן מסוים האיסור על "פסל ומסכה" נראה שצריך היה לחול גם על ייצוג מלאכים, וקיומם העברי כטקסט, שלא מאפשר ציור מפורט ונאמן חזותית, הוא אך מתבקש (קפקא ביקש שלא יציירו את השרץ שהפך אליו גרגור סמסא).

בתערוכה הזאת הבנתי פתאום עד כמה תולדות האמנות הנוצרית מלאות באלפי כישלונות, שהפכו לנורמטיביים וחוזרים-ונשנים, של ציורי מלאכים (ילדים, נשים, גברים, כולם "ריאליסטיים" ובעלי בשר ועור, דהיינו בלי שמץ של ספק שגויים לגמרי). המלאך מבקש שלא להצטייר, ממש כמו האל. "ויאמר לו מלאך ה', למה זה תשאל לשמי והוא פלאי". ואם כבר מציירים, חייבים למצוא דרך עקיפה. אפרתי מצא דרך, ודווקא בגלל הקו האלמנטרי, הקרוב לאיור ילדים, הוא לא מתיימר לייצג מלאך כגוף, אלא ליצור תנועה. מלאך כקו. קו תקשורת. חוט מוליך.

בספרי הקודש שלנו מופיעים ופועלים מלאכים, כמו בסיפור אברהם המארח, בסיפור לוט, גירוש ישמעאל ועקדת יצחק. הופעתם מעוררת תמיהה, שכן לא ברור מתי נבראו. בסיפורי הבריאה אין להם זכר. קריאה בספרים החיצוניים מגלה את קיומם שנמחק. אפשרות להסבר המחיקה הזאת הוא, בקצרה, עליית התרבות הרבנית המתגבשת אחרי החורבן, שלא אהבה את המקשרים הללו בין שמַים לארץ, מתוך האֶתוס החדש של "לא בשמַים היא", כלומר האתוס של יהדות "אופקית" של בין אדם לחברו בתיווך אדם שלישי, כמו רב או חכם, ולא יהדות "אנכית" של בין אדם לאלוהים דרך תיווך הנביא והכהן, ובעיקר – המלאך, שהוא מתווכם של המתווכים, חוליית הקשר בין הכהן לשמַים, ולעתים גם בין הנביא לשמַים. אחרי חורבן בית שני, כשהכוהנים איבדו את מקום עבודת הקודש, ירדה גם קרנם של המלאכים, יחד עם ירידת קרנם של הנביאים.

הן ביום הראשון ברא את השמים ממעל והארץ והמים וכל הרוחות העומדים לפניו. ומלאכי הפָּנים ומלאכי הקדושה, ומלאכי רוח האש, ומלאכי רוח סערה, ומלאכי רוחות ענני עלטה. ומלאכי הברד והכפור ומלאכי העמקים הרעמים והברקים, ומלאכי רוחות הקור והחום הסתיו האביב החורף והקיץ. ומלאכי הרוחות לכל מעשיו בשמים ובארץ ובכל העמקים ומלאכי החושך והאור והשחר והערב אשר הכין בחכמת תבונתו. ואז ראינו מעשיו ונברכהו ונהללהו על כל מעשיו, כי שבע מלאכות גדולות עשה ביום הראשון.

הפסוקים האלה מופיעים בפרשת בריאת העולם ב"ספר היובלים", אחד הספרים החיצוניים (כלומר הספרים שההנהגה היהודית הרבנית שאחרי חורבן בית שני החליט להדיר מהקאנון המקודש ואף לאסור על קריאתם). "היובלים" הוא גרסה אחרת של ספר "בראשית", שנכתבה ככל הנראה במאה השנייה לפנה"ס על ידי כוהנים שנושלו מן המקדש עוד לפני החורבן (בגלל מכירת הכהונה בכסף ועליית בית חשמונאי בסביבות שנת 150 לפנה"ס) ונתגלתה במגילות מדבר יהודה. וקל לראות שהפסוקים המובאים למעלה כמו נמחקו בעריכה בטוש שחור עבה. נותרו השמש, הירח, המים וכדומה.

הילד אולי יודע על מה שמתחת למחוּק. איני חושב כמובן שהמלאך שלי הוא יצירת אמנות, אבל אני חושב שהוא יכול להבין בקלות את המלאכים של אפרתי, שהם מאותה שכונה.

הדובר בקטע ב"ספר היובלים" הוא בעצמו מלאך, ולא קול אנונימי כמו בספר "בראשית". מלאך מספר על בריאת המלאכים, דהיינו על בריאתו-הוא. אני מדמיין את המלאכים של יואב אפרתי כנציגים רחוקים של התיאור הזה, כפליטי היום הראשון של הבריאה שנמחקו מן הספר הקדוש – מחיקה קשה, יש לציין, שהרי הנמחקים לא היו אלא היצורים הקרובים ביותר לרוח ולא, נגיד, איזה משנה למלך. כתיבתם על הניירות הפשוטים האלה היא, לכן, משום מעשה בראשית.

ef1

מוח. הערות

ארם גרשוני, כרוביות, 2006, שמן על לוח עץ

ארם גרשוני, כרוביות, 2006, שמן על לוח עץ

 


כרובית

אפורה

שקועה

במחשבות


אבן אילמת

בסעודת מלכים


המוח עיר


המוח

מתפשט

לרחבי הגוף

כוססים בעצבנות את

קצות המוח


אזורי המוח

שבהם

דבר אינו נשכח


גשמים ירוו

את גזע

המוח


חפרתי במוח

ימים ולילות

עד שהגעתי

אל הקרקעית

שם מצאתי – מוח קטן


המוח מלא

התפעלות

מהמוח


מוח דבורה. לב דבורה.


מוח מוח

מוח מוח

בשדה יצא לשוח


המוח משרדים

רבים הפועלים

לפעמים

זה כנגד זה


“יש לאמא כאב מוח”, אמרה הילדה


המוח פרי

מעל מי התהום


המוח אוהב

ממתקים


האמלט:

מוח

וגולגולת


מבפנים נראה המוח

כשמים זרועי כוכבים


ממשלות זרות

מתערבות לך במוח

ארגוני הטרור


מוחות ברחובות

מרחפים בגובה נמוך

מטר עד שני מטר מעל

לפני האדמה

ציפורים בקופסה

אקווריומים קטנים


מוחו של השַחרור

ומוחי שלי

מחוברים בחוט

ששמו: מוזיקה שחורה


מוח עץ, מוח אבן


מוחו של שלום עליכם

רטט קצת לצדדים כמו כרכרה


הוא נכנס לחדר זר

הוא פושט את מעילו

הוא מניח מוח על השולחן הנקי

הוא מתיישב וממתין שיקראו לו


כשאנו מסתרקים

מרגישים את זה

שם למטה

במוח


בלילה

המוח משתק

את הגוף

ומתחיל לסובב רעשן


הדירה הריקה (ארבע הקדשות ומיטה)

תמונה 3

 

תמונה 1

תמונה 2

 

תמונה 3

תמונה 4

חלום – הודעות – חופשה ללא תשלום

1.

חלום מהלילה. אני צריך להעביר את יהודית הנדל בהיחבא מחדר, אולי חדר בבית חולים, אל מקום אחר, בחוץ. צריך לחכות שהאחות השומרת לא תשים לב, ואז מתחיל מסע במעין מנהרה צרה, דרך הבוידעם, כלומר קרוב לתקרת החדר. מתקדמים לאט, לפעמים יוצאים מהמנהרה אל חדר ונכנסים שוב להמשכה של המנהרה. אני חושב שהבריחה מסתיימת בהצלחה, ואפילו חוזרים לחדר המקורי, אבל הפעם בהליכה, בדרך הרגילה. יש דלת זכוכית. אני פותח את הדלת.

העניין המטריד הוא שהחלום חוזר פעמיים. אחרי שהפעם הראשונה מסתיימת החלום חוזר בגרסה אחרת, מקום קצת אחר, שוב אותו מסע. אני זוכר תמונה אחת, מין רחבה באזור שמשום מה מזכיר את תאטרון גבעתיים, משטח גרנוליט כזה, ויש שם שולחנות קפה ושמשיות לבנות, ואנו צריכים לעקוף.

זה לא היה חלום קודר אבל יש בו, עכשיו, משהו מפחיד. בגלל שגיבורת החלום מתה כמה ימים לפני החלום.

ערב ליהודית מתוכנן בתועלת ספרים מזא"ה ב-23.6 ב-19:30. ישתתפו: דן מירון, מנחם פרי, יהושע נוישטיין, תמר מרין, שוקי מאירוביץ ואני.

 

2.

ביום שלישי, 17.6, בשעה 20:00, יונתן ברג משוחח אתי בבית "הליקון" (נחלת בנימין 73 ת"א), במסגרת "שלישירה". אזכיר בהזדמנות זאת את חוברת הליקון 105 ובה מבחר מתרגומי השירה של רמי סערי – 40 משוררים ותשע שפות – שיוצאת לאור בימים אלו וכבר אפשר להשיגה באינדיבוק ובהליקון. את החוברת ערכתי עם יונתן.

 

3.

ביום חמישי, 19.6, ב-19:30, שיחה שלי בבית הספר לציור "התחנה" (בן אביגדור 20 ת"א) על "תמונות של בשר", עם דוגמאות מהספר ומתמונות שאינן בספר. הכניסה פתוחה גם לקהל הרחב.

 

4.

בידיעה של מיה סלע ב"הארץ" על הוצאת עורכי "הקיבוץ המאוחד" (ובהם, יש להניח, העורכים המוכשרים של סדרת "קו אדום דק", שבה הופיע הספר מהסעיף הקודם) לחופשה ללא תשלום נערך דיון האם מדובר ב"קריסה" או ב"משבר" של ענף הספרים. אני מעדיף מילה אחרת, "הכחדה". כידוע, עבר כדור הארץ לפחות חמש עשרה הכחדות המוניות בתולדותיו, חמש מהן קשות במיוחד. המיוחד בהכחדות הוא שאחרי כל אחת מהן משתנות צורות החיים הדומיננטיות על פני כדור הארץ. מינים רבים נעלמים, ומינים מסוימים, שהיו שוליים לפעמים עד ההכחדה, זוכים ל"נישה פנויה" ומשגשגים (כך קרה עם היונקים אחרי הכחדת הדינוזאורים). וכמו בהכחדה, העניין אינו רק במינים שממשיכים להתקיים ואף משגשגים בעקבות ההכחדה, אלא במינים שנעלמים מתעודת המאובנים וממשיכים, כביכול, לא להיות.

ודאי שתמשיך להיכתב ספרות, אבל מעניינת היא הספרות שלא תמשיך להיכתב ולהיתרגם. כבר כיום, ללא כספי חוץ (המכון הפולני, המכון הצרפתי, מכון גתה וכו') היה נכחד חלק ניכר מהספרות המתורגמת; בלי כספי תמיכה היתה נכחדת הדפסת השירה בבת אחת. במציאות של הכחדה, כלומר ב"מצב חירום", יש אפס סובלנות לסיכון (מסחרי וספרותי), והספרים נמדדים לא רק בעיקר, אלא אך ורק, ביכולתם לשרוד את מנגנון ההכחדה. כבר לא "לא-נעים" לשקול אך ורק שיקול כלכלי קר, אלא זה נהיה "הכרחי" ואף "מובן מאליו" אצל מרבית ההוצאות. הוכרז "מצב חירום" בספרות, והוא משנה את טווח הדיבור ומייצר לגיטימציה לקיפאון ספרותי.

בימים אלו "רב מכר" אינו, כבעבר, "סוכרייה" או בונוס לא-מגונה להוצאה ולסופר; הוא הופך עתה למינימום ההכרחי להישרדות של הספר כפרט, ושל ההוצאה כבית גידולו. ומי שלא רוצה לשחק את המשחק (הכולל, כמעט בהכרח, "חשיפה" בתקשורת; אני מניח שאירוע ההכחדה עוד יוציא סופרים רבים מהארון במובן המיני, המשפחתי, המזרחי ומה לא, כמוצא אחרון ונוגע ללב בניסיון לחטוף מעט אוויר ביבשה המתכסה מים) מוזמן להתכבד ולהיקבר בשכבת הקרקע של יום האתמול, ולהמתין לחוקרי המאובנים של העתיד שיחשפו את עצמותיו ויציגום במוזיאון של תולדות הספרות. אולי נצא כולנו ל"חופשה ללא תשלום". למה לא בעצם?

מחשבה פתאומית: אולי זה הסבר החלום הנ"ל?

הכחדות המוניות, מתוך ניל שובין, The Universe Within, וינטאג' 2013.

הכחדות המוניות, מתוך ניל שובין, The Universe Within, וינטאג' 2013.

אור הדרך

גוטרפיד ולס, דרך בכפר ליד בית, המאה ה-17 (לפני 1640), שמן על לוח נחושת, 24.5 ס"מ קוטר, מוזיאון פיצוויליאם

גוטרפיד ולס, דרך בכפר ליד בית, המאה ה-17 (לפני 1640), שמן על לוח נחושת, 24.5 ס"מ קוטר, מוזיאון פיצוויליאם

מוזיאונים קטנים מלאים יצירות כאלה, קטנות ממדים, לפעמים דחוסות זו לצד זו על קיר אחד בחדרים הצדדיים שלצד האולמות הגדולים. האם מישהו כתב פעם היסטוריה של הציור על פי היצירות האלה, היסטוריה שתהיה דומה לכתיבת היסטוריה של הספרות לא דרך הרומנים הגדולים, המקיפים תקופות ובולעים לתוכם מצביאים ואנשי-שֵם, אלא דרך השירים, והשירים הקטנים דווקא, אלה שלא עמדו בגבורה מול מלחמות נפוליאון אלא מול אור על עץ לכל היותר. והרי זה לא מעט, הרי מעורבים ב"אור על עץ" השמש, כל כדור הארץ, מים רבים, אוויר, ועוד ועוד. ההבחנה בין הגדול והקטן, שחוזרת תמיד בביקורת הספרות והאמנות (הישראלית בכלל זה), וכנראה תישמע תמיד, אינה אלא פרשנות אפשרית אחת של גדלים ושל חשיבותם. הרי כל מה שצריך לעשות כדי לראות עד כמה מוזרה החלוקה למינורי ומז'ורי הוא להיזכר בכך שהאור הנופל בציור זה הינו, בפועל ממש, שולֵי השמש.

הציור שלפניכם, שמדפדוף אקראי בפנקסי אני למד שראיתי אותו ב-25.4.12 במוזיאון פיצוויליאם בקיימברידג', הוא עיגול קטן ביותר, 25 ס"מ קוטרו. מין צוהר צדדי בתיבת המוזיאון. צייר אותו צייר גרמני, גוטפריד ואלס (Wals), בן החצי הראשון של המאה ה-17. הוא עבד בגרמניה אך בעיקר באיטליה – נפולי, רומא, מחוז קלבריה. שם, בקצה המגף האיטלקי, גם מת. אני מדמיין את מסעו מהצפון אל קצה היבשה, ונראה לי שיש בו, במסע הזה, משהו שקשור בעקיפין גם לציור הזה. גם הציור הזה מתווה דרך, מסע קטן מהאדמה שמתחת לרגליים אל האופק הרחוק. אבל יש משהו מוזר במסע: הדמויות קטנות מדי. כשמתבוננים בשביל יש רושם שהן לא רחוקות מאוד מאתנו, ושאת השביל הזה אפשר לחצות בדקה של הליכה. ועם זאת, הדמויות זעירות, כאילו נצפו ממרחק גדול בהרבה. במילים אחרות, הדרך הקצרה הופכת ארוכה, כאילו איננו מביטים בנוף מתחילת השביל אלא ממרחק רב יותר, כלומר עלינו לחצות מרחק אל סף הציור, לפני שנוכל לחצות מרחק בתוכו.

הציור הוא צוהר, חלון, שפותח "חלון" באופק. קיר ישר של בית וצמרת עץ ענקי משתפים פעולה בזהירות כדי ליצור נוף בתוך נוף. הנוף הקטן אינו ממוסגר בעיגול (פורמט שהיה בבירור חביב על ואלס), וכך הפורמט הגאומטרי מוביל אל פתיחה חסרת צורה מוגדרת. אבל לא לגמרי, מפני שקו האופק מחזיר את הקו הישר אל התמונה, ועונה לקיר הבית בשפתו. כך יוצר ואלס – ובעצם, הנוף עצמו – מסגרת שיש בו שיתוף פעולה בין השפה הגאומטרית ושפת הצומח המעוקלת. פיסת המשולש הנגלית שם באופק היא מעין משולש ישר-זווית ששני ניצביו ישרים והיֶתֶר שלו – קְצה עץ, פרוע במקצת, מתנועע, מסרב לפיתויי משפט פיתגורס, אותו ישיש טוב לב שליווה בהתמדה את נעורינו.

העץ הזה (אני מעריך שגובהו מעל 20 מטרים, על פי הפרופורציות עם הגוף האנושי שבציור) אינו רק מזרקה של עלים מזנקים, אלא גם מזרקה של אור. והנפלא הוא שאין לו בציור גזע, אלא מבנה סגור בשער קשתי, שהופך להיות מעין "עציץ" לעץ. לפתע הענק הזה נראה כענפים באגרטל. וכנגד השער הסגור הוא פותח לראווה את הסימפוניה הירוקה שלו, מין זנב טווס ירוק.

עוצמת העץ הזה נובעת בין השאר מכך שהמרחב סגור יחסית. חומה, קיר עם חלון קטן, תלולית נמשכת, השער הסגור הנ"ל, הפורמט העיגולי. העץ גובר על כל אלה. יפה שהדמויות אינן רואות את זה בכלל. שתיים מהן שקועות בשיחה, אחת יושבת לצד הדרך, מכונסת. ובדיוק כמותן עושה הנוף: שיחה – והתכנסות. הנוף ובני האדם כאן פועלים במתואם, ורק הציור יכול לראות את זה. כך, למשל, מוליכה הפרספקטיבה מהצמחייה שבימין אל הכבשים (נדמה לי שכבשים, איני זוכר וההעתק לא מגלה לי) הרובצות. משמאל מוליך הקו מהצמחייה הקלושה אל הענן שבאופק. או צמחיה שמוטה על הקיר השמאלי כמו משלימה, כפיסת פאזל, את המשולש ההפוך הפתוח בקו הנוף. זוהי שיחת הנוף. ובדומה לדמות המכונסת מתנשא העץ, או אבן אחת ממש בחזית הציור, שעומדת שם, ספק צופה אל המרחב ספק מכונסת בעצמה. הסתכלו לרגע בשניהם, האבן – והעץ. מה עוד אפשר לומר.

זהו ציור של אור. לכן צריך לנסוע לאנגליה כדי לראותו באמת. העולם ברובו מוצל, אבל לפתע מגיחה השמש. והשמש מגדילה את הנוף מפני שהיא הופכת אותו לכלול בהקשר רחב, ומפני שהיא משמחת את הנוף. ההקשר הרחב היה שם כל הזמן, אבל אנו זקוקים לאור מבעד לענן קרוע וכדומה, כדי לראות אותו. בציור הזה האור אינו רק תאורה על נוף קיים, אלא הוא ממש יוצר הנוף. הוא הופך את הצמחייה לחיה לא רק במובן של הפוטוסינתזה, אלא במובן שהיא הופכת לתכשיט, למזרקה. האור הגלוי מזכיר שעץ הוא מזרקה גדולה ומתמידה של מים סמויים (בספר כלשהו על עצים הציע המחבר לדמיין יער בלי הגזעים, הענפים והעלים, כלומר רק את נימי המים המעלים אותם למעלה, כמזרקות, או כעורקי הגוף).

ובעיקר, האור מוצא כאן את הדרך שבדרך. הדרך בלעדי האור לא היתה אתר לבוא אליו ולחצותו. אילו היה כל הציור הזה בצל, היה האופק מנותק מהמבט, קיים אבל בלתי נגיש, והאבן הקרובה היתה מלכת הציור. אך האור צובע ומפלס נתיב, כמו מכבש קליל של מע"צ, הופך מרחב – לשביל. האיש שלרגלי העץ – אחד מהם בלבד – מוצף פתאום באור הזה, והציור רואה אותו. בבת אחת הדלת הסגורה שלידו נשכחת, ובקלות אפשר לדמיין אותו, אחרי כמה שעות, פוסע בסמוך לעננים הרחוקים שמונחים על קו האופק, רועה את הכבשׂ השמֵימי.


 

נ"ב

יש לציור הזה גרסה אחרת, הנמצאת בטקסס. לכאורה הבדלים דקים בין שתי הגרסאות, אבל למעשה כל ההבדל שבעולם – בין מסתורין לכמעט קיטש, בין רמיזה וסוד לגילוי מופרז:

'Country_Road_by_a_House',_oil_on_copper_painting_by_Goffredo_(Gottfried)_Wals

 


 

נב"ב

סדנת הייקו בנווה צדק – הפתיחה בקרוב – יש עוד מקומות >>>

 

בטרם

דליה אמוץ, אולגה

דליה אמוץ, אולגה

יש דברים שמתרחשים בטרם. הם מופיעים פתאום, לא מוסברים, כאורח ארעי מן העתיד. אחר כך הזמן נסגר כענן קרוע וחוזר למהלכו הרגיל, וכעבור שנים מגיע הרגע הבא, ההמשך, של רגע ה"בטרם" ההוא. במוזיקה זה קורה לעתים לא רבות, ואלו כמעט תמיד שיאים מוזרים. זה עלה אתמול במהלך שיחה שהיתה לי עם הפסנתרן דרור זמל. מעשה שהיה כך היה. לפני כחודשיים ראיתי שהוא ינגן את "וריאציות גולדברג" בקונסרבטוריון שטריקר הסמוך למקום מגורי. מיהרתי לרכוש כרטיס. כמה שבועות לאחר מכן, כמה ימים לפני הרסיטל, שלח לי אבי הודעה על המופע, שהעביר לו במייל אביו של דרור זמל. מתברר שאביו של הפסנתרן ואח של אבי היו חברים לצוות הטנק. הם שהו ביחד בטנק במלחמת יום הכיפורים כשפגז סורי פגע בטנק. הפגז חדר, ככל הנראה, חלקית, או יצר איזה זיז מתכת, שהיה די בו להרוג את דודי. אביו של דרור ויתר חבריו לצוות ניצלו. כך שכשהאזנתי ל"וריאציות" הפעם, חשבתי על דברים אחרים, על נופי רמת הגולן, שבדמיוני, במוזיקה, הצטיירו לי ככמה נופים של דליה אמוץ.

אני מצרף כאן כמה קטעים שהם "בטרם", אולי רגעים שהם, כלשון שירו של מאיר ויזלטיר "שוברט", "הגות הלב של איש צעיר, שנקלע לחדר-ההמתנה של המוות" (הקלטה ללחן של רונן שפירא כאן, רצועה 10). במקרה של הקטע של שוברט להלן המרווח בין רגע ה"בטרם" למותו היה קצר ביותר, מה שלא מקטין את מוזרותו ומבשר על שנות עתיד כמעט ודאי שהמוזיקה שלו רצתה להגיע אליהן ונבלמה בגלל הגוף. מנדלסון, לעומתו, כתב את המוזיקה שלו בגיל 14.

 

*

*

 

דרור זמל ינגן את הסונטה ד' 959 של שוברט, שפרק האנדנטינו שלה מופיע כאן, בירושלים, בסוף החודש.

הקוץ (הכנות לנסיעה לפירנצה)

גיברטי, עקדת יצחק, 1401-2

גיברטי, עקדת יצחק, 1401-2

בתחרות הידועה על עיצוב דלתות בית הטבילה בפירנצה (1401) זכה גיברטי, אבל אני מעדיף במקצת את אחת הגרסאות שלא זכתה בפרס, זאת של ברונלסקי. גיברטי יצר דרמה אנושית מהודקת. אצלו, מול המפגש האלים של העקידה עומדת שיחה. שיחה של שני נערי אברהם. הכול נעשה בשקט של התבליט המוזהב. אפשר ממש להצמיד לשם את האוזן. שיחת הנערים שקטה, אפשר לראות את זה לפי תנוחת הראש והגוף. את השקט הזה מעמת גיברטי עם הצעקה הכלואה של יצחק ועם ההתנשפות של אברהם המהסס. את הרגליים ה"כרותות" של יצחק הוא מעמת עם רגלי הנערים, שמעורבבות בנינוחות עם רגלי החמור. היד של אחד הנערים מונחת ברכּות על החמור. הידיים בחלק העליון של התבליט, ידי המלאך, ידי יצחק, ידו של אברהם – מתוחות, עוסקות בכוח. אצבעו של אברהם כמו מתמזגת בלהב הסכין, וחוד הסכין ממשיך אותה. אין זו רק סכין שעומדת לדקור, יש בה כמעט האשמה, האשמה של המקריב את הקורבן. אולי לא האשמה, אבל מין אמירת "אתה" קשה, לא מנוסחת. לרגלי יצחק – בגדיו, רובצים על הסלעים וכמעט מתמזגים אתם. מעין תחזית של גוף ריק שיהיה ללא נשמה בעוד רגע קט, אלמלא המלאך.

ברונלסקי, עקדת יצחק, 1041-2

ברונלסקי, עקדת יצחק, 1401-2

בגרסה של ברונלסקי מושכים את תשומת לבי  פרטים טפלים יחסית. המרכיבים הסיפוריים והצורניים (הפורמט, המדיום) דומים, אבל הסיפור אחר. איני עורך כאן השוואה מפורטת. אצל ברולנסקי ראשו של הנער הימני הוא אחד הראשים המדהימים ביותר באמנות. הסיבה לכך היא שהוא הופך לצורה ביצתית, ואם נזכור שבדלת עסקינן, הרי שזו כמעט ידית, שמעירה בהומור על היחס בין המצע שהוא "רק דלת" – ובין הסצנה הדרמטית והמיתית הנשגבת. אבל הידית עצמה אינה רק פרט עיצובי, מפני שהראש-ידית מזמין את הצופה לפתוח לא רק את הדלת אלא את הציור, להיכנס אליו, להתגורר בפנימו, בעומקו.

בעל ראש הידית מפשיל את שרוול מכנסיו ורוחץ את רגליו בפלג. מעליו, הסכין של אברהם, כך נדמה, העמיקה כבר חדור אל צווארו של יצחק. כאן דומה שהמלאך איחר קצת, ואין כמט ספק שהלהב נגע בבשר. אני תוהה אם לא היה די בפרט זה כדי למנוע מברונלסקי את הזכייה בפרס. זוהי הקצנה מטרידה של הכתוב במקרא.

החמור ובעל ראש-הידית משתמשים באותם מים, זה לרחצה וזה לשתייה. מול ההרמוניה הזאת של השיתוף בנוזל הקריר אפשר לחוש את עוצמת הדיסהרמוניה של הנוזל האדום שאולי ייגר בעוד רגע מן הצוואר. יצחק של גיברטי פושט צווארו ומקבל את הדין בדממה, בעל כורחו. יצחק של ברונלסקי רתוע, תפוס עווית, צורח.

ואולי הדבר היפה ביותר הוא השימוש במוטיב הפיסולי הקלסי של "חולץ הקוץ". מול תנועת הסכין של אברהם אל הבשר, עומדת חליצת הקוץ של הנער מן הבשר. מול דקירה ופציעה עומד ריפוי. בתבליט זה מוליך אותנו האמן מחוויית כאב מוכּרת לכולנו – קוץ בכף הרגל – אל חוויית כאב שחורגת מן המוכר: סכין בצוואר, ועוד מיד האב. הוא מאפשר לנו הזדהוּת, בידיעה שאי אפשר להזדהות עם הרגע כמות שהוא.

הקוץ הזה ברגל, יש בו גם את תלאות הדרך, שלושת ימי המסע. כל קושי ההליכה טמון בקוץ הזה, כמו שרחיצת הרגליים מדברת אף היא על הדרך הארוכה, והחמור הרוכן לשתות אומר גם: כמה חם, כמה צמא. המים שהוא שותה הם המים שיצחק לא ישתה ופיו היבש מאימה נמצא שם גם; הקוץ שיישלף מקונן על הסכין הנעוצה, הפצע הקטן מדבר על הפצע הגדול, ההחלמה – על מה שלא יירפא לעולם.

ובִּרכו של יצחק, כמה זה נוגע ללב ועצוב, מבלי יכולת לנסח מדוע, נוגעת בצמר של האייל. ברך ערומה מול צמר. מה שיכול היה להיות מגע רך הופך למשהו אחר בתכלית. והאייל מסב את פניו מיצחק ומביט איתנו למטה, אל הרגל הפצועה, קורא בה, כמו מגדת עתידות בכף יד, את עתידו שלו הרע.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 413 שכבר עוקבים אחריו