מתחת לשולחן
חבריאל מטסו, מוכר העופות, 1662. הגלריה לאמנות, דרזדן
לבושה במיטב הבגדים, כאילו הלכה אל אירוע חברתי, מגיעה האישה הצעירה והנאה אל חצר אחורית של בית – על מנת לרכוש תרנגול. מוכר העופות מגיש לה את התרנגול, המשפיל מבט במבוכה ובפחד. אבל מה תעשה בו האישה? תיקח אותו הביתה בארנקה המהודר? תשים אותו על הראש?
דורית מאירוביץ, הנוף הוא הנפש: מסות ומאמרים על משוררים ושירה, הוצאת קשב, 2011, 154 עמ', 84 ש"ח
אחרי שמתה דורית מאירוביץ – בתם של הצייר צבי מאירוביץ ז"ל ושל הסופרת יהודית הנדל – הזמין אותי אחיה של דורית, שוקי, לדירתה, על מנת לקחת ספרים מן המדף. דורית הייתה מבקרת וחוקרת ספרות, והמדפים היו גדושים אוצרות, שמהם בחרתי רק את ספריו של אבות ישורון במהדורות המקוריות, שאזלו מזמן. זה היה ב-2007. דורית, שלא פגשתי בה מעולם, הייתה בת 57 במותה. אני זוכר שסבבתי בדירה הריקה, והסתכלתי במדפים ובתיקיות הקרטון, ופתאום, להרף עין, הצטייר לי מקצוע הכתיבה על הספרות בצבעים קודרים ומייאשים, כאילו היו כל הרשימות שהושארו שם, וכל הספרים הישנים, לא מקור של עניין ושמחת המחשבה, כפי שאמורים היו להיות, אלא כארכיון של בית משפט המלא גזרי דין.
הספר שלפנינו מכנס כמה מהמאמרים שנותרו בתיקיות האלו, מאמרים של ראש מבריק ולב רגיש. תכננתי לסקור כמה ממאמרי הספר, אבל נבלמתי מיד במאמר הפותח, הדן בשיר אחד של המשורר והסופר הדגול יעקב שטיינברג. זהו מאמר מצמרר. לא רק בשל הניתוח החד כתער של השיר. זהו מאמר שראוי להילמד כמופת לקשב מקסימלי של קוראת, קוראת שניחנה הן בעין שרואה את ציורי השיר (למשל, ערב המתואר "כספוֹג-ענקים נורא"), והן באוזן ששומעת את קולו, את "סיפורו", ירושת שני הוריה, בלי ספק. אבל המצמרר במאמר אינו הדיון בשיר, אלא היותו וידוי מוצפן של המבקרת, וידוי נואש במסווה של מאמר ביקורת ענייני ומנומק.
טיוטות תרגום מתוך זנרין-קושו
עֲנָנִים נִשָּׂאִים וּמַיִם זוֹרְמִים, עָלִים נוֹשְׁרִים וּפְרָחִים מְרַחֲפִים
כְּבָר זְמַן רַב מְאֹד עוֹשִׂים זֹאת רַק בִּשְׁבִילְךָ
*
פַּרְפַּר עָף פְּנִימָה וְחָלַף מֵעַל לַגָדֵר-הַחַיָּה.
אֲנִי תּוֹהֶה, צִבְעֵי הָאָבִיב – הַאִם הֵם עַתָּה בְּבֵית שְׁכֵנִי?
*
נְשׁוֹת הֶחָצֵר, כִּפְרָחִים, נֶאֱסָפוֹת בְּאַרְמוֹן בָּאָבִיב.
אֲבָל עַכְשָׁו רַק הַחָגְלָה עָפָה.
*
הַיָּרֵחַ בִּשְׁמֵי הַסְּתָו אָדִישׁ לָאַהֲבָה וְלַשִּׂנְאָה.
צְלָלִים שׁוֹקְעִים אַל תּוֹךְ הָגַנְגֵס בְּלִי לְהוֹתִיר סִימָן. קרא עוד
יוהנס הרמנס, ciuffolotti, אמצע המאה ה-17
זה קבר אחים פתוח של ציפורים. הרבה תהיתי מדוע רואים כה מעט ציפורים מתות ברחובות. הרי יש הרבה מהן. ועם מותן הן נעלמות, כביכול. הערימה הזו מוכרת לנו, בהקשר האנושי, רק ממלחמות חורמה. במצב המלחמה הישראלי-פלסטיני, המוגדר כעימות "בעצימות נמוכה", המתים הזכורים הם תמיד רק האחרונים, רק החדשים, וגם הם רק לזמן קצר. מותם אינו מצטרף בתודעה הציבורית למיתות האחרות ולכן אנו "יכולים לחיות עם זה". מתי הפיגועים אינם מצטרפים, נגיד, למתי מלחמת לבנון ויום כיפור (ששייכת כבר ל"היסטוריה", יחד עם מלחמת וייטנאם, מלחמת העולם הראשונה וכו') כדי ללמד מישהו איזה לקח. לא. ההפרטה עובדת גם אחרי המוות. כל מת נושא את מותו בעצמו. התרבות אינה מאפשרת לקהילת מתים גדולה להתאסף במעין הפגנה, שתכריז משהו. ואם היא מכריזה משהו הרי זה לרוב "במותם ציוו לנו את החיים", כלומר חיי מלחמה.
"כשמישהו מת, זה משהו!", כך מסתיים אחד מסיפוריו הקטנים של יוסל בירשטיין ז"ל, שהופיעו בקובץ "סיפורים מאזור השלווה" (הספריה החדשה, 2004). אם יש משהו שהציור הזה שלפניכם "רוצה להגיד", הרי זה משפט כזה: כשמישהו מת זה משהו. יש המון ציורים עם ציפורים מתות ועופות מתים בהיסטוריה של הציור. למעשה, ציור הטבע הדומם העצמאי הראשון בציור המערבי, מאת ג'אקופו ברברי (מ-1504), הציג חוגלה מתה. לא מפליא שברברי בחר דווקא במוטיב הזה לציור שמהותו התבוננות בטבע נטול תנועה ועלילה. דווקא עוף השמיים, היצור החופשי ביותר, לפחות מבחינת המחשבה הסמלית האנושית, מתאים לכינון ז'אנר כזה, בהדגישו באופן המרבי את הדומם שבטבע ואת הדממה.
מבּין ציורי הציפורים המתות המוכרים לי, אין אף אחד שמשרה עלי עצבות כמו הציור הזה, מאת יוהנס הרמנס, צייר שהמידע עליו מועט. את הציור ראיתי לפני שנים בתערוכה שכותרתה "טבע דומם איטלקי" בפירנצה, ומאז חוזר שירן הנעדר של הציפורים האלו להישמע באוזניי מדי פעם (אפשר לשמוע הקלטה כאן). מה כל כך מעציב בציור הזה דווקא? יש לכך כמה תשובות. סוג הציפור המוטלת כאן בציור הוא ציפור שיר קטנה, ciuffolotto באיטלקית, באנגלית "bullfinch", ובעברית "תַּמָּה" (הרמנס צייר את הזכרים; לנקבות חזה בצבע אחר). הציור כה נוגע ללב, ראשית, בגלל שמה שהושתק כאן הוא שיר. בעצם: שירים רבים. לפנינו מקהלה שלמה – מתה. מקהלה תמה מתה. האם היה פליט מן המקהלה שעף משם? הדבר הקרוב ביותר לשירה ששרדה בציור הזה הוא הציור עצמו. אבל הוא, כדרכם של ציורים, שותק.
אם אכתוב פעם את הספר "תמונות של בשר" אוכל למלא חלק נכבד ממנו בציורים של ג'וּזפֶּה רֶקוֹ (Recco). הוא נולד באיטליה, בנפולי, ב-1634, ומת בספרד, ארץ שבה פעל עיקר חייו, 61 שנים מאוחר יותר. הוא אחד מציירי הטבע הדומם הגדולים שיש, לא בגלל יכולתו הטכנית או הקומפוזיציות שלו, אלא בגלל האכזריות שהוא מציג מתוך הז'אנר. ציוריו הם, במקרים רבים, מה שהיה קורה לציור נחמד של טבע דומם עם חיות מתות, אילו היה מלווה בפסקול של סרט אימה. במילים אחרות, רקו הוא צייר ריאליסטי.
היה לו עניין עם דגים. איני מכיר הרבה ציירים שהתייחסו כל כך הרבה לדגים. כשהם מתחת למים אי אפשר ממש לצייר אותם, וכשהם מעל למים הם לא מראה מלבב במיוחד. את זה רקו רצה להראות. יש ציור אחד שלו בלובר, מרחק כמה צעדים מציור העגל של גויא, שכתבתי עליו במסגרת סדרה זו. ערימה של דגים. כנפוליטני אין ספק שרקו ראה הרבה דגים בצלחות כילד. בציור שבלובר הוא מתבונן בערימה, ומסרב להניח לה להיות ערימה. לא הצלחתי להשיג רפרודוקציה טובה, אבל גם בקטנה שיש כאן אפשר לראות איך הוא מניח זה לצד זה דג אדום בעל עין שחורה, ודג שחור בעל עין אדומה. הוא יוצר ביניהם שיחה ובה בעת מפסיק אותה, מכוח הפיות הפעורים. מהדגים יוצאים פתילים שחורים כמו נשמות מעונות. מה שקטל את הדגים יוצא עכשיו מפיהם ומגופם כצעקות. קרא עוד
"כוס התה שלי", ספר לילדים שכתבתי ואייר מאיר אפלפלד, יוצא לאור השבוע בהוצאת "עם עובד".
והנה תמונה אחת שאני אוהב במיוחד מתוך הספר (לחצו להגדלה): קרא עוד
רעש זמזום נשמע מהחדר הסמוך הבוקר. חשבתי שהמנורה עומדת להישרף, אבל כשנכנסתי לחדר ראיתי אותה, שרועה על גבה, מפרפרת. שפירית. משהו הסתבך ברגליה, חתיכת מוֹך. הצלחתי לשחרר את הלכלוך בזהירות, אבל השפירית לא עפה משם. תנועותיה היו אטיות. השפירית היא החרק המהיר ביותר בטבע. אבל השפירית הזו הייתה דוממת כמעט. הנחתי אותה על ספר שהיה שם במקרה. לא ידעתי מה לעשות, השפירית אוכלת חרקים. אין לי חרקים. הנחתי לפניה חתיכת פלפל אדום. היה נדמה שהיא אוכלת אותו במאמץ.
כנף אחת שלה, הבחנתי, הייתה כמו נגוסה, קרועה בקצה. האם פצע זעיר כזה מונע ממנה לעוף? קשה להאמין. יש לה ארבע כנפיים ועיניים ענקיות. כל ראשה כמעט עיניים. היא יכולה להביט בראייה היקפית. השפירית זעירה ביחס אל גופי, כמובן, אבל כשמשווים את גודל העיניים, ההבדל מצטמצם מאוד. אני מביט בעיניה, ברור לי שהיא רואה אותי. אני מברר באינטרנט איך נראית שפירית גוססת. השפירית הזו גוססת. בקושי נעה. קרא עוד
המלך הגדול האחרון של האימפריה האשורית, אשורבּניפּל, מראה את כוחו להמוני העַם ואל העתיד, אלינו. הם צופים בו מגבעה סמוכה, כשהוא קוטל אריות. על דרך הקל וחומר, אם הוא הורג את האריה, הוא יכול להרוג את כולם, ולהגן אולי על בני עמו. תבליט הקיר הזה מכסה חדר ארוך במוזיאון הבריטי, והוא נלקח מהארמון בנינווה. הוא משנת 640 לפני הספירה בערך. אנחנו קשורים אליו אישית, כי האריות שניצודים כאן, שנטבחים כאן ליתר דיוק, יכולים גם להיראות כמשל עלינו. במאה השנה לפני שטבח האריות הזה תועד, ביקרו מלכים קדומים יותר של האימפריה האשורית המתחדשת בממלכת ישראל ויהודה, וביקור של האימפריה האשורית הוא לא בדיוק ביקור נימוסים לתה ועוגיות, לא, זה דומה יותר לביקור של רכבת דוהרת המתדפקת על דלתה של קופסת נעליים שהושארה על מסילת הברזל.
אם לחזור לתבליט האשורי, הרי שרואים בו את המלך ומשרתיו צדים אריות ולביאות. לחיות אין שום סיכוי. אין זה ציד בטבע; האריות כלואים ומשוחררים אחד-אחד מכלאם. אני מניח שהוחלשו או הורעבו בכלאם, ומכל מקום הם אינם יכולים לצוד בקבוצה, מה שמפחית משמעותית מכוחם, בעוד שבני האדם פועלים ביחד. המלך מוקף טבעת חיילים חמושים, שימנעו כל סיכוי לפגיעה בו. על גבעה סמוכה צופה הקהל, שילך ויספר על כוחו של המלך. על הגבעה יש כבר תיאור ציורי של ציד אריות קודם, דימוי שהציד הנוכחי משחזר ומנציח. הציד חייב להפוך לתמונה, לתבליט, לתעמולה, כמו שנסיעה תיירותית לחו"ל חייבת להפוך לתצלום כדי להתקיים באמת. ענייננו כאן בתעשיית דימויים של העולם העתיק. כל הסבל הזה הולך אל התמונה, האמן אינו נמצא שם במקרה.
העניין כאן הוא ההבדל בין בני האדם לחיות. מבחינת המלך, ההיררכיה ברורה. התבליט מתאר שדה זרוע פגרי אריות. מה שמעניין הוא האופן שבו התבונן האמן בציידים ובאריות. הגברים האשוריים מתוארים, כרגיל, מהצד. חלקם בעלי זקן, חלקם (הנערים, למשל) בלי. תפיסת בני האדם, כמקובל באמנות האשורית, היא סכמטית. לא שאין הבדלים בין הפרטים, אבל המשותף רב על השונה. כך, אנו רואים שורה של חיילים-ציידים שההבדל ביניהם הוא מזערי. גם ההבדל בין המלך למשרתיו הוא יותר של גודל ושל פריטי לבוש (כובע) ופחות של אישיות מובחנת, כפי שאנו מכירים מדיוקנאות מודרניים. אלו קבוצת גברים חזקים שעוסקים בציד של חיות. זה כל מה שהאמן מוסר לנו, זה כל מה שאנו צריכים לדעת על עולמם הפנימי, על רגשותיהם. הם חלק מקולקטיב מאורגן.
אנו רגילים כבר לראות תמונות של גלקסיות רחוקות, אבל בתמונה הזאת (לחצו פעמיים להגדלות), של שבתאי, הקרוב אלינו יחסית, יש משהו מדהים במיוחד אולי מפני שאנו חושבים ש"כבר ראינו" את שבתאי והטבעות והוא הפך כביכול מוכּר. בתמונה הזו משתנה רק זווית הראייה. ה"אובייקט" נשאר זהה, אבל איזה שינוי: אנו רגילים לראות את שבתאי "עם" השמש, כלומר כשהשמש בערך "בגבנו" ומאירה את הפלנטה. בתצלום הזה נמצאת השמש מאחורי שבתאי, כלומר שבתאי הוא בין החללית והשמש. זהו בעצם ליקוי חמה מלא. אור השמש יוצר מעין שיקוף "רנטגן" של שבתאי. כשהיינו בתנועת הנוער היו המדריכים מפחידים אותנו בלילה כשהיו מכניסים פנס אל תוך פיהם. דבר דומה קורה כאן.
החללית "קאסיני", שצילמה את שתי התמונות המובאות לעיל (ראו גם את הווידיאו הזה!), נסעה לשם במשך שבע שנים (1997-2004), בלי עצירות בדרך; מרחקו של שבתאי מהשמש בערך פי עשרה ממרחק כדור הארץ, דהיינו כמיליארד וחצי קילומטרים. איש אינו יכול לדמיין טיסה של שבע שנים רצופות, וזהו, הרי, אחד המסעות הקצרים ביותר במונחים אסטרונומיים. קרא עוד
סַחְלָבִים צוֹמְחִים בַּאֲגַף נִסְתָּר בָּאַרְמוֹן.
לְעוֹלָם לֹא יֻצְּגוּ בָּרַבִּים. לְעוֹלָם לֹא יַפְסִיקוּ לָתֵת אֶת רֵיחָם.
* קרא עוד
