הוּדִיז (בר והבובה)

bar

מכל תחנות האוטובוס בתל אביב, פחות או יותר, נשקפת הפרסומת הזאת, למוצר ששמו "הוּדִיז", שאני מודה בהכנעה שאין לי מושג מהו. עד כדי כך, שאיני יודע אם יש לי כבר הוּדיז, אם אני צריך הודיז, אם מתאים לי הודיז, ואם אני יכול להרשות לעצמי לא-לרכוש הודיז. אני מניח שיש עוד רבים כמוני, שאינם יודעים מהם הודיז, אבל מעתה חשים חובה עמומה, שתלך ותגבר, למהר ולרכוש הודיז, ואולי לבקש הודיז לאפיקומן, אם רק יורו להם את הדרך אל המקום בו הודיז נמכרים.על פי המילון, הוּדי הוא "סווצ'ר עם קפוצ'ון", אבל לא הצלחתי לאתר לא סווצ'ר ולא קפוצ'ון בפרסומת.

אבל לא על ההודיז רציתי להעיר כאן, אלא על התמונה המוכרת לנו הודיז. יש לי זיכרון עמום שהבובה הסגולה המככבת לצד בר רפאלי (להלן: ב"ר) היא מעין זמר רוק בשם רֶד. רֶד אוחז במותניה של ב"ר, וב"ר מניחה את ידיה על ידיו. היא שלו, היא מקבלת את אחיזתו, והוא מביט, אדיש ומרוצה, אלינו. הוא כבש. עכשיו תורנו. איננו יכולים. אבל אולי נכבוש הודיז (העניין מורכב יותר, כי הפרסומת מיועדת לגברים, אך המוצר – לנשים, ולא אכנס לזה).

יש פרודיה מודעת בתמונה, והיא כמובן המרת המאהב הכובש – בבובה. יש לכך שורשים בציור האירופי, וג'ון ברג'ר, כבר לפני למעלה מארבעים שנה, תיאר כיצד בציורים רבים דמותו של קופידון – ילדון או נער לא מאיים – מתפקדת כ"מתחרה" של הגבר המשוער הצופה בתמונה. הקופידון הוא מתחרה שאינו מתחרה ממש, מתחרה-קש שאמור לגרום לגבר הצופה לחוש שהוא, בסופו של דבר, יכול להשיג את האישה שבתמונה.

ברונזינו, ונוס וקופידון, 1540-45

ברונזינו, ונוס וקופידון, 1540-45

אבל הדבר המוזר בתמונה הזאת אינו רק הגלגול של הבובה כקופידון-גרוטסקי, כלומר כגבר-קש, אלא ההליכה של התמונה צעד נוסף: לבובה הזאת אין כלל פלג גוף תחתון. זהו טורסו, כלומר הוא נטול איבר מין. אין זה קופידון, אלא קופידון מסורס. כלומר, מעט המטען הארוטי שהיה בציור כמו של ברונזינו נעלם בפרסומת, והגבר-המתחרה הופך לא לנער רך ומלאכי אלא לבובה רכה וגסה (פשוטו כמשמעו); מה שברונזינו וציירים רבים אחרים תיארו באופן ארוטי, נעלם כאן. המשחקיוּת המעודנת-יחסית של הציורים הומרה במשהו פתטי ובמרומז מקאברי. אפשר להוסיף לדיונו של ברג'ר הערה: הקופידון אינו רק פרודיה על מאהב, הוא גם רמז לעדינוּת אפשרית של מאהב. הבובה רֶד חפה מזה, מכיוון שהעדינות של סמל הקופידון הומרה בוולגריות.

עד כאן אולי תיאור המהלך המודע של הפרסומאים. אבל משהו מטריד יותר נחשף כאן, ואני מעריך שלא-מתוכנן. לכאורה יש כאן אישה – ובובה. אבל תנוחת האישה הופכת את היוצרות: לא היא מפעילה את הבובה, אלא הבובה מפעילה אותה. אם תחשבו על התמונה כסצנה מתאטרון בובות, הרי שיש כאן בובה שמפעילה אישה. במילים אחרות, הגרוטסקה אינה נעצרת בדמותו של "רֶד" הבובה, אלא ממשיכה אל דמותה של ב"ר. היא עצמה מוצגת בתמונה כ"בובה" במסווה אנושי.

קריאה זאת לא נראית לי קיצונית כלל, במיוחד לאור סרטון הפרסומת המלווה את התמונה (שלא אביא כאן, כדי לא "לחזק ידי עוברי עבירה" מעבר למה שכבר עשיתי). בסרטון מוכפלת ב"ר לכמה וכמה נשים, שמגשימות פנטזיות גבריות (רחיצת מכונית וכיו"ב). הדמות הנשית הספציפית שלה אינה נחשבת; לכן אפשר להכפיל אותה עוד ועוד, כמוצר.

למרות מראית העין, ב"ר אינה כלל דמות אנושית בפרסומת הזאת, אלא דימוי שאפשר לשכפל, ממש כמו בובה שאפשר לייצר ממנה כמה העתקים. שִכפול זה, המניפולציה הזאת במה שיכול היה להיות אישה, היא בדיוק ה"בובתיות", המשיכה בחוטים. במובן עמוק ב"ר, שאמורה לשדר מיניות אנושית בפרסומת הזאת, משדרת את היפוכה; אף היא, ממש כמו הבובה הגוהרת עליה ומפעילה אותה, מבטאת מצב פסיבי, בובתי: פלג הגוף הכרות של המאהב כמו מאיין גם את גופה שלה, מפני שצריך שניים לטנגו, ואם זה מה שהוא יכול לספק, זה מה שהיא יכולה לקבל (איני מדבר, כמובן, על האישה הממשית אלא על הדימוי שהיא משאילה לנו). החוטים הלא-נראים שלו מתבררים פתאום כמחוברים גם אל ידיה שלה: שקופים כחוטיו, ממשיים כמותם.

הָאִימְפֶּרְיָה, כְּכָל הָאִימְפֶּרְיוֹת, דּוֹמֶה הָיָה כִּי תַּעֲמֹד לָנֶצַח (על "סטימצקי")

הידיעות על המשבר ב"סטימצקי", שעד לפני יום נתפסה, אצל ציבור הקוראים הפשוט, כולל כותב שורות אלה, כאימפריה של ספרים, שמכתיבה תנאים נוקשים ("63% אחוזי הנחה") למוציאים לאור ודוחקת את הלא-מסחרי אל השוליים, מזכירה לי את שירו הגדול של זביגנייב הרברט "גלגוליו של ליוויוּס" (מפולנית: דוד וינפלד, בספר "שירים", הוצאת כרמל), שנכתב כאלגוריה על האימפריה הסובייטית. בשיר נאמר, בתחילה, כי

הָאִימְפֶּרְיָה, כְּכָל הָאִימְפֶּרְיוֹת

דּוֹמֶה הָיָה כִּי תַּעֲמֹד לָנֶצַח

הקריסה של סטימצקי אינה שונה מהותית מקריסת הספרות שסטימצקי (יחד שאר מוכרי הספרים, כמובן) היתה מופקדת על שיווקה. סטימצקי (ו"צומת"), שמכרה ספרים ברבע מחיר ("ארבע במאה") נמכרת עכשיו בעצמה ברבע מחיר, מכוח אותו היגיון כלכלי ואותה שיטה. כמה אירוני, ומבהיל, הדיון במוספים הכלכליים, לפיו לא בטוח מה טוב יותר לענף, ש"ידיעות" ירכשו את "סטימצקי" או שמא "שופרסל". שתי הברירות לא נעימות, בלשון המעטה, ודבר אחד בטוח לגמרי: הספרות, השירה (כלומר הספרות שהשירה היא נשמתה או לפחות האופק שלה) לא תרוויח מזה דבר. הכול מתנהל מעל ראשה. כלומר ראשינו. זה קצת מזכיר דיונים פוליטיים על ממשלים קורסים, האם עדיפה אכזריותו של הממשל הסורי או שמא הכאוס של ארגוני טרור.

שירו של הרברט מסתיים במילים הבאות:

 

אָבִי יָדַע יָפֶה וְגַם אֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי יוֹם אֶחָד בַּסְּפָר הָרָחוֹק

בְּלֹא אוֹתוֹת שְׁמֵימִיִּים

בְּפַּנוֹנְיָה סָרָיֶבוֹ אוֹ אוּלַי טְרֶבִּיזוֹנְד

בְּעִיר עַל שְׂפַת הַיָּם הַקַּר

אוֹ בְּעֵמֶק פַּנְשִׁיר

תִּפְרֹץ דְּלֵקָה מְקוֹמִית

*

וְהָאִימְפֶּרְיָה תִּפֹּל

 

אין בי שמחה לאיד על קריסתה של "סטימצקי", גם מפני שקריסתה היא חדשות רעות לענף הספרים שמצבו ממילא רע. אם "ספרים זה סטימצקי", ויש משהו בסיסמה הזאת במובן הפשוט ביותר (לפחות נכון לומר כי "סטימצקי זה ספרים"), הרי שהספרים קיבלו היום מכה וקריסתה מורגשת בבשר ספרים הקרובים ללבי ובבשר ספרַי, גם אם זה עוד לא ברור איך בדיוק. וגם מפני שאני נוטה, אולי מכוח חשיבה ספרותית מדי, ודרך שירו של הרברט, לחשוב על הקריסה הזאת באופן אלגורי, כלומר כמשהו שיכול לקרות בהקשרים רחבים יותר, של המדינה כולה והלאה מזה. ככה, בן לילה, כל הכוח והתקיפות נעלמים, ומתחילים לדבר על כך שהעובדים קיבלו את השי לחג כעל הישג מדהים.

 

מדפים צפופי סחורה (שתי רשימות על "נעליים" של צ'לה בניה)

 

פיירו דלה פרנצ'סקה, מדונה דל פרטו, אחרי 1457, פרסקו

פיירו דלה פרנצ'סקה, מדונה דל פרטו, אחרי 1457, פרסקו

רשימה בעקבות דברים שנאמרו בערב ב"סיפור פשוט" לספרה של צ'לה בניה "נעליים: אחד עשר סיפורים ארגנטינאיים", בעריכתי, הוצאת כרמל 2014.

ראשית, הנה סיפור קצר מתוך הספר, בשלמותו:

חלוק

עם הקומקום הקרמי והמגבון לתינוקות נתקענו בקופה המהירה. האיש לפנינו לבש בגדי ספורט אלגנטי ונראה נמרץ. הייתי בטוחה שתוך שניות הקופאית תתפנה אלינו. מאחורינו התאסף תור של קונים. הקופה הרגילה היתה זריזה יותר מהמהירה. קופאית נוספת קראה לנו ואמרה: "בואי, אני פותחת". שמחתי שהיא חילצה אותי מהמצוקה הרגעית. שוב לא בחרתי נכון. יחד עם בתי עקפנו את המבצעים שמאחורי הקופה בדרכנו למצילה שלנו. איש שמן עם חולצה ירקרקה חתך אותי כמו חץ נחוש והעמיד את עצמו מול הקופאית. מלמלתי בקול צרוד, "כזה ישראלי". בתי הסתכלה אלי.
נכנסנו לשוק האיכרים. הריחות מילאו את ריאותַי. הים תמך בגבינו ואנו פנינו לכיוון פארק הירקון. שתינו רצינו לדבר אך המילים נתקעו בפלונטר משותף. נפרדנו. היא, בשמלתה הכחולה, המשיכה לקראת הפגישה עם חבריה, אני המשכתי לשוטט בעיר.
מצאתי את עצמי על אבן גבירול מול חנות בגדים של נשים מבוגרות. שוב הגעתי לכאן. כעת, כשאני מנסה להיזכר בשמה של החנות, עולים כמה שמות, אבל אף אחד לא נראה לי ודאי. אופליה או ורדה, או אולי ויקטוריה? בחלון הראווה לא היה שום בגד שמצא חן בעיני. כל הדגמים שהוצגו שם לא הצליחו לעורר את תשומת-ליבי ובכל זאת נשארתי בלי תנועה, בלי יכולת לזוז משם. בכל פעם שאני יוצאת ללא מטרה לטיול ברחובותיה של תל אביב, אני מוצאת את עצמי נעמדת מול החלון הזה, נטול החן, מביטה על כל בגד. הם נראים ישנים, הצבעים דהויים, המידות גדולות, הרוב שחור-לבן, הכפתורים מפעם. הבחנתי בתריס שהתקפל וגונן על הסחורה. עדיין עמדתי שם. גם בבואנוס איירס התנהגתי כך מול חלונות ראווה של נשים מבוגרות. שתי הערים האלה מתבלבלות אצלי, לפעמים כשאני רוצה להגיד שם של אחת יוצא לי השם של האחרת. פתח קטן, דמוי דלת, נפתח בתריס ואישה נעימה הזמינה אותי להיכנס פנימה, "בואי, נמצא לך איזה בגד אלגנטי", קולה הרך עטף אותי. "שבת היום", ניסיתי להתנגד, "אשוב מחר, אני גרה קרוב". "בואי, אני צריכה רק להראות לך שמלה פרחונית חדשה, היא תהיה תפורה עלייך". היא הסתכלה ובחנה את בגדַי. התלבשתי להליכה, מכנס שחור בלוי במקצת וחולצה רחבה. "אישה יפה, אבל זה לא מספיק, מה עם הבגדים, בגד לא משקר". מדפים צפופֵי סחורה התגלו לפני. היא התקרבה למתלה השמלות והחלה להוריד אותן. "את חייבת ללבוש אך ורק שמלות". פניתי לעברה. היא נעלמה.
בהיסח-הדעת המשכתי למשש את השמלות. מתחתי את ידי ונגעתי בקולב אחד. הוא נראָה מוכר, ולא שייך למקום. פתאום הבנתי: הרי זה החלוק של אימא! איך הוא הגיע לכאן? החלוק-תכלת השנוא עלי! כתמים ישנים היו מפוזרים לאורכו ובכל אחד היה ספוג ריח הבישולים שלה, גפילטע פיש ופרפלעך, עוגת שמרים וקומישברויט, מצה-בריי וכבד קצוץ. הכפתורים, שמונה במספר, אחד לא דומה למשנהו, כל אחד יחיד במינו, כל אחד מתקופה אחרת, כמו בתל שהחפצים מתגודדים בו לערימה אקראית. אין-ספור פעמים ביקשתי ממנה שתוריד אותו, "אימא, את כל כך יפה עם השמלה הפרחונית ונעלי העקב, בבקשה, תלבשי אותם לא רק בערב חג". לאימא היו כמה חלוקים, זה היה האהוב ביותר. איתם היא הסתובבה בבית אך לא פעם הם ליוו אותה החוצה.
עוד שתי נשים נכנסו לחנות. הקשבתי במלוא תשומת-הלב. המוכרת התפנתה אליהן. הן תאומות, אך לא זהות. מיד נוצרה אווירה משפחתית, נעימה. נראה שהן נהגו לבקר בחנות לעתים קרובות. הן מדדו שמלות באותה גזרה בדיוק רק בצבעים שונים. בעוד שהאישה המלאה יותר תבעה את בגדיה בגוֹני סגול, החטובה יותר ביקשה גוני ירוק. לסגלגלה קראה המוכרת בתיה, אך אחותה התאומה קראה לה בת-שבע. היא עצמה הציגה לפני את עצמה כבטי, ואחר-כך צחקה והוסיפה, גם בשקל'ה הוא שמי. הירוקה שמה רבקה, ואחותה קראה לה רבקה'לה. היא היתה שקטה. נדף ממנה ריח מלאכי, עדין וחמקמק כלשהו. לעומתה, השנייה היתה יותר בוטה, גסה ופטפטנית, נראתה כשומרת ראש של אחותה התאומה. שמותיהן היו שמותיהן של אמי ושל אחותה התאומה, זו שמעולם לא פגשתי. אימא, בלבוש של אישה אלגנטית, פנתה אלי. היא לא זיהתה אותי. "מתאימה לך השמלה הפרחונית הזו", אמרה לי. "איך קוראים לך?".
הנשים בחנות המשיכו למדוד שמלות. "תנסי את הכחולה", אמרה המוכרת בניגון יֶקי כבד. האחות הושיטה יד אל החלוק.

 

להמשיך לקרוא

ארבע פגישות ומָצוֹר

אני מדווח בהכנעה על ארבעה אירועים בזמן הקרוב. אני מתנצל על הריכוז הגבוה, אבל אילוצי המקומות והזמנים גרמו. שתפו ובואו למה שמתאים.

1. ביום שני הקרוב, 24.3.14, בשעה 20:00 בתולעת ספרים, מזא"ה 7 תל אביב, שיחה על הספר "תמונות של בשר". שמות המשתתפים – במודעה:

tmunot_internet3

2. אפרופו, בחודש הבא ביום שני, 7.4.14, ב-19:00, בבית האמנים בירושלים, אדבר על הספר עם הרחבות לתמונות שלא נידונו בו – דברים שאספתי בארה"ב בחודשים האחרונים אחרי שהספר כבר היה סגור. למשל זה, רצפת מוזיאיקה רומאית מהמאה השישית לספירה, שנמצאה באנטיוכיה והובאה למוזיאון בווסטר (Worcester), מסצ'וסטס, עיר שהיתה ביתי בסתיו האחרון.

1936.30

3. ביום שישי בשבוע הבא, 28.3.14, ב-12:30, ב"בר קיימא", המשביר 22, פלורנטין תל אביב, ערב לחוברת הליקון 104 "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון". ביקשתי מאפרת בן-צור לשיר, בין היתר, את "רובין" של אמילי דיקנסון שאפרת הלחינה. והנה המודעה:

הליקון מודעה 104

4. בשבוע הבא, 31.3.14, בשעה 19:00, ב"סיפור פשוט", השקה לספר ביכורים נהדר שערכתי להוצאת "כרמל", "נעליים: אחד עשר סיפורים ארגנטינאיים", מאת צ'לה בניה. פרטים כאן.

5. ותמונה מהיום (מָצוֹר, 2014):

תמונה (1)

מסכת הפנים

Mask Steinhardt 2

בתערוכה החדשה, פוערת העיניים, מסמרת השיער ומרקידת הלב – הו, סעו לירושלים! – של המסכות הניאוליתיות במוזיאון ישראל (אוצרת: דבי הירשמן), שחזרתי ממנה אתמול בלילה, הבנתי אחרת לפתע, בירידה בכביש מספר 1, המכורסם לאורך כמו אחרי סעודת נחש-מפלצת, את שירו של אבות ישורון

הֱיֻ לִי
פָּנֶיךָ יָפִים
אֶל פָּנַי.

/
הֱיֻ לִי
פָּנִים אֶל
פָּנִים לִי.

/
פֶּה אֶל
פֶּה. הֶגֶה
אֶל הֶגֶה.

תמיד חשבתי על השיר הזה כתיאור של פנים אל מול פנים, דיאלוג חזיתי של שניים. בתערוכת המסכות, שאפשר לראות בהן גם את הצד הפנימי של המסכה, הבנתי כי השיר יכול לתאר פנים ומשהו מעין מסכה המולבשת עליהן. כלומר, שהשיר פונה אל האל (אן משהו מעין זה), ומבקש ממנו התאמה מושלמת אל פניו, פני המשורר: המשורר מבקש מהאֵל לחבוש את פניו האנושיים כמסכת אדם חיה. לא פנים אל מול פנים, אלא הפנים האמיתיים שפני הבשר נותנים להם ביטוי "גשמי" בעולם. הפה שמאחורי הפה, המילה שמאחורי המילה. אין כאן "לפנים" ו"מאחור", כי הפנים המבוקשים הם "בתוך" הפנים, הם הפנים היחידים.

מה אפשר לומר על המסכות האלה? לא גילן המופלג הוא המרשים, אלא היות לגמרי-לגמרי בהווה. ההבעה נמצאת מולנו, דוברת בלשוננו. הפנים האלה הם גם פנינו. אפשר לחקות את כל ההבעות האלה, לענות למסכות האלה. רגע של שיחה התחיל מזמן, ממתין למענה.

58

צורת הפנים פשוטה יחסית. אליפסה, סימטריה, עיניים, פה. על בסיס זה נוצר מגוון מדהים, אפילו בתערוכה קטנה של כתריסר מסכות. אפשר לחשוב עליהן כעל פנים שונים, וכך הם באמת, אבל גם, רק לצורך התרגיל המחשבתי, כביטויים שונים שאדם יכול לחלוף בהם בפרק זמן של כמה דקות. אילו לא הייתי חושש ממבטי המבקרים, הייתי סובב שם ומעווה את הפרצוף. כך צריך לבקר בתערוכה הזאת. לשקף אותה.  היות שלחבוש את המסכות לא יניחו לנו השומרים. והרי זה היה נהדר, לראות סוף-סוף את העולם מבעד לעיני יצירת האמנות, לא רק להביט בה בעינינו.

מה שיפה כל כך במסכות האלה הוא שגם לאחר שהן הוסרו מפני אדם, וגם לפני שנחבשו, הן חיות. אלו אבנים שמישהו, לפני 9,000 שנה, נפח בהן רוח חיים. הם ידעו הכול על אמנות, כבר אז. הכול. ועוד לפני כן. כך ודאי הרגיש אלוהים כשיצר את האדם עפר מן האדמה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. וזה קרה כמה קילומטרים מכאן, לא רחוק. סיפורה של אמנות ישראל מתחיל כאן, לא עם האמנות של "בצלאל" הישן. זוהי המורשת הגדולה שלנו. פתאום חשתי גאווה, גם לנו יש מונה ליזה. מכאן. וצריך מוזיקה לרגעים של התרגשות כזאת:

מה מצחיק בדיבוב המצחיק?

בחודשים האחרונים שוטפת את האינטרנט בישראל תופעת ה"דיבוב המצחיק". יש כבר כמה עשרות סרטונים כאלה, רובם מוצלחים למדי. הרעיון פשוט: על תוכנית דת אמריקאית מולבש טקסט בעברית. ליתר דיוק, הקול של תכנית הדת מושתק, ובמקומו נשמע קול בעברית. הכוהנת הגדולה של הדיבוב היא "תפרחת", שהיא השם שזכתה לו ג'ויס מאייר, בעלת אימפריה של ייעוץ רוחני-נוצרי (בארה"ב ראיתי מדף שלם מספריה, והיו בו לפחות 25 כותרים). לצדה צמחו מטיפים נוספים, כדוגמת "לסטר":

משפחתי צופה בקטעים אלו על בסיס קבוע, וחשבתי לנסות להבין מה מצחיק בדיבוב. עצם הצירוף "דיבוב מצחיק" טומן בחובו את התשובה. דיבוב מוגדר כנאמנות למקור. הרעיון הוא ליצור "תרגום פלוס", כלומר תרגום שמתיימר לא רק לעמוד לצד המקור, אלא להיכנס ממש לפיו של הדובר. דיבוב מוצלח יתאים בין תנועת השפתיים של הדובר בשפה זרה ובין הקול בשפת היעד, וכך ייווצר הרושם כי השחקן הוא דובר של שפת היעד – כאילו ארנולד שוורצנגר דובר רוסית. יש מעין הרואיות מטפיזית במעשה הדיבוב, שמתיימר להפוך כל אדם לדובר של כל שפה, ולבטל את גזרת מגדל בבל, כביכול. כישלון היומרה המטפיזית הזאת (בדיבוב לא מקצועי) הוא קומי, על אחת כמה וכמה כשהכישלון מודגש, כמו בסרטוני הדיבוב המצחיק, או באפיזודה של מתרגם שפת הסימנים מלפני מספר חודשים.

יוצרי הדיבובים המצחיקים מנצלים בדיוק את זה. כלומר, את הציפייה להתאמה ולנאמנות למקור. הדיבוב המצחיק הוא בדיוק פרודיה על רעיון הנאמנות למקור. הם פועלים בְּז'אנר של נאמנות, מכריזים על פעולתם כ"דיבוב", אך בפועל "בוגדים" במקור. הפער בין הז'אנר (תרגום פלוס) לביצוע (אין כל קשר בין הדיבוב למקור) יוצר סוגים שונים של פערים מצחיקים. מדוע? להמשיך לקרוא

קריאה גדולה אל הפתוח

חדוה הרכבי, רָאנָא, שירים 2005-2012, הקיבוץ המאוחד, 2014

יש ברשותי שלושה עותקים של רָאנָא. את הראשון קיבלתי מההוצאה שאני רשום אצלה כנראה כמבקר ספרות, זכר לימים עברו; את השני קיבלתי מ"בית ביאליק" היות שאני אמור להשתתף בערב לכבוד הספר; את השלישי קיבלתי מהמשוררת עצמה עם הקדשה. עותק אחד נתתי כבר. הראשון שיבקש יקבל את העותק השני בדואר. את השלישי אשמור לעצמי, חי נפשי.

לא הייתי מזכיר זאת אילולי יש משהו בשפע הזה שכמו נובע במישרין מהספר עצמו. כשקראתי את הספר חשבתי, אחרי כמה עמודים, על ברליוז. הסימפוניה הפנטסטית במיוחד. השפע הזה שמתחיל וממשיך וממשיך בעוצמה פנימית, דמונית לפעמים, עד שהוא הופך לאיזה יש עצמאי שכמו מכפיל את עצמו מכוח עצמו. כמו שמש שאינה זקוקה לדלק מבחוץ אלא היא עצמה הדלק והמאור. וכמו אצל ברליוז תחושת המבנה או הלכידות היא מסוג אחר, לא גיאומטרי אלא מוזיקלי. החלקים מהדהדים זה את זה ומסתובבים סביב מרכז נעדר, כמו חגורת אסטרואידים מסביב לשמש שקופה. אני משתדל לא להפליג בדימויים. מה שאני מנסה לומר כאן הוא שהשירים עוסקים בדמות מרכזית אחת ופונים אליה, אבל הדמות הזאת נותרת שקופה וחסרה וחידתית ככל שקוראים עוד ועוד בספר. בלעדיה לא היו השירים נכתבים (גם השירים שבהם שְמה לא נזכר), אבל היא עצמה נסתרת שם במרכז. מכאן הממד הדתי של הספר: הפּנייה רבת העוצמה אל מישהו שהוא חשוב לגמרי – ונסתר לגמרי, בעת ובעונה אחת. מין קריאה גדולה אל הפתוח. אני מנסה לומר אולי שהספר הזה, ה"נָא" שלו, הוא ביסודו של דבר ספר תפילה ותחנונים. מין כתב-קודש יחיד של משהו מעין דת פרטית שכרגע יש לה מאמינה אחת (חדוה הרכבי), ותנ"ך שזה מקרוב נדפס.

הספר עולה לעוצמה מרבית עוד לפני השיר הראשון. כמו בסידור תפילה שכבר ריח הכריכה וְצִבְעָהּ והגופנים העתיקים מביאך אל סף בית המדרש. ראשית, הכותרת "רָאנָא". מה זה? שם פרטי? בעברית או בערבית? האם זה השֵם התמים "רנה" ששונתה צורתו? ואם כן, מה עושות שתי ה-א' לרינה שמשמעו בין היתר תפילה וגם שירה) התמים של השם? אני שומע בעיקר את ה"נא", את התחינה שעולה מן השֵם החדש. ולקריאת המוטו לספר, השיר "חיית הלילה" של אבות ישורון, אני שומע את "ראנא" (R,N,A) מהדהד בצליל מילים "הנוראה בנוראותיךָ" שֶבּו.

מכל מקום, הכותרת הטעונה (שמיכאל גורדון עיצב כמעין מראָה אטוּמה מרצדת, כְּסופה) מלווה בשיר הכואב והרועם של אבות ("אל תשליכני במערומים ובברקים וברעמים…"), ואז, ואנו עדיין לפני השיר הראשון, באה כותרת השער הראשון, שהיא קריאה עצומה, מעין "שמע ישראל" גדול: "כל המציאוּת אלי". לא פחות. הרי אפשר היה, כביכול, לסיים כאן את הספר וללכת הביתה ולהישכב על המיטה ולהסתכל בתקרה עד כניסת השבת.

אם לחזור לכותרת הספר, המבנה של הספר דומה לשורת מכתבים על מישהי ואליה. העניין הוא שלא ברור מיהי המישהי הזאת ומה טיבה. השירים מדברים שוב ושוב אל אותה "ראנא", בעשרות שירים (לפעמים בלי להכירה בשמה המפורש). אבל ריבוי הפניות לא מחדד ומבצר איזו דמות ברורה של זו שמדברים אליה ועליה, אלא להיפך, מפרק אותה לגורמים שונים, ובסופו של דבר הופך את ראנא למי שאין לה דמות הגוף, לאישיות שהיא רחבה ומורכבת מכדי להיכלא באיזו מסגרת ביוגרפית. לפעמים ראנא היא מי שאפשר לחבק אותה בדמעות (שיר 6), לפעמים היא דמות חלום (7), לפעמים היא לובשת את דמותה של "חית הלילה" עצמה (10), ודווקא בכך נחשפת מהותה יותר מבשירים אחרים; לפעמים היא שתיקה מוחלטת (12), לפעמים היא "קול מנוסֶה, מאופּק, צלול כמו ים זך, על בקבוקים ריקים" (12, בהמשך), ולפעמים היא הופכת לכלבת-חלל, כלומר לחיית-לילה (133). זה ספר עם הרבה קול, אבל בלי שום רעש.

מורנדי

"אני זוכרת ציפור שנרדמה בצד של החושך" (22). אם אפשר, אניח ליד הפסוק הזה את שֵם מבחר השירים של חדוה, "ציפור שבפנים עומדת בחוץ". ולא ברור אם ראנא בפנים או בחוץ. היא מוגדרת, אולי, על ידי הימצאותה מעבר לחלוקה הזאת. "הדמות האחרת זאת הדמות". זו חדוה מדברת אל ראנא, אבל אולי זאת ראנא מדברת לעצמה, דרך חדוה, בספר. זה לא משנה. יש איזה קול שמדבר כאן. שמתחנן "עני לי". האם המשוררת מבקשת מענה? האם המענה מבוקש ממנה, על ידי קול המדבר אליה מעברה השני של דלת-הדף?

כמו המוזיקה, הקולות בספר הזה, מקהלה שהיא גם קול אחד בלבד (כמו קולות כל הזמרים המצויים בראשו של ברליוז: "הָעַיִן הַדּוֹמַעַת הִיא הַרְבֵּה כְּלֵי נְגִינָה", 151) עומדים, עצמאיים, מין יקום, או גלקסיה. את הספר הזה כדאי לנסות לקרוא בקול, ואי אפשר לעשות זאת מבלי לאבד את הקול. אך מי שיעשה זאת, ולוּ באופן חלקי, ייצא מצדו השני רטוב כולו, כמי שטובל בעומק. עמ' 110: "נִזְכַּרְתִּי בִּמְצוּלַת הַיָּם צָפָה עַל שֻׁלְחָן הַכְּתִיבָה שֶׁלִּי". זה ספר שיובש דפיו אינו אלא למראית עין. זהו חוף ים שאין בו מציל, ונכנסים למים כי יודעים שהם-הם ההצלה.

הספר שהוא אנחנו

תמונות של בשר עטיפה קדמית

בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "קו אדום דק" יוצא לאור ספרי "תמונות של בשר". אפשר כבר להשיגו בהנחה באתר ההוצאה ובאינדיבוק. יש שם גם הודעה על אירוע לכבוד הספר בחודש הבא ב"תולעת ספרים", כולם מוזמנים אל הספר ואל האירוע.

דפוס חדקל, תל אביב

דפוס חדקל, תל אביב

2014-02-13-2

לפני כמה שבועות הייתי בבית הדפוס, וכשהמתנתי לגיליונות שיגיחו מן המכונות הגדולות צילמתי את התצלום העליון. מה שמצולם לפניכם הוא ספר; אנו לא רגילים לחשוב על ספר כך, אבל יש שם כמעט הכול: הניירות, הדיו, הכותב (מהצד השני של המצלמה), מכונות החיתוך והקיפול. וכמה ימים לאחר מכן, במקום אחר (דפוס וליגרף, פלורנטין) צילם מעצב הספר, ניר מטרסו, את העטיפה. אילו רק היינו יכולים להביט בעצמנו לפני שנולדו אבינו ואמנו ולראות כך את החומרים שמהם הוכן הספר שהוא אנחנו!

בעצם, מה שניסיתי לעשות בספר הזה הוא לחשוב על מהו בעל חיים באופן דומה: להפנות את המבט אל מה שמאחורי-מלפני-מצדדי הדבר המופיע לעינינו, שהוא תמיד, אכן, "במחבואים". ניסיתי לעשות זאת לא על ידי התבוננות ישירה ודיווח, אלא על ידי התבוננות בהתבוננויות של אחרים, אחרים שידעו להתבונן טוב ממני: אמנים, בעיקר ציירים. לראות איך ראה רמברנדט כלב וקונכייה, לראות איך ראה ברויגל קוף, לראות איך ראה דורֶה חמור… על מה שראיתי דרך ראייתם דיווחתי בספר הזה.

ולסיום, רישום אחד שלא מופיע בספר, גם מפני שהוא לא ממש מוצלח, וגם מפני שאין לי מה לומר עליו, מאתמול:

לקסי ישנה, 24.2.14

לקסי ישנה, 24.2.14

 נ"ב

סיפור על בואש:

https://www.youtube.com/watch?v=LBRZ3P9yE5Y#t=26

ק' 25

קוֹל הַסּוֹנָטָה שֶׁל דוֹמֶנִיקוֹ סְקַרְלַטִי (ק' 25) שֶׁבְּרָאשִׁי

הַמִּתְעַרְבֵּב בְּקוֹל הַמַּיִם הַחַמִּים

אֲשֶׁר נוֹפְלִים עַכְשָׁו עַל עֵינַי וְעַל (לְתוֹךְ) אָזְנַי:

מִקְלַחַת זֹאת שֶׁל בֹּקֶר – לְבַדִּי בַּבַּיִת – הַחַלּוֹן

*

*

עלֵי ווֹלדֶן

אֲגַם ווֹלְדֶן. סוֹף סְתָו 13'. מֵעֵצִים גְּבוֹהִים

שֶׁבַּצְּדָדִים עוֹלִים אֶל הָאֲוִיר לְגֹבַהּ רַב

עָלִים אֲחָדִים. מִסְתַּחְרְרִים מִמָּעַל לַאֲגַם (=מִמָּעַל לָעוֹלָם) עַד שֶׁיּוֹרְדִים

פִּתְאוֹם כְּנִשְׁבָּרִים, כְּנִזְכָּרִים בַּמַּשֶּׁהוּ שֶׁשָּׁכְחוּ בַּבַּיִת, וְחוֹזְרִים

אֶל פְּנֵי הַמַּיִם. לָקַחַת מַפְתֵּחַ. לִסְגֹּר בֶּרֶז וכו' בַּמַּיִם שֶׁעֲצֵיהֶם שָׁתוּ אוֹתָם שָׁנִים

רַבּוֹת כָּל כָּךְ. מַיִם רַבִּים הָעֵץ. וּבְכָל זֹאת

יֹבֶשׁ בָּא. עָלֶה יָבֵשׁ רוֹכֵן לִשְׁתּוֹת בְּפֶה סָגוּר. וְגַם אֲנִי

עָמַדְתִּי בַּבֹּץ שֶׁבַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַמַּיִם מַגִּיעִים

עַד קְצֶה הַגְּבוּל לָאֲבָנִים. וְגַם אֲנִי הָיִיתִי בְּתוֹךְ זֶה לְבַד.

*

*

אגם וולדן, קונקורד, אוקטובר 2013

אגם וולדן, קונקורד, אוקטובר 2013

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 376 שכבר עוקבים אחריו