מכשיר ההרס / תקרת האדמה

היום במהלך שיעור, שבו הזכרתי את המאמר הזה, הכתה בי ההבנה כי אילו כל מי שאנו תופסים כאמני העבר הגדולים, אפילו אם ניקח רק אמנים שפעלו במאה העשרים, בציור, בכתיבה, במוזיקה – מה לא – היה נחשף לחלק זעיר מהסחות הדעת שאנו נחשפים אליהן בגלל הטכנולוגיה, לא היו לנו לא קפקא, ולא ג'ויס, ולא פרוסט, ולא שוסטקוביץ', ולא מורנדי. כלום. זה בולט במיוחד אצל כותבים, שכלי העבודה שלהם, המחשב, הוא גם כלי היסח הדעת שלהם. צייר יכול ללכת לסטודיו נטול מחשב ואינטרנט, אבל רוב הסופרים, ודאי הצעירים שבהם, עובדים על המכשיר שהורס את עבודתם. זה מצב מזעזע. ברור שאילו לג'ויס היה פייסבוק, ואילו לברונו שולץ היה טוויטר, ואילו לקפקא היה בלאקברי, ואילו לפרוּסט היה פס רחב וחבילת גלישה משתלמת – דבר ממה שהם כתבו לא היה נכתב. אבל, העניין הוא כמובן לא בספקולציות על המודרניזם ומה היה קורה לו עם הטכנולוגיה הפוסט-מודרנית, אלא כיצד תשפיע הטכנולוגיה הזו על היצירה בעתיד הקרוב. ליתר דיוק, אני מדבר על דור הפס הרחב, הדור שגדל לתוך מציאות בה האינטרנט תמיד מחובר. אני מניח שהכוונה לילידי שנות ה-00 המוקדמות.

* * *

כותב מבקר השירה של "תרבות וספרות" על "תקרת האדמה", ספר שיריו הראשון והחדש של נדב ליניאל (הוצאת "קשב לשירה"), ביום ו' האחרון: "נדב ליניאל העמיד ספר שירים מאכזב. היו לי ציפיות והן התבדו. גם כאן העריכה של הספר רשלנית במיוחד והשירים באים בזה אחר זה בסתמיות מרגיזה. גם הכתיבה עצמה מרושלת ומפתיעה בהתרשלותה דווקא ממי שהוא בוגר של כמה סדנאות כתיבה, בהן של 'הליקון'. מבעד לפגמיו המרובים של הספר בכל זאת נשמע קולו המיוחד של ליניאל, שיותר מכל הוא משורר שואל ותוהה אשר שאלותיו ותהיותיו, כשהן במיטבן, חותכות בבשר החי מתוך מקום של כאב קיומי". זוהי הביקורת במלואה. גזרתי והדבקתי. אם נתעלם מביטויים שחוקים וכלליים כמו "חותכות בבשר החי" ו"מקום של כאב קיומי", ואם נתעלם משיפוטים בלתי מבוססים, ללא פסוק שיר אחד להדגמה, מה ייוותר? "היו לי ציפיות והן התבדו". הו! הוא מדבר על "סתמיות מרגיזה" ועל "כתיבה מרושלת", אבל האין שיפוט זה שב מיד כבומרנג אל הטקסט הביקורתי הזה? אגב כך מחסל המבקר, בעוד פחות נימוקים, שתי משוררות אחרות.

לליניאל מגיע הרבה יותר מזה. יש להניח שמוסף "תרבות וספרות" לא ישלם לי שכר סופרים על הרשימה הזו, לכן אכתוב על שיר אחד בלבד: על השיר הראשון בספר. ודאי שאפשר לכתוב אחרת, ודאי שאפשר להתווכח על ספר, ודאי שאפשר להסתייג. אבל אי אפשר לכתוב ביקורת כמו הנ"ל, שאין בה דבר זולת הודאה של המבקר: "איני יודע מה לומר, ולמרות זאת – אומר משהו, ואומר זאת בנחרצות תקיפה".

זה השיר, שכותרתו "חלומותיו של יוסף בבור":

*

הָעוֹלָם הָיָה עָגֹל וְרָחוֹק לְמַגָּע.

בְּלֵילוֹת פָּלַשׁ יָרֵחַ

וְהִלְבִּין, וְהֶחֱוִיר אֶת תְּחוּמוֹ

הַיָּמִים הָיוּ כְּחֻלִים וְרֵיקִים מִשִּׁנּוּי

גֶּשֶׁם צָנַח וּפָסַק

הָיִיתִי עָמֹק וְשָׁתוּל כְּפֶרַח

בְּחוּץ נָהֲמוּ אַחַת-עֶשְׂרֵה חַיּוֹת רָעוֹת.

*

עוד לפני תחילת השיר ראוי לתת את הדעת על המתח שנוצר בין כותרתו לבין ההקדשה של הספר כולו, המופיעה בעמוד שממול השיר. ההקדשה היא "למשפחתי", והכותרת המחייה את סיפור יוסף ואחיו מתחככת קשות בהקדשה, שהרי סיפורו של יוסף הוא סיפור של גורל משפחתי אַלים. יוסף המקדיש דבר-מה למשפחתו?? כמה מוזר. אבל כעבור רגע אתה חושב, כן, ודאי. הרי זה בדיוק מה שעשה גם יוסף לאחיו, בסיפור המקורי: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה; וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". אולי חסד דומה מציע הספר הזה, עוד לפני שורת השיר הראשונה, כבר במעבר מההקדשה לכותרת.

"העולם היה עגול": הבור יוצר את עיגול העולם. לא עולם עגול כתחושת מרחב קוסמית, אלא העיגול שמשרטט ראש הבור וקוצב ליושב בקרקעיתו את השמים. עיגול העולם הזה הוא פרודיה מרה על העיגול הגדול, מפני שהוא קטן ומעיק. צוהר של אסיר. של נידון למוות. הבור, כמובן, שאוּל מבורו של יוסף. אלא שבמקור, החלומות של יוסף באו בטרם בור. הבור היה העונש שגזרו האחים על יוסף, בגלל החלומות. ככתוב, "נשליכהו באחד הבורות ונראה מה יהיו חלומותיו". והנה, ליניאל מאפשר ליוסף לחלום בבור. וכבר זה עניין גדול. הוא מאפשר לזה שנגזר דינו על "עוון" להמשיך ולחטוא בתקופת ריצוי העונש. במילים אחרות, הוא מבטל את עצם מושג ה"חטא". ואם לדבר על השירה, ולא על החלום, הרי שהשיר הזה מאפשר לשירה להיכתב בבור. זו פעולתו. זה המוצָא שלו.

"פלש ירח והלבין, והחוויר": הירח העגול שט מעל לפתח הבור, וכופה עליו מִכסה לבן ומאיר. הירח מלבין את יוסף. הוא צובע אותו בצבע המוות. גם הגשם משתתף במשימה: הוא ממלא את הבור מים. העולם כולו צר על היושב בבור הזה. "העולם", כולל החיות הרעות מן הסיום. הגשם "צָנַח וּפָסַק": "פסק" גם במובן של חדל, אבל גם במובן המשפטי. כאילו היה כתוב שם, "הגשם צנח וּפָסַק פְּסק-דין מוות". כמה עצוב: גם כשהגשם מפסיק לרדת הוא פוסק פסק-דין. במילה אחת רואה המשורר את חוסר המוצא של יוסף. כשיורד גשם הוא בסכנת טביעה; כשפוסק הגשם הוא בסכנת מוות.

המעבר מהמילה "תחומו" – תיאור בגוף שלישי של זולת – אל "הייתי" הוא מדהים. בעיוות הדקדוקי הזעיר הזה עושה השיר דבר פשוט: הוא מכניס את המשורר אל הבור. כאן מתקמט לב הקורא. ומזמין את הקורא פנימה. המשורר מודה, זה לא סיפור של יוסף ואחיו. שיקרתי. לא הייתה לי ברירה. אני יוסף.

"הייתי עמוק ושתול כפרח". גם, כמובן, הייתי תקוע עמוק בבור. אבל גם "הייתי עמוק" במובן של "הייתי חכם". גם כאן, בראייה דקה מאוד, רואה ליניאל את הכפילות במצבו: האובדן והגאולה מתרמזים מכוח אותה מילה. ה"עמוק" אומר שני דברים הפוכים כמעט. הוא כמו משיכת מכחול של צייר טוב, שיכול להביע היסוס, או דרמה, בתוכה, בלי קשר למה שמצויר.

בחוץ נהמו החיות. האחים. כמשחק כדורגל של קבוצה שלמה נגד אחד. זה עצוב מאוד. אי אפשר לנצח. אתה יוצא מן השער והם מתמסרים ועוקפים אותך. אבל ליניאל מנצח. הוא מצליח להגן על השער של עצמו, לבדו. הוא מצליח לשיר – אל מול הנהמות. ועצם הקול השירי כנגד נהמות הוא ניצחון.

ראו: אנו שומעים בשיר את קולו של האחד שלא נהם. השיר עצמו, קריאתו הפשוטה, היא השמעה, בפועל, של קול לא נוהם. את הנהמות איננו שומעים: המשורר, בנדיבותו, מספר לנו עליהן.

ב"בראשית" הבור היה "ריק, אין בו מים". ורש"י מפרש, "מים אין בו, עקרבים ונחשים יש בו". הפירוש פותר את הכפילות למראית-עין שבפסוק, שהרי אם הבור ריק, פשיטא שאין בו מים. אבל רש"י אומר לנו לקרוא עם הדגשה על ה"מים". אין בו מים. אך יש בו אימה. יש בו סכנה. והנה, בבור של ליניאל יש מים. מֵי הגשמים. נראה שהם חלק מן המצור. אבל אולי לא בהכרח. כי יש פרח בשיר. והוא שותה את מי הטביעה. ממיר אותם לריח ולצבע. והפרח הזה יצמח מן הבור, וכמו בטאי-צ'י או בג'ודו ישתמש בכוח הבור – כדי לפרוח.

הנחשים והעקרבים של רש"י מצטרפים בשיר אל החיות הרעות שבחוץ. אני מדמיין את יוסף בבור, המים עולים. אבל מכוח המים הללו הממלאים והמאיימים הוא לפתע צף ועולה ויוצא מן הבור. הוא לוקח מעט מים בכף ידו. ומגיש לנו לשתות. אין שום חיות רעות. שום עקרב. יושבים שם כמה אנשים, אולי מעטים, ומאזינים בְּצָמָא לַשיר.