אם אכתוב פעם את הספר "תמונות של בשר" אוכל למלא חלק נכבד ממנו בציורים של ג'וּזפֶּה רֶקוֹ (Recco). הוא נולד באיטליה, בנפולי, ב-1634, ומת בספרד, ארץ שבה פעל עיקר חייו, 61 שנים מאוחר יותר. הוא אחד מציירי הטבע הדומם הגדולים שיש, לא בגלל יכולתו הטכנית או הקומפוזיציות שלו, אלא בגלל האכזריות שהוא מציג מתוך הז'אנר. ציוריו הם, במקרים רבים, מה שהיה קורה לציור נחמד של טבע דומם עם חיות מתות, אילו היה מלווה בפסקול של סרט אימה. במילים אחרות, רקו הוא צייר ריאליסטי.
היה לו עניין עם דגים. איני מכיר הרבה ציירים שהתייחסו כל כך הרבה לדגים. כשהם מתחת למים אי אפשר ממש לצייר אותם, וכשהם מעל למים הם לא מראה מלבב במיוחד. את זה רקו רצה להראות. יש ציור אחד שלו בלובר, מרחק כמה צעדים מציור העגל של גויא, שכתבתי עליו במסגרת סדרה זו. ערימה של דגים. כנפוליטני אין ספק שרקו ראה הרבה דגים בצלחות כילד. בציור שבלובר הוא מתבונן בערימה, ומסרב להניח לה להיות ערימה. לא הצלחתי להשיג רפרודוקציה טובה, אבל גם בקטנה שיש כאן אפשר לראות איך הוא מניח זה לצד זה דג אדום בעל עין שחורה, ודג שחור בעל עין אדומה. הוא יוצר ביניהם שיחה ובה בעת מפסיק אותה, מכוח הפיות הפעורים. מהדגים יוצאים פתילים שחורים כמו נשמות מעונות. מה שקטל את הדגים יוצא עכשיו מפיהם ומגופם כצעקות.
יש משום מה הבחנה לרעה בין חיות יבשה (בקר, תרנגולות) ודגים. עד כדי כך, שיהודים דתיים אוכלים דגים עם חלב, כאילו היו הדגים ירקות; יהודים חילונים מכנים יצורי ים אחרים "פירות ים". אבל דגים ודיונונים הם בשר מפני שיש להרוג אותם על מנת לאוכלם.
העוול לדגים וליצורי הים הוא הכי קל להתעלמות, מפני שלא רואים אותם רוב חייהם, ומפני שהכול נעשה בשתיקה. זה דומה לעוול כלפי אנשים שנראה מבעד למסך הטלוויזיה, כשהקול מושתק. המסך, כמו המים, מרחיקים ומקלים עלינו לבלוע (במקרה של הדגים – תרתי משמע) את העוול. אבל יש משהו מזעזע במיוחד בקטל של דגים, בדיוק כי הוא נעשה אפילו בלי יכולת מחאה, זעקה, של הקורבן. עניין נוסף הוא הממדים: דגים נקטלים כיום ברבבות בבת אחת. יש ספינות דיג שחורשות את הים, גורפות אלפי דגים, הורגות אותם, ועל הספינה מעבדות את בשרם ביעילות מדעית: חלק הולך לתעשיית המזון, הפסולת הולכת לתעשיית שמן דגים ולתעשיית מזון לבעלי חיים. איני זוכר איפה שמעתי את הנתון המדהים, לפיו ספינה כזו, עם צוות קטן של עשרה איש, קוטלת בתשעה חודשים יותר דגים מכל הצי ההולנדי בשנה אחת במאה ה-17, התקופה שבה צייר רקו את ציוריו. הצי ההולנדי במאה ה-17 היה הגדול בעולם, והוא מנה אלף ספינות ועשרת אלפים דייגים. לפעמים די בנתון שולי כזה כדי להבין את העולם ואת השינוי העצום שחל בו בתקופה קצרה יחסית של 400 שנה. לא קשה לדמיין איך ייראה עולמנו בעוד 400 שנה, אם קצב הקטל הזה יתמיד.
גם בציור הזה של רקו (1675, האקדמיה לאמנות הציור, וינה, 182×129 ס"מ) יש דגים. זהו אחד מציורי הבשר המזעזעים ביותר שאני מכיר. זהו מזווה טיפוסי. אנחנו מכירים את המקום הזה: הוא מתקיים עדיין בסופרמרקטים שלנו (עדיין הורגים דגים בכמה סופרמרקטים. נשים קשישות יושבות וממתינות בסבלנות לתורן). זה ה"רגיל" ביותר, הטבעי ביותר, המובן מאליו. מה שראה רֶקו הוא את זוועת הרגיל, את העובדה שבכל מטבח, בכל מזווה, בכל סופרמרקט, מתרחשת אֵימה. וכמו שהאימה של מות הדג גדלה בגלל השתיקה, כך גם כאן – האימה גדלה בגלל הרגילוּת, שכביכול אין מה לומר עליה ואין צורך להתייחס אליה בכלל.
רקו ראה את הערבוב של החיים והמוות. המזווה שלו הוא אתר שבו מואץ בבת אחת המעבר מחי למת, וכל שלבי החיים נמצאים בו ביחד – רחוקים כפסע מהפיכתם למזון. המזווה הזה הוא לוע ענקי, המוכשר לקלוט כל דבר חי.
יש בציור הזה נתחי בשר ואיברים פנימיים של בקר, ולצדם ירקות, כלים, ובעיקר כמה עופות חיים. המזווה אדיש להבדל שבין החיה שנמצאת בחיים (תרנגולי-הודו שעל הרצפה) ובין החיה שכבר הפכת ל"נתח". כולם נמצאים באותו מקום וההבדל ביניהם – שהוא כל ההבדל שבעולם – נמחק. כאובייקטים לצריכה, אין הבדל בין דג חי ודג מת כפי שהמילה "בקר" אצלנו מסמנת את הפרה החיה ואת התבשיל. ביטול משמעות החיים, זה הדבר הנורא כאן. כאן ממש לא חשוב אם אתה חי, מת, צעיר או בוגר, גזר או ציפור. לכן הדג סמוך לאיבר הפנימי של הפרה (מה זה? כבד? לב?). בפואטיקה של אכילת הבשר, אין הבדל ביניהם: מבחינת קצה המזלג והסכין הם זהים. "וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג" (שמואל א, ב', יד).
יש בציור הזה כמה בעלי חיים שלא ברור לגמרי אם הם חיים או מתים. קל לראות את חיי האפרוחים החיים, המשוטטים לצד הבוגרים, הנראים כפותים. אחד האפרוחים אף מנקר בגרגרים שעל הרצפה, אוכל כפי שייאכלו בקרוב הוריו, בני מינו מכל מקום, במהרה. אבל על המדף יש אווז, שקשה לדעת אם ראשו השמוט למטה הוא ראש חי או מת. בציור, הוא קורא אל הדג, שכנו-לשעבר לממלכת המים.
תנור גדול פעור בציור. אלכסוני הפרספקטיבה מוליכים לשם, אל האש המלוהטת. מצד השני, האחורי, של התנור – ושל הציור! – הזה יושבים בני אדם, אנחנו, וממתינים שכל החיים האלו יעובדו ויהפכו למזון. הציור הזה הוא הצד האחורי, ה"מתחת" של הצלחת.
מתחת לְרגל השולחן פונה אפרוח אל תרנגולת בוגרת. אבל התרנגולת אינה משיבה לו: היא מפנה את מבטה היישר אלינו. היא יודעת שאנו התשובה.
תגובות
לפני הרבה מאד שנים כשהבטתי בציורים של רקו וגויא במוזיאון הלובר קיבלתי דחיפה ראשונה אל עבר הצמחונות. הייתי ילדה ולא הבנתי כלום ובכל זאת הציורים הניעו אותי לפעולה. הצמחונות היא לא דת עבורי ואני יכולה להבין את אלה הבוחרים בדרך אחרת(גדלתי במשפחה אוכלת בשר). אלה שאני לא מבינה הם האנשים אשר ליבם גס, לא מבינה את אלה שלא מבקשים סליחה או אומרים תודה חרישית בטרם יאכלו חיה, לפחות בלב, לפחות במחשבה.
ובעקבות הדברים היפים שכתבת על זעקת הדגים נזכרתי דוקא עכשיו בפסוק מספר שמות, כשיעקב מברך את אפרים ומנשה- "וידגו לרוב בקרב הארץ".
קראתי שבאחד המדרשים מסבירים שזו ברכה לשמירה מעין הרע, או מכל מפגע. כי כל עוד הדגים מכוסים במים דבר לא פוגע בהם – "דגים אינם נתפסים אלא בגרונם, כך ישראל אינם נתפסים אלא בגרונם." מעניין לחשוב על זה בעקבות הדברים שלך.
ואחי סיפר לי פעם שבמדרש רבה המדרש עושה הקבלה בין עם ישראל לדגים, ואחד מההסברים להקבלה הוא – כשם שדגים אשר חיים במים ומוקפים במים כל חייהם, כאשר יורדת טיפה אחת של גשם מלמעלה הם שותים אותה בצימאון כמי שלא טעמו טעם מים מעולם, כך עם ישראל מוקף ב"מי התורה" ובכל אופן כששומעים דבר תורה חדש הם שותים אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם (כמה רחוק ברחנו מההקבלה הזו, הסברת זאת יפה בטקסט שלך- "האימה גדלה בגלל הרגילות", אנחנו מתרגלים להכל, אנשים אפילו לא מתאמצים לחשוב איך יראה העולם שלנו בעוד 400 שנה).
אני לא אדם דתי ו"מי התורה" שלי הם אוקינוס המורכב מהרבה נהרות של תרבויות שונות, אבל לפעמים בתוך שטף החיים, המלל המיותר והשפע החומרי אני מחכה בצימאון לטיפות של "טבע". ולאחרונה, מאז שגיליתי את האתר שלך, הוא עבורי טיפות של "טבע".
נ.ב
בהצלחה עם ספר הילדים החדש. סקרנית לקרוא.
תודה. ומפליא שראית גם את את הציור הזה, שנמצא בגומחה צדדית.
הקורה אשר מעל האח נקראית באנגלית MANTELPIECE, קל כל-כך להחליף את הA בE ולקבל את "חלק הנפש" ומה רקו מצמיד במסמר ל"חלק הנפש" הזה? עוד נתח בשר מדמם.
שלשום ביקרתי בבלוג שלך וקראתי את הפוסט הנפלא הזה ואת התגובה הנוגעת ללב של טליה. הבוקר שמעתי שדרן רדיו מתרגש עד כלות בספרו על מישוש ארגזי יבוא בשר אצל הקצב. הוא תיאר בפיוט ובתאווה את הארגזים הקפואים ואת שמנוניות הבשר וסיים בטון מדושן עונג, "בשר זה נהדר". ידידו להגשת התוכנית כינה אותו בעל נפש של משורר והוא השיב לו, "כן, אני משורר הבשר." ולפני שעה קלה התיישבתי אל שולחני בעבודה מול הסרט "החיים ביום אחד". בין שלל רסיסי החיים המתועדים שם משובצת גם סצנת רצח פרה בבית מטבחיים באמצעות אקדח מיוחד שלדברי העובד במקום "יורה מחט שנכנסת ויוצאת. האקדח לא יורה כדורים". כעבור שניות ספורות, כשהפרה מתפתלת על רצפת הכלוב וראשה מדמם, קשה לומר שהעובדה שמדובר במחט ולא בקליע שינתה את מידת הזוועה. אני באמת לא מבינה איך יכול אדם לראות תמונות כאלה ולא לחוש אפילו נימה קלה של נקיפת מצפון. אני מניחה שבגלל זה בדיוק אנשים נמלטים מהמראות האלה, לועגים לצמחונים בנימה שתמיד אני מזהה בה בריונות של נרדפים, ומתרברבים באהבתם לבשר במין דווקאיות של ילדים. אני לא יודעת מה מזעזע אותי יותר – חוסר היכולת לחוש ולו שמץ אמפתיה כלפי יצור חי אחר, או הפחד הנורא שאני תמיד מזהה (או מדמיינת שאני רואה) בעיניים הרושפות של הקרניבורים, פחד שנובע בדיוק מאותה הזדהות עם הסבל שהם כל כך מתאמצים להדחיק.
רשומה מרתקת. כתובה בצורה רגישה וחכמה. הגעתי לבלוג שלך מתוך סקרנות לאחר שקראתי במוסף הארץ את שאמרת על משוררים/סופרים אוכלי בשר.
שירלי- מזדהה כל כך עם מה שכתבת- איך אנו, הצמחונים, תמיד צריכים להיות ב"עמדת נחיתות", כמושא ללעג, בעוד ההם אוכלי חיות?
נפלא. מדור הכתיבה על בשר הוא המדור החביב עליי יותר באתר שלך. לפעמים אנשים ששומעים שאני צמחונית משתאים למול העובדה שאני כל כך מתעניינת בבשר, או במה אנשים חושבים כשהם אוכלים בשר. הטקסטים שלך מוכיחים כל כך יפה שזה בדיוק העניין
טרקבאקים
[...] הרשומה הזו של דרור בורשטיין, הזכירה לי משהו שרציתי לכתוב עליו מזמן כי היא נוגעת בשורשי התרבות המערבית. דרור מתרכז בדגים, לגיוון התרכזתי בבשר [...]