יוהנס הרמנס, ciuffolotti, אמצע המאה ה-17
זה קבר אחים פתוח של ציפורים. הרבה תהיתי מדוע רואים כה מעט ציפורים מתות ברחובות. הרי יש הרבה מהן. ועם מותן הן נעלמות, כביכול. הערימה הזו מוכרת לנו, בהקשר האנושי, רק ממלחמות חורמה. במצב המלחמה הישראלי-פלסטיני, המוגדר כעימות "בעצימות נמוכה", המתים הזכורים הם תמיד רק האחרונים, רק החדשים, וגם הם רק לזמן קצר. מותם אינו מצטרף בתודעה הציבורית למיתות האחרות ולכן אנו "יכולים לחיות עם זה". מתי הפיגועים אינם מצטרפים, נגיד, למתי מלחמת לבנון ויום כיפור (ששייכת כבר ל"היסטוריה", יחד עם מלחמת וייטנאם, מלחמת העולם הראשונה וכו') כדי ללמד מישהו איזה לקח. לא. ההפרטה עובדת גם אחרי המוות. כל מת נושא את מותו בעצמו. התרבות אינה מאפשרת לקהילת מתים גדולה להתאסף במעין הפגנה, שתכריז משהו. ואם היא מכריזה משהו הרי זה לרוב "במותם ציוו לנו את החיים", כלומר חיי מלחמה.
"כשמישהו מת, זה משהו!", כך מסתיים אחד מסיפוריו הקטנים של יוסל בירשטיין ז"ל, שהופיעו בקובץ "סיפורים מאזור השלווה" (הספריה החדשה, 2004). אם יש משהו שהציור הזה שלפניכם "רוצה להגיד", הרי זה משפט כזה: כשמישהו מת זה משהו. יש המון ציורים עם ציפורים מתות ועופות מתים בהיסטוריה של הציור. למעשה, ציור הטבע הדומם העצמאי הראשון בציור המערבי, מאת ג'אקופו ברברי (מ-1504), הציג חוגלה מתה. לא מפליא שברברי בחר דווקא במוטיב הזה לציור שמהותו התבוננות בטבע נטול תנועה ועלילה. דווקא עוף השמיים, היצור החופשי ביותר, לפחות מבחינת המחשבה הסמלית האנושית, מתאים לכינון ז'אנר כזה, בהדגישו באופן המרבי את הדומם שבטבע ואת הדממה.
מבּין ציורי הציפורים המתות המוכרים לי, אין אף אחד שמשרה עלי עצבות כמו הציור הזה, מאת יוהנס הרמנס, צייר שהמידע עליו מועט. את הציור ראיתי לפני שנים בתערוכה שכותרתה "טבע דומם איטלקי" בפירנצה, ומאז חוזר שירן הנעדר של הציפורים האלו להישמע באוזניי מדי פעם (אפשר לשמוע הקלטה כאן). מה כל כך מעציב בציור הזה דווקא? יש לכך כמה תשובות. סוג הציפור המוטלת כאן בציור הוא ציפור שיר קטנה, ciuffolotto באיטלקית, באנגלית "bullfinch", ובעברית "תַּמָּה" (הרמנס צייר את הזכרים; לנקבות חזה בצבע אחר). הציור כה נוגע ללב, ראשית, בגלל שמה שהושתק כאן הוא שיר. בעצם: שירים רבים. לפנינו מקהלה שלמה – מתה. מקהלה תמה מתה. האם היה פליט מן המקהלה שעף משם? הדבר הקרוב ביותר לשירה ששרדה בציור הזה הוא הציור עצמו. אבל הוא, כדרכם של ציורים, שותק.
נורא גם הוא סוג החלל שמצויר כאן. לא ברור היכן זה קורה. יש עומס של חושך בציור, שכמו שולח אצבעות אל השחור שבכנפי הציפורים, מזהה את מה שכבר נלקח מהן. מכיוון שלא ברור מהו החלל הזה, גם לא ברור מה ייעשה בציפורים הללו. האם הן ייאכלו? אין כל רמז למטבח. הרמנס מציג את מותן כאילו בלי שום הֶקשר: אין שום רמז למה קרה כאן קודם, ואין רמז למה שעתיד להתרחש. כל כולו של הציור – בהווה. כלומר, בזמן הציור. איננו יכולים לשער טַבָּח או צייד כאן, אבל אנו יכולים בהחלט לשער צייר, שבחר מקור אור כרצונו והתיישב ללמוד את הערימה שלו. כמעט אפשר לחשוב, שֶמות הציפורים נוצר כאן רק עבור עיניו של הצייר ועיני המתבונן בציור. שימו לב לשתיים הקרובות אלינו ביותר (ולא במקרה), זאת שראה שמוּט מן המשטח, וזו הנשענת אליה. האופן שבו הציפור השמאלית אוחזת – בְּמותה – את אחותה, לבל תיפול למטה. הג'סטה הזו, בעבורי, היא מקור המלנכוליה של הציור. המתות נוטות חסד שהצייד החי לא נטה.
מוזר שאוכלי בשר יזדעזעו מאכילת חיות מסוימות, ממש כאילו מדובר באכילת אדם. ציפורים כאלו לא ייאכלו כיום, לא בישראל. מדוע? כי יש בהן צבע? כי הן קטנות? כי הן שרות? והרי גם התרנגול שר. גם הפרה. אנו קוראים לשירתה "געייה" ובכך מוציאים את השיר אל תחום הפרוזה הגסה. אבל הפרה שרה, והכבשה, והדג. יש מעט מאוד אנשים, להערכתי, שהם באמת אוכלי-כל. כלומר, גם מי שמגדירים עצמם "קרניבורים" טומנים בחובם הכרה כי יש חיות שאסור לאוכלן. אולי כדאי לאוכלי בשר להתחיל מכאן, לנסות להבין את ההבדל, את עקרון הבחירה וההעדפה הזה. כלומר להתחיל מתוך מה שהם-עצמם דוגלים בו, כמובן מאליו. לא כנגד איזו טענה של זולת.
כמה ציפורים יש כאן? האופן שבו הן מתו, הונחו וצוירו מקשה מאוד על הספירה. המוות כמו מנסה להפוך אותן לגוש אחד, למחוק את הפרטים, כלומר למחוק את המשמעות של כל קול שיר ציפורי בודד. במבט ראשון נדמה, שהמשוואה שהציור הזה מייצר קובעת שתי רמות של זהוּת: זהות בחיים וזהות במוות. אבל רושם הזהות הזה מתפוגג כשמבחינים שהרמנס צייר כל אחת מן הציפורים אחרת. הוא הפך את הערימה הסתמית לקומפוזיציה. מול הציפור הנשמטת יש ציפור שכמו מנסה להמריא, מתוך מותה, מראש הערימה. זנבה של הציפור בשמאל עומד מול ראש ציפור בימין, והערימה כולה מקבלת פתאום צורה של ציפור אחת גדולה. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ? (קהלת). רוח הציפורים האלו, גם אחרי מותן, רוצה להיות עדיין ציפור, לעוף, לשיר.
תגובות
כתבה מאוד מעניינת . האמת זה עצוב מאוד .
לא רואים הרבה ציפורים מתות כי ציפור חלשה בטבע וגם בכפר ובעיר נטרפת,(חתולים חמודים הם למשל טורפי על). אם ציפור מצליחה למות מוות טבעי, צבועים, תנים, נשרים ועורבים יעלימו אותה במהירות.
גם הפוסט הזה עצמו ציפור ששרה שיר קינה, יפה וצלול ועצוב.
צריך להוציא את הסדרה הזאת בספר, הגיעה העת
תודה, אבל אין עוד מספיק בשר, וכשיהיה – תהיה בעיה של מימון, מפני שעולה כסף רב יחסית לרכוש זכויות הדפסה של תמונות ולהדפיס בצבע. אבל תודה
מוזר כמה מעט ציירים עוסקים בזכויות בעלי חיים.
רב הציורים של בעלי חיים הם מנקודת מבטו של האדם; תאור אירואי של הציידים או את העיסוק ה"ספורטיבי" / חברתי הזה, או כחלק ממיצג "חי- דומם" של ערימת מזון מגוון שבו גם בעלי חיים.
אין כמעט ציירים שעוסקים במשמעות נטילת החיים של יצורים שאינם בני אדם, בביקורת או במחאה על כך.
שלום דרור, עצוב, אמיתי. אהבתי
מאד אשמח אם תיצור קשר כי אני לא רואה כאן אפשרות יצירת קשר אתך, אינני מתמצאת במימשק של הפורטל הזה
תודה
bonbonyetta@walla.co.il
שלום דרור. הייתי בביאנלה בקואנקה אקוודור וחשבתי עלייך כשראיתי את החלק הזה
https://picasaweb.google.com/106886564457724960285/Birds#
עוד פרטים על האמן, כאן:
http://www.kienyke.com/2011/11/11/la-fabula-de-los-pajaros/
וכאן: http://www.frieze.com/issue/article/focus_alberto_baraya/
חג שמח מלא חופש ואור לציפורים ולשאר היצורים החיים. תודה על כל הכתיבה והעשייה, אביגיל
תודה אביגיל. אף פעם לא חשבו עלי באקוודור. למען האמת, לא חשבו עלי בדרום אמריקה, עד כמה שידוע לי. מה זה שם, ציפורים מתות מעוכות? קשה לראות
הי דרור, בשמחה. אל תהיה כל-כך בטוח שלא חשבו עלייך בדרום אמריקה. בטח יש אנשים שיש להם את הספרים שלך. וחוץ מזה אתה בטח יודע שבמדיטציה חושבים על המון דברים והקשרים, או לפחות דברים עולים, לפחות בחטף, אז יכול להיות שחשבו עלייך בכל העולם, לך תדע…. לגבי הציפורים אז זה אכן היה לא ברור, הוא שיתף פעולה עם איזה מוזיאון שמשמר ציפורים מתות ישנות, אולי מפוחלצות ובעבודה הזו הוא הציג אותן, לא ברור באמת אם זה מעוך או מצוייר/מצולם כך. בכל אופן זה היה מעניין והזכיר לי את הפוסט שראיתי אז.