תמונות של בשר (8): משה של התרנגולות

חבריאל מטסו, מוכר העופות, 1662. הגלריה לאמנות, דרזדן

לבושה במיטב הבגדים, כאילו הלכה אל אירוע חברתי, מגיעה האישה הצעירה והנאה אל חצר אחורית של בית – על מנת לרכוש תרנגול. מוכר העופות מגיש לה את התרנגול, המשפיל מבט במבוכה ובפחד. אבל מה תעשה בו האישה? תיקח אותו הביתה בארנקה המהודר? תשים אותו על הראש?

הציור של חבריאל מטסו, הצייר ההולנדי בן זמנו של ורמר, מחבר בין הנוחות של העולם הבורגני האוכל "עוף", כלומר תרנגולות, ובין החצר האחורית של העולם הנוח הזה. אפשר בקלות לדמיין את האישה הזו לועסת שניצל בתאווה, או מטגנת חביתה. מה שהציור רואה הוא מה קורה כשהצרכן מתקרב קצת יותר מדי אל "פס הייצור", אל המקור האפל שמספק לו את הנאותיו.

המרחק בין הבתים שבימין ובין החצר האחורית הזו אינו גדול במיוחד, אבל בציור יש הרגשה של בת-מלך שנקלעה בטעות לשכונת מצורעים, של מישהי שחצתה – כיצד ומדוע לא נדע – מרחק שאין לחצותו, מרחק אסור. ראו את הגשר שכמו יוצא מידה השמאלית של האישה. זה המפתח להבנת הציור: זה ציור של חציית גבול. חציית גבול שרובנו מתעקשים לא לחצות לעולם, גם לא בתודעה.

בצד של האישה צומח פרח לבן, תמיר, המלווה את עמידתה. בצד של המוכר מוטלת תרנגולת אחרת, שחוטה ומרוטה, שראשה פונה למטה. אנו חושבים על מזון בשרי כחלק מעולם היופי, החושניות והניקיון של הפרח, ופחות כחלק מעולם העיוות של הגווייה. אבל הציור הזה רואה איך הגבולות נחצים. לא רק שהמוכר מוקף מוות (ארנבת, תרנגול הודו מועמד לשחיטה), אלא שאליו ואל האישה צמוד המוות ממש – בדמות הפרוות שהם עוטים. ראשו של המוכר הוא ראש-מוות עטוי כובע פרווה; האישה, שבאה מן העולם הנקי והמטופח שמעבר לגשר, עטויה אף היא, מראש, במוות – במוות שֶיוּפּה והפך למעיל פרווה צחור כפרח.

ויש "גשר" נוסף בציור. זה הגשר של העץ הלא-מלבב, הקודר, שנשלח מעל לראשו של המוכר ומהדהד, מלווה, את הגשת התרנגול אל האישה. הענף הזה "מפרש" את מחוות המסירה של המוכר, מפני שתלוי עליו כלוב, ובכלוב יש ציפור שיר. אנו מבחינים בין תרנגולות לציפורי שיר מפני שאלו יודעות לעוף ואלו לא, מפני שאלו "שרות" ואלו "מקרקרות". ממש כמו ההבחנה שאנו עושים בין בני אדם הדוברים את שפתנו לבין ה"ברברים" ש"מברברים". ציפור השיר מפנה ראשה מהמסירה הזו. הצייר – "ציפור שיר" אחרת – מישיר מבט.

התרנגולות הן דיירות אחד המדורים המזוויעים ביותר שיצר האדם בעבור בעלי החיים. הדיון באכילת בשר, כלומר בעוול הכרוך בשחיטת חיות, מסיח את תשומת הלב מן העינוי המתמשך, שבהיותו מתמשך הוא אולי גרוע ממוות, שבהחזקתן. הכלובים שהציור מלא בהם הפכו, בזמננו, לארכיטקטורה המפלצתית של "כלובי הסוללה". הדיון בשחיטה ("מחנות ההשמדה") עלול להסב את תשומת הלב מהדיון בכליאה ("מחנות ריכוז").

קשה לתאר את מידת הזוועה שמאפשרת כל חביתה (איני יודע מספיק על "ביצי חופש" ומה מסתתר מאחורי המילים הללו, ואשאיר זאת בצריך-עיון לעת עתה). למשל, מגדלי התרנגולות נוהגים להרעיב לימים ארוכים (רצפים של עשרה ימים!) את התרנגולות מפני שמשום מה הרעב מגביר את תפוקת הביצים; כמו כן, עשרה מיליון אפרוחים זכרים, רכים ועטויי פלומה צהבהבה, מושמדים מדי שנה בישראל בלבד (הנתון ביחס לאפרוחים ע"פ "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי), בשיטות ממוכנות ואכזריות הרבה יותר מכל שחיטה של בשר המיועד לתעשייה. לא אגזים אם אומר, שלכל ביצה דבוק אפרוח מת. אבל איננו רוצים לראות את זה.

אנו מזדעזעים מ"כל הבן היילוֹד היאורה תשליכוהו" של פרעה צוררנו הרשע, אבל ככל שהדברים נוגעים לתרנגולות כולנו פרעה, ובממדים שפרעה לא שיער. למרבה היגון והייאוש, בניגוד לפרעה, יש להניח שֶמֹשה של התרנגולות לא יקום עלינו לעולם. בעולמנו, פרעה מכה את עשר המכות – אה, את עשרה מיליון המכות בשנה.