קרב ענקים (מלחמת הספרים)

לקראת "חוק הספרים" הצפוי להיכנס לתוקף בפברואר מתגבר מאבק כיפוף הידיים בין הרשתות הגדולות ובין הוצאות הספרים על ההנחה שבה יימכרו הספרים מההוצאה לחנות. סטימצקי דורשת 63% הנחה, כלומר לשלם רק 37% ממחיר הספר להוצאה. בעבר היה אחוז ההנחה כמעט 80%. רק לשם הבהרה, כשאתה לוקח למישהו את הסחורה שלו ב-100% הנחה קוראים לזה שוד וזו נחשבת עבירה פלילית. יש עוד כברת דרך עד למצב הפלילי, אבל אי אפשר לומר שלא נעשתה התקדמות יפה. לא שתמורת הנחה עצומה זאת מתחייבות הרשתות לשרת את הספרים באופן יוצא דופן. הן נותנות את המינימום.

אני תוהה אם יש עוד ענף במשק הישראלי שבו תנאים משפילים כאלה מוכתבים ליצרנים. חוק הספרים, מתברר, סתם חור בגודל מטבע אבל הניח פרצה בגודל שטר. מחירי הספרים אכן יוקפאו לתקופה מסוימת, אבל הבעיה המערכתית נותרה בעינה. מן היושר לציין שגם הוצאות הספרים אינן "צדיקות", אם כי בהשוואה לרשתות הספרים הלוחצות אותן הן נראות ככאלה. גם הן משלמות לסופרים סכומים נמוכים מדי, וההישג של החוק לפיו תמלוגי המינימום יהיו 8% אינו מספק לדעתי, או שהוא מספק בבחינת "שכר מינימום". עד כדי כך הגיעו הדברים, שסדר גודל של 12%-15% תמלוגים מהמחיר הקטלוגי של הספר נחשב כיום נדיב.

כשאני שומע על הקרב בין רשתות הספרים למו"לים הגדולים (למעשה יש מעט מאוד מו"לים קטנים בישראל היום) אני נזכר בקרב ענקי ההר ב"הוביט". שני ענקים משליכים זה על זה אבנים גדולות. באמצע, כמו בכל מלחמה, כלואים הגמדים. הגמדים הם החשובים ביותר, זה הסיפור שלהם, אבל את הענקים זה לא מעניין.

אולי צריך לומר את המובן מאליו: הסופר (ובמקרה של תרגום – המתרגם) אחראי, אם אפשר לכמת את זה, ל-90% לפחות מהספר. בספר שהסופר (בהנחה שהוא סופר באמת) סיים את העבודה עליו כבר יש כמעט הכול. אם הספר הוא בניין, הרי שהסופר עשה את הארכיטקטורה, את השלד, את האינסטלציה, את החשמל, את הקרמיקה, את המטבח וכו'. כל השאר – ההוצאה והחנויות – עושים פיניש, ניקיון, משיגים טופס 4, רושמים את הנכס בטאבו ופותחים דירה לדוגמה לשיווק. תארו לעצמכם קבלן, שגם אחראי לארכיטקטורה, שהיה מקבל 8-10% מפרויקט בניה, בעוד קבלן הפיניש והניקיון ועורך-הדין היו חולקים ביתר ה-90%. זה המצב בשוק הספרים הישראלי.

ודאי: צריך (לרוב) לערוך, צריך להכין לדפוס, צריך להדפיס, וצריך לשלוח לחנות בטנדר ולעשות יחסי ציבור. צריך גם למכור בחנות. ועדיין, כל הפעולות האלו, מעריכה ועד המכירה, הן פעולות נלוות ומשניות ל"מוצר" שהוא כבר כמעט מוכן על שולחן הכתיבה.

יוצא שמי שמייצר 90% מהמוצר מקבל פחות מ-10% מהתמורה. זהו מצב של ניצול ושל עוול. הצעת החוק של ח"כ ניצן הורביץ להגביל את אחוז ההנחה של הרשתות ל-40%, אם תתקבל – והיא לא תתקבל כנראה – היא התקדמות, אבל עדיין, לפי הצעה מרחיקת לכת זאת, רשת החנויות תרוויח פי חמישה יותר ממני ככותב (כאמור, האחוז הנדרש כיום [63%] מקנה לרשת פי שמונה מהסופר, ובעבר – פי עשרה!).

אני יכול רק להעיד על הרגשתי הפרטית – אני מתקשה כבר שנים לחצות את סף חנויות הספרים של הרשתות הגדולות. אין מקומות רבים בעיר שאני לא נכנס אליהם מתוך רתיעה. זה אפילו לא עניין של עיקרון. הרי הכתיבה נועדה, בין יתר עניינים, ליצור משהו ששונה ממציאות זו של ענקי הרים המטיחים זה בזה סלעים. היא נועדה לתת גם לגמד מקום בעולם. בחנויות הספרים של הרשתות אני מרגיש כאורח בסלון של אחד הענקים האלה. הוא לא רואה אותי וממילא הוא רומס אותי. הניכור בין שני קצוות פס הייצור – שולחן הכתיבה מכאן ומדף הספרים בחנות שברשת מכאן – הוא עצום.

כשאני שומע על עוד אפיזודה מקרבות הענקים, התגובה הראשונית שלי, שאולי היא היסטרית אך היא בכל זאת התגובה, היא מיאוס ורצון עז לחדול מכל מה שקשור בספרות ובספרים חדשים. פשוט לא לשמוע את המילה "ספר" במובן של העשייה העכשווית. לפנות אל הספרים הישנים. לכתוב – כן. לפרסם ולהדפיס בדרך המקובלת, כשהסלעים מוטחים מכל עבר – לא בטוח. יש לי חוזה אחד לספר עיון שעומד לצאת בקרוב. על החוזה הבא לא אמהר לחתום. 63% הנחה (או כל אחוז מופקע, לצורך העניין) מִסֵּפֶר לא קיים, כלומר מאפס – זה אפס, וזה לפחות משהו שאני יכול לקבוע.