לטובת הציפורים. ספר חדש

leytobat_haziporim_master.jpg

אני שמח להודיע על ספר חדש, לטובת הציפורים, בהוצאת ידיעות ספרים. הכותרת לקוחה ממשפט של מנדלי מוכר ספרים בספרו "תולדות הטבע" מלפני יותר מ-150 שנה: "וכל איש הלא יוכל לעשות דבר־מה לטובת הציפורים". הספר הוא על נדודים, שירה, מלאכים, דרורים, ועוד. הוא מאורגן כקריאה כרונולוגית בספרות העברית: מתחיל כמדומני בבריאת העופות בבראשית א' ובשירתם בתהלים ק"ד ומסתיים ב"רקוויאם לציפור" של אלכס חנקין.

בין כל שני פרקים מופיעות ציפורים של אוהרה קוסון (יפן, 1945-1877), שגם הקקדו על הכריכה הקדמית – שלו. על חלק מהציפורים היפניות גם כתבתי בספר.

הספר יעופף בהדרגה לחנויות הספרים. עתה אפשר להזמינו במבצע כזה או במבצע כזה.

 

החום והקור

בַּאי ג'וּ־יִי 

מסינית: יובל אידו טל ויואב רפופורט

 

שנת לילה בין גשמי סתיו

 

קַר כָּל כָּךְ הַלַּיְלָה לַיְלָה קַר בְּחֹדֶשׁ סְתָו שְׁלִישִׁי

אִישׁ אֶחָד זָקֵן בְּבַטָּלָה בְּרוּכָה

רוֹבֵץ עָצֵל אֶת אוֹר הָעֲשָׁשִׁית הוּא יְכַבֶּה אַחַר כָּךְ

בְּמַעֲמַקֵּי קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם שְׁנָתוֹ יְפֵהפִיָּה

מַלְהִיט בַּכְּלִי אֶת לַהֲבוֹת הָאֵפֶר שֶׁכָּבוּ

וְהַנִּיחוֹחַ מַעֲמִיק אֶת חֹם סְדִינָיו וְהַשְּׂמִיכָה

בָּא הַשַּׁחַר קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם

עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ

 

 

מסופר על בַּאי ג'וּ־יִי (סין, 772–846) שהיה מראה את שיריו למשרתים, ואם לא היו מבינים היה מתקן אותם. את השירים, לא את המשרתים. שירה לירית, אם אפשר להכליל, נובעת מדברים פשוטים כמו נוף, אהבה, געגוע. כמו שאומרים באנגלית, זה לא rocket science. מעניין, לכן, שיצא לשירה שם מסובך. המשוררים, כמובן, הסתבכו, מכל מיני סיבות שקשורות להיסטוריה, לפסיכולוגיה ולספרות. גם לתסבוכות יש מקום. אבל לא כדאי לשכוח את הדברים הפשוטים ואת היכולת לכתוב עליהם בפשטות, פשטות שתיגע במורכבותם ותצייר קו מסביב מה שקשה לדבר עליו למרות פשטותו.

שלפתי היום מהמדף ספר שהייתי מעורב בעשייתו, שכמו רוב הספרים הבאמת-חשובים זכה להתייחסות לא מספקת. שנתיים אחרי שיצא אני מרשה לעצמי לכתוב על שיר אחד ממנו כמה מילים.לבי נבהל מהירח קדמי.jpg

הדברים הפשוטים בשיר הזה הם חום וקור ושינה. כולם מכירים את זה. מילים על דף הן תמיד בטמפרטורת החדר. אפשר לומר שלדף המודפס אין טמפרטורה. הוא לא מעביר חום או קור. הקסם של השיר הוא שהוא ממחיש חום ויוצר חום בתודעה מבלי להשתמש בתנור או במזגן.

הוא עושה זאת בכל שהוא יוצר מסגרת קרה ובתוכה מעלה בהדרגה את החום.

השורה הראשונה מקפיאה: "קר כל כך", "הלילה", "לילה קר", "סתיו". אחרי פתיחת-הקור הזאת הוא מתחיל להעלות את החום. בתחילה זה רק חום של עששית שבעיקר מפיצה אור; אחר כך להבות אפר שכבו, אך הזקן מחדש את בערתן; אחר כך זה כבר "חום סדינים ושמיכה" ש"מעמיק". והוא מעמיק בגלל ניחוח. זה כבר חום פלאי. הריח מעמיק את החום כמו שקול ציפור מעמיק את הדממה בהרים. איך? עובדה.

בתוך מובלעת החום הזאת נמצא זקן. מישהו רואה אותו. "שנתו יפהפייה". מי, אי פעם בתולדות האנושות, אמר דבר כזה? הכתיר שינה כיפהפייה? המבט הזה, התיאור הזה, הוא הדבר שנמצא בלב החום של השיר. וזה כבר לא חום של תנור ואש, אלא חום רגשי, חום של מבט.

שינה היא דבר פשוט. במובן זה שכולם מכירים אותו. כמה יפה שהשינה וההתעוררות לחדש את התנור דומות: האש נרדמת, האיש מתעורר; האיש נרדם, האש מתעוררת. צריך לעצום עיניים ולחוש את זה. זו שינה פשוטה שמתוארת כמעט כאגדה.

לקראת יציאה מהשיר הקור חוזר. "קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם". האם הוא רק מאריך לישון? או שמא קראנו שיר על שעותיו האחרונות של אדם? השיר משאיר את זה פתוח. על הסף בין שינה יפהפייה לדאגה על מוות. אין לתאר כמה הסף הזה טעון. היינו שותפים למבט אינטימי באיש הישן, ועתה השיר עומד להיגמר ואיננו יודעים מה מצבו. כי השיר מוציא אותנו החוצה.

השיר מסתיים בחידוש מסגרת הקור. "עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ". שלכת קפואה על מדרגות קרות. העלים נמו בחוץ, קפאו בלילה; האם הזקן יתעורר, יהיה כמו עלה ששב אל העץ?  מה שברור, שמי שראה את הזקן מקרוב, אפוף חום, יצא עכשיו אל הקור, והוא מביט בבית מבחוץ, ליד המדרגות, אולי אחרי ירידה בהן, בהפניית ראש אחרונה לאחור. מי המביט? בן-משפחה? לא סביר, כי התיאור "איש אחד זקן" מרוחק יותר ממה שהיה אומר הבּן שלו.

כוונתי לומר, שנוכחות המתבונן היא בעצמה חידתית. ואנו דומים לו.

 

רקיע על הארץ

IMG_0182.JPG

אנו עומדים על שפת האגם. ארבעתנו רואים את העצים והמים. תחילת סתיו 2013. השׂיבה האדומה-חומה-ארגמנית-חרדלית של העצים החלה להסתמן פה ושם. אבל הירוק עוד שולט, סובב את המים המתוקים. ארבעתנו מביטים בזה. לא ידעתי מה גודל האגם. לא ידעתי אם יהיו אנשים סביבו (יש, אבל מעטים מאוד). אני מבין פתאום את כוח הספרות. אני הגעתי לכאן בשליחוּת של יומנים וספרים שנכתבו על המקום ועל סביבתו ובָמקום. אשתי וילדיי לא. הם רואים עצים, מים ושמַים. אני שומע גם מילים, מחפש רוח רפאים של האיש המוזר שחי כאן שנתיים לפני יותר מ-150 שנה, אך מדבר היישר אל האוזן,  כקרוב עד מאוד. אין מבט אחד עדיף על משנהו. במובן מסוים אשתי והילדים יורדים אל האגם ואל היער הסובב נכון יותר, נקי יותר, כמו שאותו האיש ירד. להנרי דיוויד ת'ורו לא היה את "וולדן" (Walden) כיצירה מודפסת, כמעין עובדה טבעית נוספת, כשהגיע לכאן מעיר הולדתו הסמוכה קונקורד, בתחילה כמבקר תכוף ואחר כך כמעין נזיר בבקתה (הוא שהה בה שנתיים, חודשיים ושני ימים). אחרי שאתה קורא פסקה כמו זאת (היומן, 13.6.1851) –

המים זורחים באור פנימי כמו רקיע על הארץ. העומק השקט והשלווה וההוד של המים! כמה מוזר שהאדם מעריך זהב ויהלומים, כשיסודות כה יקרים הם בהישג יד. ראיתי נהר רחוק לאור ירח, והוא לא השמיע כל קול, ובכל זאת זרם אל הים, כפי שעשה לאורך היום. […] השמים נקשרים בארץ, וכמוהם כרקיע המונח למרגלותיך.

אינך יכול בעין נקיה להביט במים שכך תוארו. אתה רואה אותם דרך עיניו של הסופר. זה כוחה של הספרות, שהיא עומדת בינינו לבין העולם, כמין ענן שגם חוצץ אך גם מדגיש את יופיו של הדבר המסתתר.

איני יודע אם זה טוב או רע, רצוי או מאוס. מי שקורא ספרות ברצינות ימצא את עצמו רואה דברים כמו "רקיע מונח למרגלותיו" בכל מיני מקומות. נקווה שאין סתירה של ממש. שהמילים יעשו עמנו חסד ויתפוגגו, כמו שלט שמופיע ונעלם. או כמו שלט שמופיע קצת אחרי הטבילה במים, בלא כל חציצה.

ת'ורו כותב (היומן, 3.2.1852): "הסופר המשכנע עומד באופן גופני מאחורי המילים שלו, עם חוויותיו. הוא לא עושה ספרים מִסְפרים. הוא היה שָם בעצמו". איך לכתוב על האגם לא דרך הספר-על-האגם? למצוא מקום חדש, שלא נכתב עליו דבר? כדי לעשות זאת, אצטרך לחזור לשם. כי "בלתי אפשרי לזכור את השבוע שעבר. נהר השִכחה זורם בפיתולים רבים לאורך כל השנה, מבדיל עונה אחת מחברתה" (9.5.1852).

טבילה. היות והיינו בטוחים שמדובר במעין מקום קדוש, לא תיארנו לעצמנו כי מותר יהיה לטבול באגם וולדן ממש כפי שלא ראוי לטפס על הכותל המערבי. אין לנו בגדי ים או מגבות. אבל בקתה של חנות תיירים צפתה את מצוקתנו. לצד כתבי ת'ורו ואמרסון אנו קונים בגדי ים עם רישום של דג מיומני ת'ורו ומגבת תואמת.  וגם חולצת טריקו עם ההדפס. אם כבר. האגם כמעט קיצי ומזמין. עכשיו זה לא מקום להתבודד בו. המים צלולים ורוחצים כל מילה. חשבתי לקרוא כאן בכתביו, אבל הספר נותר סגור בתיק.

HDT Fish.jpg

חודש וחצי אחרי כן בני משפחתי חזרו לתל אביב ואני נשארתי לעוד חודשיים וחצי במסצ'וסטס. הורדתי אותם בשדה התעופה בניו יורק וחזרתי למסצ'וסטס במכונית, ורק אחרי שעה של נסיעה הבנתי, על פי כיוון השמש השוקעת, שאני נוסע דרומה ולא צפונה. כמה ימים אחרי שנפרדנו חזרתי לאגם ואחר כך עוד כמה פעמים. הסתיו כבר העמיק. העצים האדימו והשלכת גברה. דבר לא נותר מאגם האור. בבגד הים לא היה עוד שימוש. עכשיו, כשביקרתי כאן לבדי, בסיוע מזג האוויר, האגם הפך ממקום של רחצה למקום של התבוננות מִנֶּגֶד. מה שהיה מקום להיכנס אליו ביחד, הפך למקום לישיבה על סִפו, כמו מול מראָה. הוא כתב ב-6.10.1851:

באמצע האגם ניסינו לשמוע הד. בעודנו חותרים במורד הזרם בגבנו לירח, ראינו באופן מובחן את ההשתקפות של כל עץ וכל גבעה משני עברי המים. השתקפויות מהדהדות אלה – צל אל חומר – מרשימות את המטייל ומשרות תחושה של הרמוניה וסימטריה, כמו כשמקפלים נייר מוכתם ונוצרת צורה – שניוּת שהטבע אוהב. מה שאתם רואים לרוב הוא רק מחצית. הגעתי הביתה בעשר.

IMG_0307.JPG

עם כל ביקור ירדו הטמפרטורות יותר ויותר עד שבדצמבר כבר היה קשה אף לעמוד על שפת האגם ליותר מכמה דקות. הרוחצים הספורים נעלמו לגמרי בימי הקור. ת'ורו כותב על מראה העצים המזהיבים שעל אחד מהם נשענתי: "מראה עצים אלה משפיע עלי יותר מהזהב של קליפורניה" (4.1.1853). אני חושב שהבנתי דבר או שניים ביושבי על שפת האגם הזה, לצד האדם הזה שכתב בלי הפסקה (גם בשבילי) אך הבין שפתיתי השלג "מושלמים הרבה יותר ממה [שהוא] יוכל לרשום" (14.1.1853). פתחתי את ספריו שם. ספרים שמעוררים רצון להביאם אל מקום היוולדם, לקרוא בהם על אדמת צמיחתם – זה סימן טוב שהם שווים משהו. אבל מדוע?

"אני עובר על גדותי מרוב חיים, אני עשיר בחוויות שאין לי שפה לתארן, ולכן יהא הטבע השפה שלי, והיא תהיה מלאה שירה" (10.5.1853).

 

Henry_David_Thoreau_2.jpg
הנרי דיוויד ת'ורו, 1861

הערה על צד הרחמים

111.jpg

 

מוסף ספרים של "הארץ" פועל בשנים האחרונות, מעת לעת, כמעין מגרסה. לצד המגרסות המשמשות את הוצאות הספרים כדי להיפטר מעודפי התוצרת החומריים, מתפקד מוסף "ספרים" בעקביות כמגרסה מעודנת יותר אך יעילה לא פחות להתמודד עם הספרים בעודם מפרפרים, בעודם בחיים. לאחרונה גרס מר יהודה ויזן את עבודתו של המתרגם הגדול דוד וינפלד, האחראי לשיר כמו זה – או כמו זה – שירים  שאף אילו היו היחידים שהעביר המתרגם לעברית היה די בכך כדי לתקוע מוט ברזל בשיני המכונה האימתנית של המבקר ולקעקע אותה – ויש כמה עשרות שירים כאלה שווינפלד מסר לנו.

היום קראתי ביקורת מאת עמיתו של ויזן, מר טינו מושקוביץ, על הספר שערכתי – מרסיסייד מאת עמיחי שלו (הוצאת אפיק-הליקון). המשותף לסדר היום הביקורתי של שני המבקרים הוא עמדת משגיח הכשרוּת. העמדה הבסיסית היא כי תפקידו של המבקר הוא למצוא פירורי חמץ במטבח העומד לפי חול המועד פסח. עמדת הפתיחה היא, במילים אחרות, חשדנות. הספר אשם אלא אם יוכח אחרת. לא מפתיע שמר ויזן מצא פרורים של שורות מוצלחות-פחות בעבודת המתרגם של וינפלד. אפשר לגשת כך אפילו לתנ"ך ולטעון שספר "בראשית" הוא "קפיצה מעל הפופיק" (לשונו של ט"מ) בגלל פסוקים העוסקים בגנאלוגיה (א' הוליד את ב').

מושקוביץ כותב על שורת הפתיחה של הספר: "שוטף דמעות בכיורי רכבות". כי "אחרי שורה כזאת הרצון להמשיך בקריאה פוחת מאוד". ראשית, מוטב לכתוב "רצוני". הרי "הרצון" הכללי הזה אינו קיים. מכל מקום, הוא מודה שהוא לא רצה לקרוא את הספר מיד אחרי קריאת ארבע המילים הראשונות בו. זה ראוי להערכה, כי הוא חושף את הקלף הבסיסי שלו – התנגדות לספר.

אבל למה אסור לפתוח בדמעות? כותב ט"מ: "מה, ככה ישר עם הדרמה? איפה החיזורים, הדייטים, האינטימיות? שום קורא סביר לא יחווה את הדרמה הזו באופן ראוי — כי לא ניתן לו שום רקע שעל בסיסו אפשר לפתח קרבה, רגש, ובעקבות כך הזדהות עם הסיטואציה". כאילו שמראֶה של אדם בוכה ברכבת הוא חסר משמעות כי לא יודעים "מה הרקע"! כאילו שאין כאן משהו המסביר את עצמו! והרי כל יצירות המוזיקה הגדולות מתחילות כך. מיד, מיד לתוך העניין. למיסה הגדולה של באך יש "חיזורים"? לסימפוניה החמישית של בטהובן יש "דייט מקדים"? לספר בראשית יש פתח-דבר? מה, ככה, ישר עם הדרמה של בריאת העולם? לא טוב. והרי אין שום רקע על אלוהים ההוא, אז איך תיווצר "הזדהות עם הסיטואציה" של הבריאה?

איני רוצה להתמקד בביקורות האלו סעיף-סעיף. זה מייגע. גם כך לא נוח לי המצב של תגובה מאת "בעל עניין". אני מעריך את מחויבותם של המבקרים הנזכרים לספרות ולשירה, ולא תוקף אותם (למדתי שצריך להבהיר את זה כי ההנחה המקובלת אצלנו היא שכל תגובה היא יציאה למלחמה). זה שיח בתוך קהילת הספרות. אני רק חושב שיש במכונה שלהם איזה קפיץ עוין ומונוטוני, מורשת כתב העת "עכשיו", שכדאי להם לברר עם עצמם. יש משהו קצת מוזר במבקר שכל הזמן נגד.

הנקודה היא שמה שנראה בביקורות המגרסה כנימוקים רציונליים הוא במקרים רבים קביעות שרירותיות שהמבקר לא נותן לעצמו דין-וחשבון עליהן. למשל, ט"מ כותב על "המטאפוריות המיותרת והגמלונית" כביכול של עמיחי שלו. לדבריו, "במקום למסור את הדברים כפשוטם, נעשים ניסיונות מיוזעים לייפות אותם". והרי הצירוף "ניסיונות מיוזעים" הוא בעצמו מטפורה גמלונית. אין לי עניין לבקר את סגנונו של המבקר, רק להצביע על כך שהוא לא מודע מספיק לעצמו, שהוא כמו משגיח הכשרות הנ"ל התר אחר פרורי לחמנייה במטבח, כשבכיסו חצי פיתה. לגופו של עניין, איני מבין מה מגושם בתיאור "אוויר כְּבַד-מאפרות". זהו תיאור מבריק התופס את העשן ואת הכובד החומרי גם יחד.

כל מטפורה היא "גמלונית" כי מטפורה יוצרת חיבור מוזר בלשון. הדיבור בכלל הוא עניין גמלוני למדי כשהוא מנסה לומר אמת. ו"הדברים כפשוטם"? בשירה?! הרי פשוטם של דברים הוא כה מורכב.

אבל העניין אינו בהיטפלות לפרט זה או אחר בביקורת. העניין הוא צד הרחמים, או ליתר דיוק צד החמלה. אין יצירה שאי אפשר לראותה מצד פגמיה. אין ספר שיעמוד מול שיני הפלדה של המגרסה. מבקר שניגש אל הספר מתוך עוינות (שספק אם הוא מודע לה) ימצא בו – כמה מפתיע! – רק אישוש לעוינותו. במקום להעביר אל הקורא פואמת אֵבֶל חד פעמית, או שירה מצילת-חיים כשל זביגנייב הרברט (בתרגום וינפלד) אנו עסוקים בפרורי החמץ. ובינתיים עובר הפסח ועוברים החיים.

איך אפשר אחרת? "שוטף דמעות בכיורי רכבות" – במקום לפסול את הפסוק מכוח הנחה ש"בראשית ברא" בא מוקדם מדי, אפשר לראות את התמונה, להבין: הדמעות, עם מֵי הכיור, ניגרים ומתווים קווי מים ארוכים ודקים בין מסילות הברזל, טפטוף לאורך אנגליה. זוהי תמונה נפלאה של מעין כתיבת-בכי על האדמה, כתיבה תמה ואבודה לגמרי. ובספר שעניינו טביעה בבריכה, יש לפסוּק זה, דווקא במקומו, משמעות עצומה מפני שהוא כמו זורם אל אותה בריכת אסון, או שהיא מנבּיעה אותו.

 

בוקר בקייפ קוד

hopper cape cod morning.jpg
אדוורד הופּר, בוקר בקייפ קוד, 1950, שמן על בד, 102×87 ס"מ.
Smithsonian American Art Museum, Gift of the Sara Roby Foundation

אנו נוסעים נגד כיוון הפקק. אנו חותרים מכביש לכביש כמו נהר, משלמים את האגרות במטבעות קטנים לאנשים ולנשים בכפפות, בתאים קטנים. יש נבואה קודרת בישעיהו ל"ד, "וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה". נחלי זפת – הנבואה התגשמה.

הסתיים חג אמריקאי שלא ידענו על קיומו. "יום העבודה". ספטמבר 2013. היעד הוא קייפ קוד, מסצ'וסטס. הכֵּף (קייפּ) בולט על המפה אל הים וקורא לבוא כמו וו או כמו אצבע המושטת מן החוף המזרחי של ארצות הברית. האצבע נוצרה בעקבות התקדמות ונסיגה של קרחונים בשלהי עידן הקרח האחרון. הקרקע קיבלה את צורתה זו רק לאחרונה, לפני כ-20 אלף שנה או קצת פחות. היום פזור כאן חול. אתמול השתרעו כאן קרחונים. מחר לשון האדמה הזאת תוצף ותיעלם ומעל נחלי הזפת ישחו דגי הבקלה שעליהם קרוי המקום, אלה שישרדו את הרשתות. השינוי הזה הוא המוזיקה האיטית של כדור הארץ. פלא שמשפחה אחת, ארבע נפשות, יכולה להיות לרגע בתוך זה.

הקייטנים חוזרים הביתה והחוף הולך וננטש. פה ושם טיילים יחידים וטיילות יחידות עוד מתעקשים לשבת על כיסאות הנוח ולהביט נכחם. רובם כבר ארוזים במכוניות הנעות בפקק ארוך מערבה, אל פנים הארץ.

החול מסביב מזכיר את שפלת החוף של ישראל. ואז נהר הזפת נקטע. לפנינו בתי עץ סגורים ומִתקן חלוד לקשירת אופניים, בלי גלגל ושרשרת. אנו מוצאים שביל ומטפסים. אני כותב בזמן הווה אך הדברים נכתבים מהזיכרון אחרי שש שנים.

אחרי כמה צעדים הוא מתגלה לעינינו כמו ברונטוזאורוס שקוע בשינה מאחורי גדר נמוכה. המפה הבטיחה שהוא יהיה שם, אבל איפה המפה ואיפה הוא. "הוא" זה האוקיינוס האטלנטי. החול אולי נראה דומה, אבל המים אחרים מאוד.

הים כאן במזרח. מפתה להשוות את הים התיכון לאוקיינוס, כלומר לראות את הגדול מתוך תודעת הקטן ולחוש התגמדות אוטומטית. אבל זה לא הכרחי. מבט מן הים התיכון אל האוקיינוס דומה למבט מתוך הגוף אל שמי הלילה. לכאורה היינו צריכים לחוש כי שָם, ברקיע, נמצאים מרחבי אינסוף רחבים ועמוקים, וכשהם מגיעים אל קצה האף שלנו ואל עינינו (מְצָרֵי גיברלטר) האינסוף נגמר ומתחיל משהו קטן וזניח. אבל זה הבל. האינסוף שיש בתוך כל יצור, גם במובן של הרוח הכמוסה אבל גם במובן הפיזי, אינו פחות אינסופי מהאינסוף של החלל. למשל: "בהערכה גסה, מספר התאים של יצורים אחרים החיים בתוך גופנו בכל רגע ורגע גדול פי 10 ממספר התאים שלנו-עצמנו. אנחנו נושאים [בתוכנוּ] למעלה מ-100 טריליון תאים של יצורים מיקרוסקופיים" (יעל ארליך). זה הרבה יותר ממספר הכוכבים בגלקסיה שלנו.

אחת הסיבות העיקריות לצאת אל האוקיינוס או אל הלילה המכוכב היא בדיוק כדי לחוש את זה, להיזכר בזה. אין לגשת לאינסוף עם סרט מדידה או עם מאזני שקילה של מדידה והשוואה. הים התיכון אינו פחות אינסופי מהאוקיינוס האטלנטי, ולו מהסיבה שהם בעצם רצף ימי אחד.

אי אפשר להגיע עד כאן ולהיעצר על קו החוף. אני נכנס. הגלים רחבים וגבוהים. גודלו – לרוחב, ואל האופק, ולגובה, ולעומק – מוחשי. מתעורר רצון לצעוק משהו, אבל אין שום צעקה שאפשר להניח מול כל כך הרבה קול ים. הגלים אומרים את המשפט האחד, הנצחי, שלהם.

ממרחק השנים איני זוכר מי נכנס אתי לים. מישהו חיכה על החוף. פעם היו יורדי ים נפרדים מבני משפחותיהם על קו האוקיינוס, בלא לדעת אם יתראו שנית. איני ספן ואין כאן ספינה אבל כשאני שוחה עוד קצת פנימה אל מים עמוקים יותר אני יכול לחוש בכוח המשיכה של המים הרבים. בציור "בוקר בקייפ קוד" של הוֹפּר (1950) עומדת אישה ומביטה, רכונה. אל מה? הידיעה שהציור צויר כאן בסביבה מאפשרת לשמוע בו את האוקיינוס מעבר למסגרת ולחלון. היא עומדת שם כמו קברניטה על סיפון המכריזה "ים באופק!" במקום "יבשה!". המים מוטלים על קירות הבית כצל תכול. ברקיע, עננים לבנים כמו הקרשים המחפים את הקירות, הופכים את השמַים לבית.

אני מביט לאחור. תוך כמה רגעים כבר נדמה שהפלגתי הרחק ונסחפתי הצדה. בלי משקפיים איני רואה היכן יושבים בני משפחתי. אבל אני מרגיש את מבטיהם פונים אלי מן החוף כמו בציורו של הופּר, כפי שאני מרגיש את כל האוקיינוס רכון על גבי. אנו נשענים זה על זה. גל גדול מתקרב, פניו נתחבים בגבי, ואני מנתר קדימה בעיניים עצומות מִמֶלח. הוא נושא אותי בקלות, כאבא הקוטף ילד ממיטתו, מניח אותו על כתפיו הרחבות תוך כדי הליכה, ואז מוריד.

האריה והנמלה

IMG_1495.JPG

דבורה אחת, טעונת ענבר אור-שמש, עוזבת את הפרחים הלבנים שלשמם הגיעה עד חלוני ונכנסת פנימה לרגע. נושאת מהחוץ אל תוך עיני נקודת אש דבשית, אגל שמש. קוראת לצאת אל העולם שהיא באה ממנו.

בגן מישהו שר, אינו נראה, בתוך העץ שלו, צורח ובורח. מִפָּנַי. בולבול הולך ומרחף לסירוגין בתוך צמרת השיטה המלבינה. אילו רק הייתי יכול לנוע כך. שלושה צעדים ומעוף. ארבעה צעדים ונסיקה. פסיעה ופסיעה ושיר קצר. אני יורד במדרגות, שבטמפרטורה של עשר מעלות פחות היה אפשר לקרוא להן מדרגות הסתיו.

החצבים שראיתי כאן לפני ראש השנה כמשו. הגשם טרם בא. האם זה רק שלב ביניים ולבצל החצב יש עוד קלפים בשרוולו? כרגע זה נראה כחורבן. החרקים לא באים, הספינות אינן רואות את המגדלור שאורו כבה. פרפר עומד על החול הסמוך, נפתח ונסגר, מתחלף מכתום לצבעי עפר.

צופיות כהות על שיטה אחרת. כתנועת גלֵי מחשבה בראש בעודו חושב על ציפורים קטנות. כמו אותן להבות ענק הנשלחות מפני השמש ניתזת מעת לעת צופית מהשיטה, מגביהה עד שנראה שתאבד עוד רגע את העץ, ואז נעצרת, עושה קשר פרפר באוויר וחוזרת אל הענף כאילו קראו לה לשוב, אש נספגת באש.

עורב אפור, כמו מאה צוּפיות שהצטופפו בתוך צורת ציפור אחת, חולף מעל לעץ שלהן, כריש אפור מעל סרדינים מבהיקים בלהקה מלוכדת.

מישהו הולך עלי, מתחת לחולצה. עורבה קוראת מאורן. עפה משם, מותירה את בן זוגה, שממשיך לקרוא. אולי אליה. אולי אלי. בקול אחר משלה. בתוקף רב. דבורת דבש על פרח סגור של נר הלילה החופי. באה לשתות את טל הממטרות. במחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב נתגלה שהפרח הזה יודע לשמוע את זמזום החרקים המאביקים אותו ולהגביר את ריכוז הסוכר בצוף שלו בהתאם. החוקרים הבחינו שהפרחים הגיבו לזמזום דבורים, אך לא לקולות אחרים. אלו פרחי אוזן.

נמלים בכל מקום. שבטים שונים עושים במלאכה הקדמונית. רצוא ושוֹב. הנמלים הן דרכה של האדמה לבקש שלא לדרוך.

IMG_1478.jpg

ואז, ממרחק כמה מטרים, אני מבחין בזוג כנפיים גדולות טופחות מהר. במבט ראשון הכנפיים נראות לי כשייכות לשפרירית, אבל לא. הן שונות משל השפרירית, וגם העיניים והמחושים של החרק אחרים. המחושים ארוכים יותר, נראים כקפיצים קטנים. גופו של החרק דק, בגוון החרדל, פרקים מנומרים כתמים שחורים. לא ברור לי מה קורה לו. הוא נראה כנאבק עם עצמו. מכופף את גופו כמו כדי "לעקוץ" את עצמו, הגם שאין לו עוקץ. הוא על האדמה, לא מתרומם, כמו בהתקף של מחלת הנפילה.

אני רוכן. בקצה המבט המגשש, בקושי, אני מצליח להבחין בסיבה לעוויתות: זו נמלה זעירה, שלופתת בצבתותיה את קצה הכנף. בעזרת זרד אני מנסה לשחרר אותה. זה דומה לניסיון לשחרר זאב ערבות שנאחז בשיניו בשוק של ממותה. אבל אני מצליח. הנמלה שבה אל העפר. אבל החרק עוד לא זז. אני מרים אותו על פיסת כורכר, מניח גבוה, הרחק מממלכת הנמלים. אבל אין מקום כזה. הן גם שם. אם הוא לא יעוף בקרוב, הן ימצאו אותו.

במבט מקרוב מתברר שזאת לא שפרירית, אלא חרק ממשפחת הארינמליים. חשבתי שזאת קוצית. אני נועץ במומחית (ד"ר נטע דורצ'ין), שנועצת במומחה לארינמלאים (ד"ר דני סימון) – שניהם מאוניברסיטת תל אביב – ואומרת שזה חרק אחר, שאין לו שם בעברית. Distoleon laticollis. מין של ארינמל. הוא חלק מסדרת אֲרִינִמְלָאִים (שנקראה פעם בשם היפה מרושתי כנף). שיש בה כ-4,700 מינים. רובנו לא נראה בימי חיינו אפילו אחד מהם. זוהי סדרה עתיקה מאוד, ויש ראיות לקיומה כבר מסוף תור הפֶּרְם (כלומר לפני כ-250 מיליון שנה).

נכון, כל עולם החרקים הוא מוזר מנקודת מבט אנושית. אבל יש מוזרים יותר ופחות. לעומת הארינמליים, חרקים כמו פרפר או זבוב נראים כמעט רגילים. אפשר להתחיל את סיפור החיים של היצור שהצלתי ממלתעות הנמלה בהטלה של אמו, נקבה דומה לו. היא מטילה ביצים אל העפר. הזחל הבוקע נראה בערך כך (התצלום הוא של מין לא ידוע, והוא מובא, כמו שאומרים הפרסומאים, להמחשה בלבד).

Antlion1_by_Jonathan_Numer.jpg
זחל של ארינמל ממין לא ידוע. תצלום בהגדלה. גודלו כציפורן אגודל. תצלום: Jonathan Numer.

אפשר לומר בביטחון: הכוח הסמוי הזה, הקרוי חיים, הוא בעל כושר המצאה הרבה-הרבה יותר מגוון ומפתיע מכל מה שיצרו בני האדם בציוריהם, בקולנוע ובחלומות. הציירים הכי פרועים, מאת הירונימוס בוס למשל, מחווירים לעומת זחל הארינמל.

החיוורון רק ילך ויעמיק אם נזכור שהיצור הזה יהפוך בסופו של דבר לנסיך העדין, בעלי כנפי התחרה הרקומה השקופה, שאותו הצלתי ממלתעות הנמלה. בין מצבו כמפלצת חול זעירה למצבו כנסיך עטוי גלימת כנפיים רקומה הוא יתהווה בשלב של גולם. בשלבו התינוקי כזחל הוא אורב בחולות. יש מינים שמתחפרים במעין משפך שהם חופרים בחול, וכשחרק כמו נמלה נקלע אל המשפך, זחלי הארינמל, ממקומם במרכז המכתש הזעיר, מתחילים להעיף חול כדי "להטביע" אותם, לדרדר אותם למטה, ללכוד אותם בצבתותיהם ולטרוף אותם.

יש למשה אבן עזרא (1055–1140 בערך) שיר שבו המשורר פונה לבנו ומתאר את עצמו בקבר: "בְּבוֹר נֶחְבָּא, וְאֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא, / כְּמוֹ טֶרֶף בְּצִפָּרְנֵי עֲפָרִי". זה דימוי מדהים של עפר הקבר כחיה בעלת ציפורניים הקורעות את האדם מחייו על מנת לאחוז בו ולטרוף אותו. והנה, זחלי הארינמל עושים בדיוק את זה. הם נותנים "ציפורניים", צבתות, לעפר.

מאובן ארינמל.jpg
מאובן של זחל ארינמל (שנכלא בענבר), המיוקן המוקדם (לפני כ-20 מיליון שנה), אורך 4.5 מ"מ, אוסף Morone

 

הזחל של החרק שהצלתי אינו מתחפר בגומה אלא בחול שטוח. אבל השיטה דומה: ציד בחטיפה ממארב בחולות. מעניין הדמיון החיצוני של הבוגרים לשפיריות ושפריריות, שכן גם זחליהן צדים כך, אבל מתחת למים, וגם הם יצורים אימתניים שהופכים, על פי אמות המידה האנושיות, לעדינים ויפים. מה זה אומר? אולי שום דבר מעבר לעובדות: זה אומר שככה זה. ואולי אפשר להוסיף לעובדות את זה: ששינויים מאוד מרחיקי לכת יכולים לקרות בעולם ואכן קורים. שלמפלצת חול יכולות לצמוח כנפיים עדינות, מעשה רוקם.

אריה הנמלים נח על פיסת הכורכר. הוא פרושׂ ושלם. חייו ניתנו לו. בחייו הקודמים הוא טרף נמלים בחול, ועכשיו בא יום נקם ושילם. ואולי היה אך צודק אילו הייתי מאפשר לנמלה לעכב את האריה, שבלי ספק טרף כמה מבנות מינה, ואולי אף כמה מאחיותיה, בגלגולו הקודם?

IMG_1482.jpg

 

למידע נוסף  >>>>

הנודד האפריקאי

IMG_1519.JPG

אם לא טעיתי בזיהוי, זהו הפרפר שבאנגלית נקרא "הנודד האפריקאי". בעברית הוא לַבְנִין הַכַּסְיָה או הַגְרַן הַסֶּנֶא. אני מניח ש"הגרן" מלשון הגירה. "סנא" (שנקרא בעבר כַּסְיָה) הוא הצמח הפונדקאי של הפרפר.

הוא הגרן כי הוא עף מאות או אלפי קילומטרים מהיבשת הסמוכה. מי יודע היכן נולד ומה ראה בימי חייו הקצרים, בארצות ובמדינות אשר רגלי לא דרכה שם ומעליהן. המצפן שלו אמר צפון-מזרח ואתמול אחר הצהריים הוא נחת ונבלם, מכל המקומות בעולם, אצלי על קיר המטבח.

שמואל הנגיד כתב לפני כאלף שנה שיר על הנדודים:

מְזִמּוֹתַי תְּקַלַּעְנָה לְבָבִי / כְּנֵס יָנִיס בְּיוֹם סַעַר סְפִינָה

וְנוֹד נִכְתַּב בְּסֵפֶר הָאֱלֹהִים / עֲלֵי נַפְשִׁי וְשׁוּט עַל כָּל מְדִינָה

וְכֹל נִכְתַּב נְדוֹד עָלָיו יְהִי נָע / כְּמוֹ קַיִן וּבוֹרֵחַ כְּיוֹנָה.

בעבריתנו הדלה נראה לי שזה יתורגם בערך כך: מחשבותיי יורות את לבבי (על לבבי?) כמו מפרשׂ שדוחף ספינה ביום סוער; בספר הגורל של אלוהים נכתבה עלי גזירת נדודים לעבור מארץ לארץ, וכל מי שנכתב עליו "נדודים" גורלו להיות מקולל כמו קין וכמו יונה הנביא (המזכיר גם את הציפור יונה).

מה שכתב שמואל הנגיד על עצמו יפה ביתר שׂאת להגרן האפריקאי כמו לבעלי חיים רבים אחרים, שהם בבחינת "וְכֹל [מי ש]נִכְתַּב 'נְדוֹד' עָלָיו". איך הפרפר הזה ידע לעוף לתל אביב ולא לאמצע הים התיכון? איך הוא יודע לָ"שׁוּט עַל כָּל מְדִינָה"? הוא לא "רוצה" לנדוד. זה כתוב עליו.

IMG_1521.JPG

כשהוא הגיע הוא היה נראה מותש למדי. במשך שעות נשאר על הקיר. אחר כך עבר לספרייה והתמקם ליד ספר של מכתבי סזאן שקניתי לפני כעשרים שנה וטרם הספקתי לקרוא. הבוקר מצאתי אותו ליד פרחי צלוחית מסרוויס פולני המתגלגל במשפחה, ככל הנראה משום שנותר בה משקע של מיץ פירות. הוא ניסה למתוח את החדק אבל בלא הצלחה רבה. העברתי אותו אל פרחים אמיתיים. הוא לא זז במשך שעות. עד שלפתע יצא אל הצהריים.

יש ספר חסר-צורה שנכתבים בו בדיו שקופה מסעות נדודים רבים. שמואל הנגיד תופס זאת כקללה. אך אולי, כמו קין, הפרפר הזה מקולל ומוגן בעת ובעונה אחת. הוא מוגן בכך שהוא יכול לנדוד ולהישאר בחיים. יש כמובן בעלי חיים נודדים שלא מצליחים לצלוח את מרחקי המסע. אבל נדמה לי שרק אצל בני האדם הנדודים נתפסים כבריחה וכקללה. אולי מפני שרק אצל בני האדם בני מינם עלולים לארוב להם כדי לסכל את המסע. הרי בלתי אפשרי לדמיין פרפר אורב לפרפר בדרכו מאפריקה לישראל כדי לחטוף אותו, להתעלל בו, לאנוס אותו.

רציתי לכתוב על פרפרים, אך אז הגיע מייל מארגון אס"ף שעניינו עזרה לנודדים אפריקאים (ואחרים). מתברר שגיוס תרומות גדול מתרחש עכשיו, והרי הוא לפניכם:

https://my.israelgives.org/he/campaign/mat

 

המדף החסר

IMG_1359.JPG

מדף הספרים הזה הוא רק חלק מאגף ספרי כתיבת הטבע בחנות הספרים ווטרסטון בברמינגהם, אנגליה. אף אחד מהספרים המצולמים, אם איני טועה, לא תורגם לעברית, וחשוב יותר: מעט מאוד ספרים כמו המצולמים נכתבו בעברית. בין שמות הספרים: "איך לקרוא מים", "הפרפרים האחרונים", "להיות חיית פרא", "דשאים", "גאות"…

כתיבת הטבע היא שם כללי לסוגה שיש בה קולות וסגנונות שונים, מכתיבה ביקורתית לוחמנית ועד כתיבה על התפעלות מתופעה כלשהי (למשל, הרים); מכתיבה אישית מאוד לכתיבה שיש לה בסיס מדעי; מכתיבה על ההווה לכתיבה על העבר; ממסעות רחוקים לחקירה של מקום אחד. מה שמגדיר את הכתיבה הזאת בכללותה הוא צניעות ביחס למקום של האדם בכתיבה. הוא לא נעלם – אדם כותב את הספר, ובני אדם עשויים להופיע בתיאורים – אבל הוא לא תופס את מרכז הבמה, לא הוא ולא החיכוכים המגדירים את הדרמות האנושיות (אברהם הפנר ז"ל אמר לי פעם שכל הסרטים מבוססים על עיקרון אחד: מרדף. זה אולי מוגזם אבל יש בזה משהו, מ"אד אסטרה" ועד "פרזיטים" שני סרטים שראיתי במקרה השבוע).

ממילא זוהי כתיבה שאינה ממוקדת בעשייה אלא בהווייה, והיא אינה ממוקדת בבדיון (המצאה) אלא בַּמציאות. זמן ההווה נוח לכתיבה זו (או העבר הקרוב: קורות הבוקר הזה, אתמול) בעוד שבכתיבה בדיונית ההווה מייגע (נוח לה לספר על העבר ובעיקר על עבר רחוק וחתום, "הָיֹה הָיָה"). בפרוזה בדיונית יש תחושה של התחלה וסוף. בכתיבת טבע דבר אינו מתחיל ואינו מסתיים לעולם. אלו הכללות גסות והכרחיות במסגרת רשימה קצרה.

רוב הקוראים, המבקרים, הוצאות הספרים, חוקרי הספרות – בקיצור, רובה ככולה של הקהילה הספרותית בישראל – מחשיבה כספרות אך ורק כתיבה הממוקדת באדם, בעשייה אנושית (כלומר: בדרמה או בסוג מסוים של מאבק), בבדיון, בעבר. אם כבר הזכרתי את "אד אסטרה", זוהי דוגמה מצוינת: האדיפאליות האנושית ממלאת שם את מערכת השמש מקצה לקצה, אבל את שבתאי וצדק רואים לשתי שניות (!), בדרך אל האבא הנרגן. מר פיט מגיע לנפטון (4.5 מיליארד קילומטר מהבית), ואפילו לא מפטיר "איזה יופי" חלוש, או חצי מבט נפעם: הוא ישר ניגש לפעולה, נחוש לסיים את המרדף.

בספרות באנגלית יש כבר מסורת כתיבת טבע מסוף המאה ה-18. אני מכיר אותה מלפני 165 שנה (מאז וולדן של הנרי דיוויד ת'ורו, 1854). גם בספרות העברית יש מסורת יפה, אך דחוקה לשוליים, בת כ-2,500 שנה של כתיבה כזאת. הדוגמאות הבולטות לה הן תהלים קד ואיוב לח-מא שלמרות הקשרן הדתי מעמידות תמונות חיות שאינן משועבדות לתיאולוגיה. כל אחד מדבר מתוך זמנו ומקומו, ולדעתי תהלים קד, בימינו – ימים בהם אין שבוע שלא מדווחים על פגיעה אנושה במחלקה ביולוגית שלמה כמו עופות (נטע אחיטוב ב"הארץ" לאחרונה) או במין יקר וחיוני כדבורי הדבש וכו' וכו' – הוא טקסט הרבה יותר חשוב מהטקסט על עקדת יצחק או יציאת מצרים. אבל התרבות היהודית חוזרת שוב ושוב לעקדה ולמכות מצרים ומפיקה מהם משמעויות ותחושת זהות עצמית. שירי הטבע של איוב ותהלים לא נשכחו מעולם, כמובן, אבל יחסית הם בשולי הקיום הספרותי. הם לא טקסטים מכוננים של האדם הפשוט. הם לא נלמדים מגיל צעיר כהתגלויות חיוניות, ולא חוזרים עליהם בהדגשה. הם לא מחלחלים, לא מגדירים את שאלות היסוד של הקיום היהודי.

מקובל לחשוב, ואולי יש בזה משהו, שאלו הקרויים משוררים, אמנים, סופרים, חשים לפעמים משברים לפני הציבור הרחב. לא משום איזו יכולת נבואית, אלא מכוח רגישות רבה יותר. בהקשר של הספרות הישראלית, למעט חריגים חשובים אך בודדים ושוליים למדי שלא זה המקום למנותם, אין כתיבה על הטבע – בעלי חיים, עצים, האוויר, המים, השמש וכו'. אין הכוונה לכתיבה מדעית מובהקת (שיש בה כמובן צורך חיוני) אלא בכתיבה אישית המתארת את המציאות כפי שהיא נתפסת בתודעה מסוימת, בעיניים מסוימות, באף ובאוזניים ובקצות אצבעות מסוימים. איך אדם מסוים עם גופו נכנס למי הכנרת. לא תיאור הידרולוגי קר של המים אלא תיאור טעם המים הקרים, תיאור שמאחוריו יש אהבה ודאגה למקום, ליצורים מסוימים, לנוף מסוים, לפעמים גם מתוך תקווה שעמדה פרטית כזאת תהפוך לעמדתם של אחרים ביחס לפיסת המציאות המתוארת – או לפיסת מציאות אחרת.

מדוע מועטה כתיבת הטבע בישראל? אולי בגלל צביעת הנוף בצבעים אידיאולוגיים (חשוב השטח וכיבושו, לא החגבים והקרפדות שעליו)? אולי זה בגלל המסורת של יציאה לטבע בקבוצות גדולות, רועשות ונחפזות ("לטיול יצאנו / כלנית מצאנו"), שאינן מאפשרות את התנאים הבסיסיים לתשומת לב ולכתיבה – לְבַדוּת, שהוּת ושקט? איני יודע. גם עידן לנדו כתב על כך.

איני יודע גם איזה קשר יש בין הכתיבה למציאות. האם אזורי הכיעור והשחתת הנוף שאנו רואים בישראל כמעט בכל אזור היו מתמתנים במעט או בהרבה אילו היתה כאן מסורת של כתיבת טבע? אולי לא. גם באנגליה, שממנה צמח המדף המפואר שבתמונה, יש אזורים הרוסים. אבל יש בה גם נופים אחרים. למשל, יתכן ש"הבז" של בייקר תרם לשימור הבז הנודד. ספרים אחרים, כמו של ג'ון מיור הביאו להכרזה על שמורת טבע בארה"ב. אבל קשה להשוות. השטח הבריטי גדול יותר, יש שם יותר קוראים, וההיסטוריה עתיקה יותר. מכל מקום, לא חייבים לחשוב במונחים של סיבה ותוצאה מעשית (כי אם הכתיבה נמדדת ביכולת לשנות את המציאות אין טעם כמעט בשום טקסט). כתיבה על המגוון האינסופי של החי, הצומח, הנושב, התחוח, הפורח, המעופף, הזוחל, המזמזם, הזורח והשוקע – היא הזמנה יומיומית שמוזר לסרב לה כל הזמן על ידי כל כך הרבה מאלו שמגיבים אל העולם במילים. לא?

Caupolicana_electa,_f,_ga,_baker,_side_2015-01-08-09.24.44_ZS_PMax_(16394012107).jpg

דבורה מן המין Caupolicana electa. קרדיט: USGS Bee Inventory and Monitoring Lab from Beltsville, Maryland, USA

 

מעוף

מייקל פישר

מָעוֹף

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

Orion Magazine, spring 2019

image-from-rawpixel-id-436668-jpeg.jpg

אוהרה קוסון, אווזים במעוף, 1900-1936?, חיתוך עץ. קרדיט: rawpixel

האווזים נוחתים יום אחד אל תוך האספלט והעצבים ורחשי הרדיו והזיעה. נוצותיהם בהירות כנגד הצללים המשעממים של חיינו. בקלות הם הופכים למוקד תשומת הלב. האסירים לוחצים את המצח כנגד חלונות מועדון האסירים בכל הקומות של כל המגדלים, אבל לאווזים זה לא מפריע. הם מוכנים לתשומת הלב. הם מנקים את הנוצות במקוריהם ונושכים זה את זה, מקפצים בשלוליות שיצר גשם של אביב.

לא עובר זמן רב ואפרוחי אווזים מציצים מתחת לשיחים בכל רחבי המתחם המגודר. האנשים מתווכחים בנוגע לשמות שיש לתת להם, מתבוננים בהם במשך שעות, עוצרים את כל מי שחושב שזה מצחיק להטריד את הלהקה.

אנו מקנאים באווזים. הם הגיעו לכאן מתוך בחירה, כמו מתוך הזדהות. במהרה יפרשו כנפיים שלנו אין ובגחמה של רגע יעזבו את המקום הזה. הם קוראים זה לזה שוב ושוב, חוגגים את קול הצופר שלהם בעוד מגדלי בית הכלא ניצבים דוממים. משפחותיהם שלמות. הם נעים ביחד, אהוביהם  מדלגים לצדם. אף אחד מהם אינו בודד אף פעם.

האווזים מתעלמים מתקנות בית הכלא ואינם משלמים על כך שום מחיר. זה כלא של תנועה מוגבלת. אנחנו, בני האדם, יכולים לעזוב את הקומות שלנו בפרקי זמן מוגדרים שנועדו לתנועת אסירים. כדי ללכת אל הספרייה, או אל המרפאה – בעצם כדי לעשות כל תנועה שאינה למטרת עבודה או לחצר – נדרש זימון או אישור בכתב. חוץ מהחריגים האלה, אסיר יכול ללכת למועדון של הקומה שלו, לשירותים, או לתא שלו. אפילו עצירה קלה בכניסה לתא של מישהו אחר אינה מותרת. אם כי רוב האנשים עושים את זה.

לאווזים לא אכפת בכלל מכל ההגבלות האלה. במשך חודשים הם מדדים מסביב למתחם המגודר בין פעילות אחת לאחרת, משוטטים מחוץ לספרייה מבלי לקבל זימון. הם עומדים איתן ומשמיעים קולות צפירה עזים מול הסוהרים. קרומי השחייה של כפות רגליהם דקים ועדינים ליד המגפיים השחורים הכבדים שנועלים הסוהרים. הם פורשים ומקפלים את כנפיהם באטיות, כמו מטוסים שבודקים את המדפים, רגועים מכוח יכולתם להתרומם מעל כולנו.

לאֶדי יש תמסיר שקיבל בשיעור שהשתתף בו בכלא אחר. רשומות בו עוּבדות על אווזים, כאמצעי לדיון על עבודת צוות. באחד הימים, כשאווז בוגר מלווה את האפרוחים הפחזניים הצהבהבים לאורך המדשאה שבחוץ הוא נובר בארונית שלו ומביא את דף העוּבדות למועדון.

אם אווז נפצע או נעשה חולה ולכן נופל ממערך התעופה, אווז אחר יישאר מאחור עם החבר הפגוע, עד שהוא יבריא או ימות. אווזים מתחלפים בחוד של ה-V כדי שאף אחד לא יתעייף מדי, היות שלאלו שעפים מאחור קל יותר בהיותם עפים  בזרם האוויר שיוצר מעוף הלהקה. כשהם עפים הם משמיעים קולות צפירה זה אל זה, רק כדי לעודד את אלו שמלפנים.

אדי קורא את העובדות האלה בקול לאלה מאִתנו שנמצאים במועדון. אנחנו צוחקים ומניעים את הראש ולא מסתכלים זה על זה. להקת אווזים ערערה את ההסתמכות המאצ'ואיסטית של כל אחד מאִתנו רק על עצמו.

ואחר כך נופלת דממה במועדון. נשמעים רק קולות הטלוויזיה וקולות צופרים שעולים מדי פעם מלמטה.

 


מייקל פישר השתחרר מהכלא ב-2015. כתביו התפרסמו בניו יורק טיימס, סלון, הסאן, גוארניקה ובמקומות נוספים.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: