טרמפ

ישבתי בקהל בערב הקראת השירה, והאזנתי למשוררת הנודעת קוראת משיריה, ולא יכולתי שלא להיזכר באותה פעם שנסעתי איתה מירושלים לתל אביב, במכוניתה. היא נהגה. האם היה לה רישיון נהיגה בתוקף, חשבתי באימה, כשהתקרבה אל משאית שהעפילה לאט בנתיב הימני והחלה להבהב באורות הגבוהים כדי לסלק אותה מהנתיב. האם ישנו ביטוח צד שלישי, זה משום מה נתקע לי, אך פחדתי לומר מילה, בכל זאת, משוררת מצוינת שכזאת, איך להעליב אותה במתן עצות, הרי יש לה כבר רישיון שישים שנה אם לא יותר, והיא את אלתרמן הסיעה, את אצ״ג. המשאית לא זזה ולכן המשוררת התקרבה מאוד ואז צפרה ואז שברה ימינה בשתיקה קשה וירדה לשוליים הצרים, נזכרתי בדיוק כשמטפורה מדהימה נשמעה מפיה הצרוד בערב ההקראה, ואז לחצה על הדוושה חזק, סיבובי המנוע טיפסו ועלו וכך גם הטון האקסטטי של ההקראה הנפלאה, והיא עקפה את המשאית מימין על השוליים וחזרה לנתיב הימני, אך לא היה די לה בכך, והיא פתחה ברצף של חריזה מורכבת, חותכת שלושה נתיבים שמאלה באלכסון ומגיעה אל ראש ה״קסטל״, שם החלה הירידה במורד, שאיני יכול אלא לכנותה קפיצת ראש, היא האיצה למאה ושמונים קמ״ש ברכבת ההרים שלה ומישהו מהקהל החל לבכות למשמע שורות השיר שהיה שיר קינה גדול, מכונית משטרה שארבה שם בשוליים הפעילה את הסירנה והחלה לדלוק בעקבותינו ולירות לכיוון הגלגלים, אך היא, המשוררת, חתכה ימינה לאבו-גוש והותירה את המשטרה על הכביש הראשי, קליעים פגעו בדלת האחורית אך היא אמרה, הכול חסין כאן לקליעים, הכול חסין כאן מוות, וחתכה כמו שלדג דרך הכפר במאה וארבעים קמ״ש, בכיכרות לא נסעה סביב אלא חתכה על הקוטר, וכך היה גם השיר, תפסתי פתאום, היא כתבה וקראה שירה כמו שהיא נהגה על הכביש, וכך כל המשוררים, הן אי אפשר אחרת, הכתיבה והנהיגה אחת הן, זה אותו הגוף עושה, ונאחזתי בציפורניים ורעדתי שיניים והזעתי לריפוד כשהיא פצעה שם איזה אוקסימורון שהיה גם משחק מילים וארמז מקראי איזוטרי בו זמנית, מהקהל עלה קול צחוק לשמע החידוד כשראיתי את מותי קרב בפועל ממש, היא נהגה כמו היה נחש כרוך לה על ההגה והיא כתבה מכוח הנחש הזה ממש, אני רציתי לזנק, לקפוץ מהמכונית, אבל היא נעלה את הדלתות בלחיצה על מתג בקרה ראשי, אני יודעת, היא עמדה לסיים את קריאתה, שאת הדלת תבקש לפתוח ולקפוץ החוצה אל מותך בחבטה קשה בינות אבני חצץ ופס צהוב בוער באור, אך לא אתן לך למות בצד הדרך, היא כתבה, אתה הוא שותפי היחידי לנסיעה, ורק במכונית הזאת, הוסיפה, רק במהירות הבלתי אנושית הזאת, רק בקרבה המפחידה הזאת למכוניות האחרות, קראה, רק בתאונה הזאת שלפנינו ניוושע, עלה קולה, והיא הרימה את הרגל מדוושת הבלמים ואת ההגה היא עקרה בשתי ידיים מצירו.

נקודות אור (על פרס ישראל לספרות)

קרדיט: נאסא

קרדיט: נאסא

על השמש מתפרץ לפעמים דבר כזה. מין עיטוש, שאילו היינו קרובים אליו יותר, היה מטביע באש את כדור הארץ כולו, ולא נודע כי בא אל קרבו (של העיטוש). יש שוט של אש דומה לבאלרוג ב"שר הטבעות", והוא מצליח לאחוז בקרסולו של הקוסם. למזלנו שוט השמש מרוחק יותר, וקרסולינו בינתיים נטולי כוויות. צליפת השוט ממשיכה הלאה, וכבר לא זוכרים שהיה זה שוט של אש, הוא נהיה לשוט של אור ואנו מחפשים אותו מבעד לעננים בימים קודרים כמו אתמול, ימים המזכירים לי את ההכחדה ההמונית של הדינוזאורים, אז, לפי הסברה, הוסתר אור השמש בגלל אבק שעלה לאטמוספרה אחרי פגיעת האסטרואיד, כילה את הצמחים והרס את שרשרת המזון. חשבתי על זה אמש וניגשתי לאכול מנה פלאפל ב"מפגש האושר" בכיכר מסריק כמין הוכחה שיש עדיין תקווה לצומח. בדרך ראיתי חתול מזהה קצת שמש ונשכב. זה די מוזר, לא? שחתול יודע לזהות כוכב. ושכוכב שלם נדרש כדי שחתול יוכל לישון קצת על הדשא.

בעודי לועס את הפלאפל הטוב, חשבתי על מנהיגים שהם שמש, לעומת מנהיגים שחוסמים ומעלים אבק. לעתים הם סבורים שהם "שמש העמים" אבל אורם אינו אלא חסימת השמש. זה אולי המצב הנורא מכל. מי שפסל את אריאל הירשפלד ואת אבנר הולצמן, שהם בוודאי שניים משלושה-ארבעה חוקרי הספרות העברית הטובים ביותר בישראל, ובכך הרס את פרס ישראל, משיקולים דמגוגיים ולא רלבנטיים, ניסה לעמעם שמש מקומית, ששמה הספרות העברית. נדמה לי שהתגובה הקשה לצעד הזה נובעת בדיוק מההבנה שהספרות (הפרס הוא רק מסמן שלה, הוא כשלעצמו לא חשוב מאוד) היא אולי אחת השמשות האחרונות שנותרו לנו כאן. כמה מהמוזיקאים הטובים בישראל כבר הכריעו בעד יצירה באנגלית (איני שופט אותם על זה), האמנים ברובם מזמן כבר מדברים לשון בינלאומית. אז מה נותר? והנה מיתמר עמוד האבק גם על זה. צריך להיות ברור שמי שפוסל שופט בפרס בגלל עמדה מוסרית יפסול, בקרוב מאוד, גם זוכי פרסים, וגם סופרים. המטרה כמובן לחלחל לתודעות ולגרום ליוצרים לחשוב פעמיים מה מותר.

La Vigilia di Santa Marta

האור הזה ממשיך לנדוד ופוגע בכל מיני דברים. יש לקנלטו ציור לא אופייני (1760), מפני שהוא לֵילי. קנלטו היה ממש סוגד-השמש בדרך כלל, וציוריו הם מֵכלים גדולים של אור, כמעט כמו צמחים האוכלים את השמש כדי ליצור סוכר, כך הוא הפיק את דבש ציוריו הגדולים. בציור הלילה הזה השמש אינה נראית אבל, כמו הבאלרוג שצנח אל התהום, אפשר לדעת שהיא שם על פי השוט, ממש קצהו, שפוגע בירח למעלה, וממנו באנשים. מישהי שם מרימה את הראש להביט. כשראיתי את הציור הזה בברלין שמתי לב שנערים באים, חשים בנוכחותו החשוכה-מוארת, ומצלמים. בזמנו חשבתי שזה קצת מגוחך, אבל עכשיו אני מבין עד כמה זה מתבקש מהציור: גם הם, המצלמים, רצו לקחת קצת מאור הציור איתם. מהשמש לירח לפני האנשים בוונציה באמצע המאה ה-18, ומשם לציור של קנלטו שראה אותם, ומשם למצלמה. כמו נחל שמתמעט והולך ובכל זאת אתה רוכן עליו לשתות, ולוּ טיפה אחת. הציור של קנלטו צויר הודות לאור הירח. אך כל האור שרואים בו הוא שיר תהילה לשמש, היא הגיבורה הסמויה הגדולה של הציור הזה, כמו זמרת אופרה אדירה שמוחאים לה כפיים עם ירידתה מהבמה. איש לא רואה אותה אבל כולם יודעים שהיא שם, מאחורי הקלעים, עצומת עיניים, ממתינה למשהו, אולי לקצת דממה.

ציורו של קנלטו מתאר קרנבל, חג מרתה הקדושה. החג מתאפיין בשבירת היררכיה בין האצולה והעניים. אולי לא פלא שהוא מתרחש בלילה. קפקא כתב ב"הטירה" כי "שעת הלילה אינה יפה למשא ומתן עם בעלי הדין, כי בלילה קשה, או אולי אפילו אי אפשר, לשמור על אופיו הרשמי של המשא ומתן", וזאת משום ש"כוח השיפוט הרשמי לוקה בשעת הלילה", ו"המחיצה ההכרחית המפרידה בין בעלי הדין והפקידים… מתרופפת" (תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, עמ' 252).

כמה יפה שנפילת המחיצות במישור החברתי מקבילה לנפילת המחיצות הקוסמית. האור נופל שווה בשווה על כל האנשים, וגם המחיצה בין יום ולילה מיטשטשת, כי זהו אור ירח, אבל הוא כמובן אור שמש, ובציור הוא כה חזק עד שאפשר לקרוא לאורו, ולצייר.

קרדיט: נאסא, APOD

קרדיט: נאסא, APOD

אור השמש ממשיך מוונציה הלאה. בתצלום הזה רואים את פגיעתו הרחוקה, נקודת אור בודדה על טיטן, אחד מירחי שבתאי. הוא מרחף בערך מיליארד וחצי קילומטרים מהשמש. האור פוגע בים שעל טיטן כמו שפגע במים האיטלקיים בציורו של קנלטו. אבל זה ים עשוי מתאן. על טיטן יש ככל הנראה מחזור מתאן, התאדות של מתאן מהימים, שהופכים לענני מתאן, שמורידים גשמי מתאן, וכו'. זהו גן עדן לכרישי הגז הטבעי ומפעלי הדשנים, ואין לי ספק שאילו היו יכולים לחצות את המרחק הרב וגם לחזור היו מממשים את המשאבים לטובת פיתוח החקלאות וכלכלת ישראל, דהיינו לטובת הציבור הרחב. הרי גם פרס ישראל, מוסרים מלשכת ראש הממשלה, "שייך לכל עם ישראל", ממש כמו משאבי הטבע.

האור בוקע מן השמש ופוגע בדברים שונים ורחוקים. בירח, בעשירי ונציה ובענייה, בעינו הרואה של קנלטו, בעינינו, בעדשות הטלפונים של הצעירים בברלין, בימות המתאן שעל טיטן, ושוב בעינינו. שטף האור שפגע בעיניו העצומות של החתול בשדרות סמאטס יגיע כעבור 80 דקות (פי 10 מהזמן שלוקח לו להגיע מהשמש אלינו) לימות המתאן של טיטן. אנו נצפה בסרט ולפני שהוא יגיע אל הסוף האור כבר ייפול על ימות המתאן שליד שבתאי. גם הספרות דוהרת ככה. אם לא מעלים מולה תימרות אבק. קיבלתי לפני כמה שבועות את הודעת הטקסט המשמחת ביותר בחיי הספרותיים: ישבתי בשדה התעופה בבייג'ינג, ומישהו בשוודיה, שקרא ספר שלי באנגלית, רצה לומר מילה טובה. זה כמעט כמו עם האור. גם אם קרוב יותר. בעבורי זה היה מספיק רחוק כדי להתרגש מזה.

האור עצמו אדיש כמדומה למשטחים שהוא נוגע בהם, ועין וימה הם היינו הך בעבורו. רק אנו יכולים לראות, בזוג עינינו, את כל נקודות האור האלה. לראות אותן ולקשר אותן אל המקור. אולי זהו תפקידנו, להעיד על כך. בתצלום שלמטה זוהי השמש הנוגעת בקצהו של טיטן. זוהי השמש. למתוח את הקווים מנקודות האור. איני יודע למה זה חשוב. אולי זה לא חשוב. חלקנו מעידים על נקודות האור בכך שאנו מחברים על זה שיר או סיפור. גם פרס לספרות הוא נקודת אור, הד להד. אם לא מתנפלים עליו באבק.

010428d7d86f7b5c2966b20e6a07b4b295d16d8672

מזל שור

map

ברשימה קודמת כתבתי מעט על צדק וירחיו. הרבה ממה שאנו יודעים על צדק שיגרה אלינו החללית "פיוניר" 10. כשאצלנו התחוללה מלחמת יום הכיפורים התקרבה החללית אל צדק, וכשאריק חצה את החלל שפוערת תעלת סואץ חצתה היא את החלל ובנובמבר 1973 החלה לצלם את צדק. תצלומים של הירח של צדק אירופה שוגרו בדצמבר 1973. הייתי אז בן שלוש. ב-1976 חלפה על פני מסלולו של שבתאי ושלוש שנים לאחר מכן על פני זה של אוראנוס, כשעל האדמה נערכו לחתימה על הסכם השלום עם מצרים וסאדאת חצה את החלל שמעל לתעלת סואץ בכיוון ההפוך. ביוני 1983 הגיעה החללית למסלולו של נפטון, המרוחק כ-4.5 מיליארד קילומטרים. בעוד שכאן ציינו שנה למלחמת לבנון, שמטרתה, מבחינה מרחבית, היתה צנועה יותר, 40 קילומטר בלבד, כזכור. ב-27 באפריל 2002, יום בו חגגתי, אם חגגתי, את יום הולדתי ה-32 (אני מזל שור, ואליו אגיע מיד) התקבלה התשדורת הטלמטרית האחרונה מהחללית. שלושים שנה לאחר השיגור, בינואר 2003, אבד הקשר עם החללית, שהתרחקה אז לעומק של 12 מיליארד קילומטרים מכדור הארץ.

כיום היא נמצאת בערך במרחק של כ-16 מיליארד ק"מ. יחידה אסטרונומית היא מרחקו של כדור הארץ מהשמש (כ-150 מיליון ק"מ), ופיוניר שועטת היום במהירות של כ-2.5 יחידות אסטרונומיות לשנה. זה מהר מאוד, והיא הגיעה רחוק מאוד. הכיוון הכללי שלה – וכאן אני חוזר לשור – הוא הכוכב אלדברן, הענק האדום שהוא כוכבם של ילידי אפריל (הבוהק הכתום בתחתית התמונה, במרכז).

The Hyades Star Cluster

נזכרתי בכל זה, למען האמת, מפני שראיתי הערב בשמַים את צדק ואת אלדברן (ר' המפה למעלה), וחשבתי בחלחלה קלה על המסלול שעושה החללית הזעירה והאמיצה – מין עכבר דוהר בישימון שאין לו קץ – בין שתי נקודות האור הללו הנראות קרובות כל כך מכאן. לצד נקודת האור חלפנו בשנת 1973, כלומר בימי חיינו, ולשני (אלדברן) נגיע, על פי ההערכה, בעוד כשני מיליון שנה. או אז תיפול אולי אל עין השור האדומה כגרגר אבק אל עין שור חי. העין שבשמַים תעפעף ותמחה אותו כעין השור הלחה. אלדברן הוא כוכב שמסתו רק פי 2.5 מהשמש אבל מאיר פי 350 מעוצמתה ומתקרב אל סוף ימיו, אוכל כבר את ההליום שלו אחרי שאזל מלאי המימן בליבתו. הוא מהתך הליום לפחמן ולחמצן – ואלו יסודות חיוניים לחיים, אילו רק אפשר היה לקחת אותם ממנו. אבל הוא לא יפלוט אותם מפני שהוא לא יתפוצץ כמו ביתלג'וז הנראה קרוב אליו בשמי הלילה אך גדול ממנו בהרבה, אלא ידעך לאטו. היום  בערב אלדברן, ביתלג'וז והירח יצרו משולש שווה שוקיים מרהיב, מעין תרגיל רקיעי פשוט בגיאומטריה – פתאום נזכרתי בלחיצת היד המשולשת של קמפ-דייוויד. אבל אלדברן, שהשמש שלנו מתגמדת לעומתו, מתגמד לעומת ביתלג'וז, שהוא פצצת זמן ענקית, ושוויון השוקיים מטעה. גם בלחיצת הידיים הנ"ל היו מעורבים כוכבים מגדלים שונים.

 Betelgeuse-Is-Not-About-to-Blow-Up-2

על פיוניר 10, כמדומני לבקשת קרל סייגן, היתה הקלטה של מוזיקה, למשל קטעים מ"חליל הקסם" וג'וני בי גוּד של צ'אק ברי ומוזיקה לשקוהאצ'י יפני, ובין היתר גם הפרלוד והפוגה הפותחות מהיצירה המוזיקלית האהובה עלי ביותר מזה למעלה מעשרים שנה, "הפסנתר המושווה" של באך בנגינת גלן גוּלד בפסנתר. אני יודע בדיוק מתי פגשתי את היצירה הזאת והיכן: זה היה בעת ניקיון של דירה ברמת אשכול בירושלים, ב-1993. יש משהו משמח ומטריד כאחד בידיעה שההקלטה ששמעתי אני עם המטאטא ב-93' (עוד התקדמות רבתי של מציאות חיינו עלי אדמות, בדמות הסכמי אוסלו) ריחפה במרחק של כ-10 מיליארד קילומטרים מאוזניי באותו רגע. לצד המוזיקה היתה גם ברכת שלום בשפות רבות על החללית, ובהן גם באכדית, שפה שעלתה לכותרות היום בגלל תערוכת לוחות היהודים מבבל שאני להוט לראות כבר. הבבלים היו בין האסטרונומים והמתמטיקאים הראשונים והמעולים של העולם העתיק, הרבה לפני היוונים, ודומה שאפשר לומר שעבודתם על לוחות החומר האפויים שיגרה בסופו של דבר, יחד עם הישגי רבים אחרים, את האכדית לחלל. יש בכך משום עידוד כלשהו: אתה כותב מילה על לוח חומר, ואחרי כ-3,000 שנה אותה מילה, מכוח תהליכים שהכתיבה התניעה, נמצאת במרחק של 16 מיליארד קילומטרים, כדוור הנושא מכתב ללא נמען המתמיד להישלח, הודעה בבקבוק אל אוקיינוס שאין בו מים ואין לו חוף. ומי יודע? אולי ביום מן הימים יגיע הדוור הזה למישהו. יש מוזיקה, שמי יודע מניין באה. אולי מן השמַים, אולי על מנת לחזור אליהם. היא נעה בתוך האפרכסת הגדולה הכרויה תמיד של אוזן החלל. כן, המרחק גדול, אבל אנחנו יכולים להאזין לה גם מכאן. היא שם עכשיו, רחוק מאוד, אבל ממש נמצאת, תקליט לא מנוגן, שהמחווה הכי גדולה שאנו יכולים לעשות כלפיו היא פשוט להאזין לו.

 

אירופה הקלאסית

בשבועות האחרונים עולה כל ערב, מעל גגות הבתים הסמוכים במזרח, כוכב הלכת הבהיר צדק (יופיטר). אילו הייתי מוריד את הטלסקופ מגג הארון הייתי יכול לראות גם לפחות כמה מירחיו של צדק. לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותם, לפני שנים רבות, שלושה ראשי סיכה ליד הנקודה המעוטרת בפסים מתוך הארבעה שאפשר לראות בטלסקופ לא גדול (יש כ-70 ירחים קטנים לצדק), אותם ארבעה שגלילאו צפה בהם לפני 405 שנה, בינואר 1610. את אירופה הוא גילה ב-7.1.1610, לפני 405 שנה ושבועיים.

אני מנסה לתאר לעצמי את ההתרגשות שעברה בראשו של גלילאו כשהבין מה הוא רואה, כשהבין שהנקודות האלה סובבות את הפלנטה-האֵם. הוא כתב על זה בספרו בעל השם המופלא "השליח הכוכבי" מאותה שנה, אבל הניסוח שם ענייני. הוא ראה כמה נקודות של אור והבין הכול. שלא כדור הארץ במרכז, שיש תנועה סביב, שיש עולמות לצד עולמנו, שיש מין תואם משונה בין התנועה של ירחי צדק ותנועת כוכבי הלכת סביב השמש. עין, זכוכית מלוטשת וצינור (=עדשה וטלסקופ, שהוא המציא בעצמו אחרי ששמע כמה רמזים על המכשיר, שכבר הומצא בידי הולנדי) – וכמובן תבונה, והוא הבין את סדר העולם.

הטלסקופ שלו היה ראשית הדרך מבחינת הטכנולוגיה, אבל היה בו די והותר. היום יש בידינו תצלומים של פני השטח של אירופה, אחד מירחיו של צדק, ממרחק של 250 קילומטרים. אולי היה אפשר לצפות שהידע שלנו יגדל ביחס ישר לתוספת בעוצמת ההגדלה של הטלסקופים והתחכום הטכנולוגי. זה לא כך.

אפשר לדמות את המבט המתקרב הזה, לאורך כארבע מאות שנה. איך נקודת האור הזעירה שגליליאו ראה הולכת וגדלה בהתמדה כמו בקלוז-אפ הדרגתי. אולי יבוא יום ומישהו יביט מתחת למיקרוסקופ בקרח או בטיפת מים מאירופה. העיניים מתחלפות משנה לשנה, אבל יש מבט אנושי קבוע, כביכול, שממוקד בצדק ובירחיו, והוא הולך ומתקרב, הולך ורואה יותר, מפני שלמדנו להטיס את המבט למרחקים. צדק ואירופה רחוקים מאִתנו כ-657 מיליון קילומטרים. זה כמו המרחק ממטולה לאילת מיליון ושלוש מאות אלף פעמים. על כביש הערבה שבשמַים.

NASA/JPL-Caltech

NASA/JPL-Caltech. לחצו להגדלה על כל התמונות

התמונה הקודמת אינה תצלום אלא ציור, המבוסס על השערה מלומדת של המראה של צדק (והשמש) מאירופה. בעבור גלילאו, מראה הירח (כאן הכוונה לירח של כדור הארץ) המוגדל בטלסקופ היה דבר מדהים בלי ספק. את רישומי הירח שלו (למטה) אני אוהב לא פחות מרישומי הציירים הגדולים. אבל כיום רישומים כאלה לא עושים רושם על אף אחד, ומי יודע, אולי הציור הנ"ל, של נוף אירופה וצדק, יהפוך ביום מן הימים לנוף שגרתי בעבור מי שיגורו שם. ממש כך, עד 1968 ו"אפולו 8" איש לא ראה את כדור הארץ זורח מן הירח. כשראו את זה האסטרונאוטים של אפולו, קראו את פרק א' מספר "בראשית". היום כבר התרגלנו למראה, לא רבים יפתחו את ספרי הקודש לאור הירח. והנה, ב-2007 צולם אירופה זורח מעל צדק. שוב מראה חדש, מרעיש.

אירופה זורחת מעל צדק

אירופה זורחת מעל צדק

הנה כי כן, המבט הולך ומתקרב. מה שהיה השערה או רישום על נייר, הופך לתצלום בשלט רחוק, ומה שהיה תצלום כזה יכול להפוך יום אחד למראה עין. כשנפקחו עיניו של גליליאו לראות את ירחי צדק החל להתרקם המבט שסופו, לעת עתה, בחללית "גליליאו" שעל שמו ובדומות לה, שנסעה לשם, נושאת את שמו, כדי לראות קצת יותר טוב. זה כל העניין, לא? לראות קצת יותר טוב.

קיימת סברה כי אירופה מכיל אוקיינוס שעומקו עשרות קילומטרים מתחת לשכבת הקרח הדקה שלו. יתכן שהמים קיימים במצב נוזלי רחוק כל כך מחום השמש בגלל פעולת צדק על אירופה. המסה של צדק היא פי 318 מזו של כדור הארץ, וזה אומר שהוא מועך ומושך בעוצמה רבה את ירחיו, ויוצר בהם חום מכוח החיכוך. ואולי הרי געש תת-מימיים תורמים את חלקם מבפנים.

מוזיאון הטבע, אוניברסיטת הרוורד, קיימברידג', מסצ'וסטס

מוזיאון הטבע, אוניברסיטת הרוורד, קיימברידג', מסצ'וסטס

אם יש שם מים, יש סיכוי שיש חיים כלשהם. הדמיון יכול לנוע בין פנטזיה על יצורי ים ענקיים כמו הקרונוזאור הזה שצילמתי במוזיאון הטבע בהרוורד (נזקקתי לצילום פנורמי כדי לתפוס את כולו!), ובין חיידקים. רק דמיינו את זה: לנסוע (או לשלוח חללית) למרחק של 657 מיליון קילומטרים כדי למצוא, בסופו של דבר, חיידק. יהיו הרבה אנשים שיגידו שזה לגמרי מתקבל על הדעת.

אני עומד במרפסת ומביט מעל הגגות של תל אביב בצדק. אירופה גם שם, למרות שאיני יכול לראות כרגע. אם ההשערות נכונות, הרי אירופה היא טיפת מים מרחפת בחלל, עוטפת ליבת ברזל ועטופה קרח. אני מביט פתאום בדודֵי השמש המלאים במים, מים המלאים בחום השמש, השמש שאירופה כה רחוקה ממנה. עפעוף, והעין מזכירה שגם בה יש מים. והמים האלה רוצים לראות את המים הרחוקים. כמו נהר השואף אל הים, לראותו.

גלילאו, רישומי ירח

מהנעשה בעולם הספרות

בעקבות ההצלחה השיווקית של הספר שמחברו בחר להישאר בעילום שם ואף הסתיר את זהותו מהוצאת הספרים שפרסמה אותו, ובמקום תמונתו הציב על העטיפה תצלום של פני בבוּן, החלו עוד ועוד סופרים ומשוררים לפרסם את ספריהם בשמות בדויים ולהציב על עטיפות ספריהם תמונות של בבוּנים וקופים אחרים. שנה לאחר המהפכה, מדווח המגזין הספרותי של ה"טיימס" במדורו "מהנעשה בעולם הספרות", מכירות כל הוצאות הספרים בישראל את הסופרים המפרסמים אצלן רק בשמות העט שלהם. המועמדים לפרס ספיר לשנת 2015, מדווח ה"טיימס" ביבושת, הם שתי גורילות, קוף מקוֹק, אורנג-אוטנג מבכירי סופרי "דור הפלמ"ח", וכמה שימפנזים שזה להם פרסומם הראשון.

 

ציור של שארדן

סין, יומן מסע (2)

עמדנו והתפעלנו מן החומה, מן הלבנים האיתנות שהונחו שם מהודקות יפה-יפה. היה ברור לנו ששום צבא פולש לא יעבור את המחסום הרב הזה שבהרים, כך שאנחנו מוגנים לגמרי מן הצד הטוב של החומה, ובטוחים, ויכולים לחלוץ כפות ידיים מן הכפפות ולהניח על הצד שלנו, שהם חם משמש כל היום הזה, בעוד הצד המופנה אל הצפון ואל שבטיו הוא קר – הן די בקור הצד ההוא כדי למחוץ את הפולשים, אמרנו. ורכנו בינות לחרכי הירי ודמיינו איך נירה בכל מי שיעז להתקרב. בהזדמנות זאת גם סקרנו את הפיתוחים דמויי-הפרח שהיו שם בחומה, רק בעבור הפיתוחים דמויי-הפרח היה כדאי כל המסע הזה ברגל אל קצה החומה הסינית, אמרנו בקול רם ובחדווה בעטנו בחומה, כדי לבדוק את עמידות הקיר, שכמצופה לא נע ולא נסדק ולא גנח ולא נשבר – רק כף רגלנו התקפלה קצת. הו החומה הסינית הגדולה, כמה שמחים אנחנו שהגענו כדי להישען בנחת על גבֵּך, אל אריחייך הזוהרים כקשקשי הדרקון. אבל היה שם מין חייל-זקיף, והוא שמע אותנו מדברים, והוא אמר לנו שלא, שזאת בכלל לא החומה הסינית, אלא רק קיר תמך צדדי, מעין פיגום לברז הכיבוי, שלא ראינו עוד בעצם כלום.

חומת סין, שעה מבייגינג

שני גשמים (16.11.14)

*

*

מִישֶׁהוּ שָׁתַל אֶתְכֶם

רָחוֹק מִדַּי מֵהַשָּׁמַיִם:

שִׂיחֵי בִּנְיָן בַּגֶּשֶׁם

*

*

שְׁלוּלִיוֹת יַלְדוּת אֵלֶּה

עוֹד אָנוּ מַחֲזִיקִים

בְּמַגָּפַיִם כָּלְשֶׁהֵם

*

*

נעצים ופנינים

יאן ורמר, אישה ליד הווירג'ינל, 1670-2, הגלריה הלאומית, לונדון

Jan_Vermeer_van_Delft_024

המוזיקה, ודאי, אולי משהו כזה, אבל לפני כן, רגל המלאך בוקעת מראשה. משם עולה גם הקשת, שאין לה חץ, והצל שבין שני רגלי המלאך (קופידון), והקלף האפור, שמוצג בהכרזה גדולה, אך אומר רק שיש סוד, שלא רואים למרות שהמלבן פתוח לרווחה. אולי המספר מצוי בצד השני של הקלף. אולי בצד השני של הציור. אולי גם הצד השני אפור.

הקלף מהדהד כך את כל החלונות והמסגרות שבציור. ציור המלאך, ציור הנוף במסגרת הזהב, החלונות שמביאים את האור פנימה, ציור הנוף שעל הווירג'ינל. מה זה אומר? שלושה ציורים יש בתוך הציור. שלושתם די דומים – נוף אדמה פתוח, שמַים ועננים.

2

יש משיכת מכחול כמעט בלתי נראית הלקוחה מצבעי השמַים על הקיר, קרוב למסגרת השמאלית של תמונת קופידון. בערך באמצע בין גוף האישה והציור במסגרת הזהב. ורמר ניסה לרמוז כאן על הקשר. כי דבר אחד די ברור: הנוף הזה אינו רק נוף. כי התכלת והלבן של הציור במסגרת המוזהבת חוזר במדויק בבגד של הנגנית. גופה הופך להיות ענן ושמַים. טיפת שמים צנחה עם המשיכה הזאת וירדה אל האישה. תמונות הנוף התלויות בחדר הן, לכן, הד לאישה הזאת. והיא עצמה – נוף. היד הנוגעת בקלידים היא יד-ענן; החזה שנושם ומנגן עשוי שמַים.

זה החדר המעונן ביותר שראיתי: שלושה רכסי עננים, ועם השרוול – ארבעה. סוער לגמרי ויבש לגמרי – זהו מזג אוויר אופייני של אמנות.

לא פחות ממה שמצויר הוא מה שלא רואים בו. מה יש במקום ממנו בא האור. מה יש בחדר הסמוך. מה יקרה ברגע הבא, האם תישמע מוזיקה, ואיזו? מיהו זה שהאישה מביטה בו, ומה אומר לה מבטו.

3

על האריח שעל הפאנל התחתון הקרוב ביותר אל השמלה – אדם שולף חרב או כידון, מאיים לתקוף את הנגנית. אבל בחדר שכזה, אפופה בעננים, בקופידון ובמוזיקה, מי יכול לה? האיום מתגמד לכדי דקורציה נמוכה. אפילו איום האהבה של קופידון אינו ממשי. אין לו חץ לקשתו, והוא פוזל, כלומר יחטיא. זה לא נורא. המוזיקה קרובה יותר מהחץ הזה.

הפנינים לצווארה והנעצים על הכיסא טובלים באור האחד באופן דומה. נדמה שאפשר היה לפזר את הפנינים ולנעוץ בריפוד, או ללקט את הנעצים ולהכין מהם מחרוזת. לאור זה לא יהיה אכפת. ממש כפי שלא אכפת לו אם הוא נופל על ענן שמצויר על בד או על ענן בחוץ.

החלונות פונים כך אל הציור, ואולי המבט הפוך, מהציור אל החלון: מלבן מרובע במסגרת זהב שמתחתיו יש "רשת" סמויה מארגנת מציץ אל הנוף "האמיתי" שלימינו; או שמא דווקא הנוף, על ידי שליחו, האור, מגיע לקנא בנוף הממוסגר.

הנעצים, פנינֵי הכיסא, מתבוננים מהמשענת אל מסגרת הזהב שעל הקיר כצאצא רחוק של המלך המשחק במטבעות שעליהן מוטבע דמות דיוקנו של הריבון. והזהב מביט כך אל השמש.

*

לונדון, 13.10.14

הבחילה

לפני כמה ימים הפלגתי עם אשתי בים התיכון בסירה של חבר. ההפלגה תוכננה לכמה שעות, אך הסתיימה אחרי 10 דקות, מכיוון שהיא, אשתי, אחרי כמה רגעים, הפכה לאפורה, והכריזה ברצינות כי מותה קרב. בחילה על הים היא אחד העינויים הגדולים שיש כי אי אפשר להימלט ממנו, המרחב עצמו הופך לעינוי שלך. תוך דקה אישה הופכת מבריאה לגוססת כמעט. חזרנו לנמל מיד וההפלגה בוטלה.

במתחם המרינה בהרצליה, שהוא אחד משיאי הכיעור התכנוני הישראלי ואולי העולמי, חלפנו, בידנו שקית ההקאה מהסירה, ליד המסעדות ואוכלי הבשר. וחשבתי על מאות אלפי האפריקאים שלא ראו את האוקינוס, והובלו יום אחד להפלגה הארוכה לאמריקה. גם אם שוכחים את הצפיפות, את עינויי העבדות, את הגעגוע, ומשאירים רק את עינוי הבחילה של ההפלגה, הארוכה בהרבה מעשר הדקות שלנו, עולה מציאות שאי אפשר לשאת.

וחשבתי, כשהשלכנו את שקית ההקאה בפח האשפה הגדוש של אחת ממסעדות הבשרים במרינה, על אלפי בני הבקר והצאן המובלים לאחרונה מאוסטרליה לישראל. האם הבחילה האינסופית הזאת שהם חווים (שוב, גם אם נשכח – ואיך נשכח? – את השחיטה, הדחיסה, ההתעללות של המובילים) לא עוברת, ולו טיפה ממנה, אל צלחות הסועדים ואל קיבתם? האם מאוקיינוס של בחילה קולקטיבית לא שורדת ולו טיפה אחת של בחילה, להעכיר ולקלקל את התיאבון אל הנתח הצלוי?

http://anonymous.org.il/art398.html?fb_action_ids=10152710880492158&fb_action_types=og.comments

ווסטר, מסצ'וסטס, 2013

ווסטר, מסצ'וסטס, 2013

 

עַשְׂרוֹת אַלְפֵי קִנִּים

בֵּין אֲדָמָה לַעֲנָנִים

מַמָּשׁ כָּרֶגַע בָּעוֹלָם

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 475 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: