כל מי שנעשה לו נס

ספר האגדה של ביאליק-רבניצקי במהדורה החדשה של אביגדור שנאן (דביר וקרן אבי חי, 2015) עבה וגדוש כספר טלפונים של עיר גדולה. וכמו במדריכי הטלפונים של כרכים, הכרך מלא עניינים, פינות נסתרות וסיפורים מפתיעים.

אתמול נקלעתי לפרק לא-ארוך ובו 30 קטעים שכותרתו "שירה" (עמ' 589–593). הנושא מעניין משתי סיבות. ראשית, מעניין ביותר מה בחר המשורר הגדול (עם שותפו) לדלות מספרות חז"ל על שירה. שנית, המבחר הזה העלה בי רעיון, והוא לבנות מעין אנתולוגיה של ספרות חז"ל על שירה. נקודת המוצא תהיה במקורות של "ספר האגדה" אך יש עוד מקורות מעבר לשלושים הקטעים האלה. ככל הידוע לנו חז"ל לא כתבו שירה, אבל הם חשבו וכתבו לא מעט על שירה היות שיש שירה במקרא – שירת הים, שירת תהלים, שירת הלוויים במקדש וכו', ושירת בני אדם בכלל. מובן שהמילה "שירה" במקרא, בספרות חז"ל ובשימושנו-אנו אינה זהה, אבל לא מדובר בזרות גמורה. גרעין המילה נשמר לאורך הדורות, ואותו יהיה מעניין לברר ולאפיין, ואולי לשרטט קווים למעין תורת-שיר (פואטיקה, או ארספואטיקה) עברית קדומה.

הנה, כסיפתח, שלושה קטעים. אני מביא אותם בנוסח של ספר האגדה:

  • אמר רב: לא נברא העולם אלא לדוִד, ושמואל אמר: למשה, ור' יוחנן אמר: למשיח (סנהדרין צח ע"ב). מאחורי המחלוקת לשם מי נברא העולם עומדת השאלה על מה העולם עומד, מה עיקרו: התורה בהיבט החוקי שלה (משה), הגאולה (משיח) או השירה (דוד, משורר תהלים על פי המסורת)? השאלה אינה מוכרעת (כמובן), אבל מה שמעניין בה הוא עצם ההשוואה בין שלושת הדברים הללו – תורה, גאולה ושירה. שירה מושווית לשני יסודות העיקריים של הקיום היהודי, לשתי ההתגלויות הגדולות: של העבר (מתן תורה) ושל העתיד (ביאת המשיח). האם אפשר לשער כי ברקע המשולש עומדת ההכרה כי שירה היא כלי ההתגלות של היומיום – המגשר בין אותם עבר ועתיד?
  • מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם, זהו שנאמר (תהלים צג, ד): "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם", וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים (תהלים צג, ד): "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אִם אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן לֹא פֶּה וְלֹא אֲמִירָה וְלֹא דִּבּוּר הֲרֵי הֵן מְקַלְסִין אוֹתִי, כְּשֶׁאֶבְרָא אָדָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בראשית רבה ה, א). זהו תיאור נפלא המוסב על ימי הבריאה הראשונים, ואפשר למזג אותו בתולדות כדור הארץ כפי שידועות לנו. עד לפני כ-400 מיליון שנה לא נשמע קול עלי אדמות מפני שכל החיות התקיימו מתחת למים. המדרש כמו מתאר את המצב הזה, ורואה כי השירה אינה עניין מילולי דווקא. המים, בעצם קיומם ובקול שהם משמיעים, אומרים שירה. מהללים את הקיום. העולם לא היה אילם מעולם. שירת האדם ממשיכה את שירת המים. וראו מדרש ברוח דומה על דוד והצפרדע בספר האגדה, סעיף קלה.
  • אמר רבי סימון: לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלים לו על כל עוונותיו ונעשה בְּרִיָה חדשה (מדרש תהלים יח, ו; ילקוט שמעוני לשמות, רנד). הדברים לא צריכים הסבר: שירה אינה פעולה רצונית אלא היא פעולה שתלויה בנס, מצב מיוחד החורג מן היומיום, והנס עשוי להביא את האדם לאמירת שירה. השירה היא נס נוסף, ולפחות תולדה של נס, והתוצאה שלה גם היא נס (כפול) – מוחלים לו על כל עוונותיו (מעין טהרה או התחדשות) והוא נעשה אדם חדש. השירה נתפסת כאן כחלק משרשרת התהוות: נס ← שירה ← טהרה ← אדם חדש. השרשרת כמובן לא נגמרת כאן, ויש להניח כי האדם החדש, כמו כל דבר חדש, לא יהיה חדש לנצח. והדברים כה קרובים ברוחם למה שכתב פ"ב שלי לפני כמאה שנה ב"סנגוריה על השירה":

A man cannot say, “I will compose poetry.” The greatest poet even cannot say it; for the mind in creation is as a fading coal, which some invisible influence, like an inconstant wind, awakens to transitory brightness.

ז'ורז' סרא, Le Bec du Hoc, Grandcamp, 1885, גלריה טייט, לודון
ז'ורז' סרא, Le Bec du Hoc, Grandcamp, 1885, גלריה טייט, לונדון

וולדן

אגם וולדן, אוגוסט 2013. תצלום ד״ב

======

הנרי דיוויד תורו, מתוך היומן, 13 ביוני 1851

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

מתוך מהדורת nyrb, 2009 בעריכת דאמיון סירלס

======

הלכתי לוולדן (Walden) אתמול בלילה (ירח לא לגמרי מלא) לאורך מסילת הרכבת ושביל היער העליון, וחזרתי בדרך ויילנד. תחת הירח המלא הקודם עצי הבוקיצה טרם לבלבו, ולא הטילו צללים כבדים. קווי המתאר שלהם היו מרשימים ועשירים פחות ברחובות הליליים.

בלילה שלפני הלילה שלפני הלילה האחרון הבחנתי כמה ערך יש למים באור ירח. המים זורחים באור פנימי כמו רקיע על הארץ. העומק השקט והשלווה וההוד של המים! כמה מוזר שהאדם מעריך זהב ויהלומים, כשיסודות כה יקרים הם בהישג יד. ראיתי נהר רחוק לאור ירח, והוא לא השמיע כל קול, ובכל זאת זרם אל הים, כפי שעשה לאורך היום. הוא היה ככסף מותך שהחזיר את אור הירח. הרחק רבץ, הקיף את הארץ. כמה מרוחק נראה לעת לילה; אפילו מגבעה כה נמוכה נדמה שהוא מצוי קילומטרים במורד העמק. הוא היה רחוק כמו גן עדן והארץ המובטחת. הוד מסוים שורה על מים בלילה. השמים נקשרים בארץ, וכמוהם כרקיע המונח למרגלותיך.

לפתע ראיתי את הירח משתקף במלואו בשלולית. שלולית משקפת את הירח – והאדמה מתמוססת תחת רגליך. הירח המכושף ופמלייתו הכוכבית נשקפים פתאום אל על בבוהק עדין מבעד לחלון באדמה האפלה.

~ סדנה חד-פעמית ~

באמצע אוגוסט תתקיים סדנה חד-פעמית בהנחייתי. המקום: קמפוס ברושים, תל אביב. הנושא: הז'אנר המוזר הקרוי הייבון. מצורפת כאן ההודעה על המפגש, ולאחריה דוגמה לכתיבה בת-זמננו בז'אנר. ההרשמה בקישור.

עדכון : ההרשמה נסגרה

haibun.jpg

***********************

אהבת אֵם / מאת אֶלֶנָה דה סוּסָה / מאנגלית דרור בורשטיין

מהחלון האחורי אני רואָה נקבת רָקוּן, אוחזת גור בפיה, הולכת לאִטה לרוחב החצר ומשם מטפסת למעלה אל גג הבית. אני תוהה מדוע היא מסתובבת בחוץ בשעות היום. אולי משהו הטריד אותה. היא חוזרת כדי לקחת את הגורים האחרים ונושאת אותם בזה אחר זה, ארבעה בסך הכול. היא לוקחת אותם למעלה אל הגג, למקום נסתר מעַיִן. ואז לפתע – קול חבטה מחליא. אחד מהגורים נפל ונחת ישר על אחוריו. הוא מיילל בעגמומיות, אינו יכול לזוז.

כְּאֵב לֵב

קוֹל פְּעִיָּתוֹ

שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב

השכנה ואני מניחות אותו בקופסה קטנה ונוסעות מהר ככל האפשר ל"צער בעלי חיים" בעיר, בתקווה שיוכלו להצילו. אבל בבת אחת, בלא התראה, הוא חוטף התקף ומתחיל להתעוות ולצווח באופן בלתי נשלט. התורָן מעביר את הקופסה הלאה במהירות, ממלמל משהו על כך שאין כל תקווה.

כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה פּוֹסַעַת

לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל הַקִּדְמִי שֶׁלִּי

אִמָּא בִּמְצוּקָה

5 ציטוטים מהשבוע האחרון

  • עלבון

וכן המושכים אוזני החתולים להשמיע צעקתם הם חוטאים. גם דרשו חכמים "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־ה' אַכֶּה כָל־סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן" (זכריה יב, ד) – עתיד הקב"ה להיפרע עלבון סוסים מרוכביהם על שהכו אותן במגפיים.

[ספר חסידים, מד]

=

=

hg.jpg
חאן גאן, סוס, שנת 750 בערך, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

 

  • המלך
וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ
[דברי הימים א, טו, כז]
=
=
=
=
  • משפחה
שכל אותה השנה [=שנת האבל הראשונה] הדין מתוח כנגד המשפחה. דאמר רבי יוחנן כל שבעה החרב שלופה, עד שלושים היא רופפת, לאחר שנים עשר חודש היא חוזרת לתערה. למה הדבר דומה? לכיפה של אבנים. כיון שנתרערעה אחת מהן נתרערעו כולן.
[ירושלמי מועד קטן יח, א, בשינויי כתיב מזעריים ופיסוק]

 

=

=

=

  • מיליטריזם

גְּבָרִים יַחְשְׁבוּ מוֹתָם חֲיוֹתָם

            וְלַמָּוֶת חֲנִיתֵיהֶם מְרוּקִים

וְהֵם מִתְחַבְּקִים עִם לוֹחֲמֵיהֶם

            כְּחוֹשְׁקִים מִהֲרוּ לַחְבֹּק חֲשׁוּקִים.

וְכֻלָּם יִכְסְפוּ אֶל הַתּמוּתָה

            כְּאִלוּ הֵם בְּכוּר מָוֶת יְצוּקִים.

וִּמַּפַחְדָּם הֲרָרִים יֶחֱרָדוּן

            וְלוּ הָיוּ כְהַר תָּבוֹר חֲזָקִים

וְהָאָסוֹן לְחִכָּם הוּא כְנֹפֶת

            וּפִצְעֵי הַחֲנִית לָהֶם מְתוּקִים.

וְהַמָּוֶת עֲלֵי רֹאשָׁם עֲטֶרֶת

            וְהַחֶרֶב לְצַוָּארָם עֲנָקִים

[יהודה אלחריזי, תחכמוני, מחברת הקרב]

המשך קריאת הפוסט "5 ציטוטים מהשבוע האחרון"

החליל של משה

 

25flute1.600.ready.jpg

אהובים עלי במיוחד בתלמוד קטעים מעין היסטוריים או ארכאולוגיים. ישעיהו גפני כתב מאמר יפה (בספר "אבני דרך", הוצאת מרכז זלמן שז"ר) על חז"ל כארכאולוגים: תיאורים שבהם מישהו מתאר ממצא כלשהו שראה בעיניו, למשל התיאורים של מגדל בבל לא כאתר מיתולוגי אלא כאתר ארכאולוגי שאפשר לגעת בו ולבקר בו. או עדותו של רבי שמעון בן יוחאי, שמספר כי ראה ברומא את מנורת המקדש הבזוזה.

בקטע הבא מהירושלמי (סוכה, כה, א), יש דיון מעין ארכאולוגי כזה על כמה מכלי הנגינה של בית המקדש. אביא רק מקצתו, בתוספת סימני פיסוק:

חליל של מקדש – של משה היה, ושל קנה היה. נשבר ותיקנוה ולא היה קולו עָרֵב כמות שהיה. חזרו ונטלוהו, וחזר לכמוֹת שהיה.

כלומר: חליל בית המקדש הראשון היה של משה. והוא היה עשוי קנה. הוא נשבר ותיקנו אותו (רסטורציה!), אבל התיקון קלקל את צלילו של החליל העתיק. לכן ביטלו את התיקון, והצליל חזר לקדמותו – לא מושלם, אבל מי שניגן בו היה יכול לשער או לקוות שהוא שומע את הצליל הדומה לצליל העתיק ההוא, את המוזיקה של העבר.

את "של משה היה" יש המפרשים מתקופתו של משה (כך גם בתוספתא, להלן). אבל אני מעדיף כמובן לקרוא את זה – זה היה החליל הפרטי של משה. והלא הוא היה רועה צאן, וחליל הוא כלי עבודה. אגב, יש ממצאים ארכאולוגיים של חלילים בני כ-40,000 שנה, וכאן אפשר לראות ולשמוע מישהו שמנגן באחד מהם. חליל זה עשוי עצם של נשר, ולא קנה.

במקור קדום עוד יותר, התוספתא למסכת ערכין, התיאור שונה מעט:

חליל שבמקדש של קנה היה ומימות משה היה. פעם אחת צִפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה. נטלו צִפויו וחזר קולו להיות ערב לכמות שהיה.

ציפוי הזהב מייפה את החליל, אבל חליל לא צריך להיות יפה. קולו צריך להיות יפה. הזהב לא מוסיף.

התיאורים האלו נוגעים כה יפה בענייני "ואבּי-סאבּי" בהקשר מוזיקלי. אפשר גם לחוש איך מאחורי התיאור הספציפי של החליל עומדים עולמות שלמים, ומפנים היסטוריים גדולים. יש להניח שהמניפולציה על החליל (תיקון או ציפוי זהב) התרחשה בימי בית שני. ההבדל בין החליל של משה ובין החליל המעודכן אך הנחוּת מקפל בחובו את כל הדרמה שבין בית ראשון לשני, בין דור הזהב לדור הכסף. הדרמה של החליל העתיק היא הדרמה של כל דור שנמצא בצלו של דור קודם, ומנסה לעשות משהו כדי להגיע לאיכות (המדומיינת?) של הדור הקודם, אך בלא הצלחה.

חז"ל, שמתארים את החליל בתוספתא ובירושלמי, הם כבר עידן שלישי – אין להם לא את חלילו של משה ולא את החליל המתוקן או המצופה זהב. נותר להם רק הסיפור על החליל. את המוזיקה ההיא כבר אינם שומעים, אבל הם יכולים לספר סיפור יפה על המוזיקה ההיא.

 

הגיעה העת לצאת אל הים

אבות ישורון אמר בראיון להלית ישורון: "ההתרגלות להיות שיר זה עצמו נגד השיר, זה אנטי-שיר. מפני ששיר מביא דבר חדש, שלא היה ידוע ומורגש על-ידי אדם. ולא שיר בא לבטא מצב שהיה ידוע". ההתרגלות של הספרות לעצמה אינה רק עניין של תכנים ונושאים אלא עניין של צורה.

צורת השיר הלירי העברי קשיחה למדי מזה עשרות שנים. אין בכך בהכרח בעיה. יתכן שהשיר מצא את צורתו הנובעת מדחיסותו ובתוך מסגרת זאת הוא מתרחב, מתכווץ ומשתנה. ובכל זאת, שינויי צורה בספרות יכולים לסמן לפעמים על שינויים של גישה ושל רוח חדשה. כך בספרים כמו "אימה גדולה וירח" של אורי צבי גרינברג, שהוא שירה שגדלה והסתעפה באופן מחריד כמעט, או ספר כמו "ארעא" של הרולד שימל, עם האות העבה שלו והמילים המפוזרות על מרחבי דפים ריקים. מעניין היה לעשות קורס על ספרים מוזרֵי-צורה שכאלה, מעין היסטוריה של צורות משונות בשירה העברית. להתחקות אחר החיבור בין טיפוגרפיה ופואטיקה.

קריאת הקיץ המתוכננת שלי היא כמה מסכתות מן התלמוד הירושלמי. שנים רציתי להגיע אליו. מהדורת הרב יחיאל בר לב עומדת לרשותי, מפעל פרשני מרשים של אדם אחד, ובמחיר שאפשר לעמוד בו. התלמוד הירושלמי הוא למעשה טברייני, אלא שהמותג "ירושלים" חזק יותר מ"טבריה". לדמיין את הלימוד הזה על המים מעורר בי סנטימנט פטריוטי עז (שאינו קשור לקהילה לאומית אלא לקהילה טקסטואלית של לומדים). זהו טקסט שמקורו ומקומו כאן, בגליל. לקרוא טקסטים בני 1,600 שנה ויותר שנכתבו על האדמה שאתה עומד עליה, זה עושה לי את זה. החיבור למקום הזה הוא גם דרך נוף, אוכל ואנשים, אבל גם דרך מילים.

אני חוזר לעניין הצורות. יש בתלמוד ובמדרשים לפעמים סיפורים מוזרים, שרגישותנו המודרניסטית יכולה אולי לקבל בהבנה ובשמחה. במסכת שבת (יט, ב) מובא הסיפור הבא, שאני מביא בתרגום:

מעשה שקרה באסיה. אדם בשם אחא רצה להפליג בים בתקופה שבין סוכות לחנוכה. ראתה אותו גברת אחת ואמרה לו: "עכשיו מותחים מִפרשׂים?". התגלה לו אביו בחלום ואמר לו: "וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ". ולא שמע לה ולא לו – וירד לים.

יש בסיפור כזה משהו שקוראי הספרות בימינו כמעט לא יכולים לזהות כספרות. ראשית, הוא קצר. מאוד. שנית, אין פסיכולוגיה. אין מניעים גלויים. שלישית, החיבורים שלו מוזרים מאוד, הבזקים של פעולה ועלילה. רביעית, הסוף שלו משונה. זוהי דרך אחרת לספר סיפור. בעבור רוב הסופרים בימינו, המודל של כתיבת סיפור יהיה מבוסס על רומן אירופי – על כל מוסכמותיו, שהראשונה שבהן היא האורך. הקוראים והשוק חושבים כך אף הם ויסרבו לכל חריגה. סיפור כמו של אחא יימתח ביצירה עכשווית על פני מאות עמודים. נדע מיהי הגברת, איך היא נראית, מה מערכת היחסים שלה עם אותו אחא. נקרא תיאור מפורט של הספינה ושל העיר (איפה זה קורה? כמה רחוק הים? אסיה או עסיא בלשון חז"ל יכולה להיות אנטוליה, אך גם מקום יישוב הסמוך לכנרת). נשמע על האב ועל יחסי הבן, ונדע מה עלה בגורל הגיבור. דבר מכל זה אין לפנינו.

בסיפור שבירושלמי לפנינו פשוט אדם הרוצה להפליג. למה? אין סיבה. אולי היתה סיבה ואולי לא. אולי אחא קרוב למדי לישמעאל של מלוויל בפתיחת "מובי דיק", המספר (בתרגום גרשון גירון):

זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר; בכל פעם שמשתלט על נשמתי נובמבר לח וגשום; בכל פעם שאני מתעכב ללא משים מול חנויות לממכר ארונות מתים, ומצטרף לזנבה של כל לוויה הנקרית בדרכי […] – אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים, ויפה שעה אחת קודם.

אחא פוגש אישה אחת. הוא לא הכיר אותה קודם. היא תמהה מדוע הוא חושב להפליג בחורף, בזמן שהים (התיכון? הכנרת?) מסוכן. הוא לא מגיב. באותו לילה, ככל הנראה, הוא חולם על אביו. אביו מצטט בפניו מילים. זה חלק של פסוק מקהלת, שעניינו ככל הנראה מוות בטביעה: לא תהיה לך קבורה, רומז האב, כי תטבע בלב ים. האם אחא זיהה את הפסוק? האם הבין? האם זכר אותו ביקיצה?

מסביבו אומרים לו להישאר על הקרקע המוצקה. אך הוא לא שומע לאישה ולאביו, הנשמעים כדורשי טובתו. הוא "הלך בים", או ירד לים. הוא עולה על ספינה. וכאן אנו מאבדים אותו.

יש משהו כל כך נפלא בחיתוך הזה. איננו יודעים אם הוא יטבע או לא. איננו יודעים אם הוא עולה לספינה למרות העצות, או בגללן: אולי הוא רוצה לברוח, לטבוע, להיעלם, להסתכן? מדוע אנשים מפליגים? האם התשובה לשאלה שונה מהשאלה מדוע אנשים מספרים סיפורים? יוסיף ברודסקי כתב כי יש קשר בין מיקומה של פטרבורג על המים, עיר על סף הפלגה, ובין הספרות המפליגה שנולדה בה.

זוהי רק דוגמה אחת לדרך אחרת לגמרי לספר סיפור. היא אבדה אבל לא נעלמה, ואפשר להציע אותה מחדש לעצמנו. יתרונה שהיא דרך מקורית של התרבות העברית והיא עמדה במבחן של כמעט אלפיים שנה.

——-

[*] המקור, בתוספת סימני פיסוק: רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין: עובדא הוה באסיא. אחא בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתה. חמתיה חדא מטרונה, אמרה ליה, כדון מפרשין? איתחמי ליה אבוי: "וגם קבורה לא היתה לו". ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזיל בימא.

 

כתיבה יוצרת.פלייר תשפ.jpg

 

הערות אורח בשבוע הספר והמלצה על ספר

1

בתל אביב, בדוכנים של ההוצאות הגדולות, הקוראים מתעניינים. בודקים, דוחים, קונים. כמו בדוכן מלפפונים בשוק. אף אחד לא מתלהב במיוחד ממלפפון, אבל צריך כמה לסלט. לעומת זאת, בדוכני הוצאות ספרות הנשים הארוטית יש תסיסה כמו לפני דוכן אבטיחים  מתוקים הפותח "על הסכין" ונותן לטעום ביום חם. סופרת של אחד מהספרים מגיעה לבקר. הקוראות הלא-מעטות כמעט עולות באש באופן ספונטני כשהן מבחינות בסופרת. חיבוקים וצווחות כמו בחתונה. אילו היו חמושות בתמ"ק היו יורות צרורות באוויר כמנהג העדה. אגב, גם היחס לרוב הסופרים החותמים על ספריהם בהוצאות ה"רגילות" הוא כיחס למלפפון הנ"ל. למען האמת, פחות מכך.

 

2

יריד הספרים בירושלים – יקום כמעט מקביל. רוב ההוצאות שעוסקות ביהדות ובארץ ישראל פשוט לא נמצאות בתל אביב: הוצאת קורן, מגיד, יד בן צבי, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר אילן. בירושלים הוצאות אלה (ולא ציינתי את כולן) חולשות על דוכנים רבים. בתל אביב, כמדומני, מהסקטור הזה רק הוצאת הספרים של חב"ד מיוצגת, ויש להניח כי זה מתוך שיקול אידאולוגי ולא מסחרי. אמנם יש בירושלים גם ייצוג להוצאות ה"רגילות" וגם, אם איני טועה, לאחת מהוצאות הרומנטיקה. אבל הן מגומדות שם, ולא מעוררות עניין רב. הן נמצאות שם כמעט כמו שחב"ד נמצאת בתל אביב.

 

3

ספר השנה שלי, שביליתי כמעט כל יום בקריאתו בשנה האחרונה, במעין בינג', הוא ספר עבה למדי – עשרה כרכים. זוהי מהדורה חדשה יחסית של "עין יעקב" (2012) בהוצאת מכון המאור. "עין יעקב" הוא החלקים האגדיים (דהיינו, החלקים הלא-הלכתיים) שבתלמוד הבבלי (ומעט מהירושלמי). המבחר הזה עתיק כשלעצמו, והוא נעשה בידי רבי יעקב בן חביב (1450-1516; נולד בקשטיליה ונפטר בסלוניקי) ובנו רבי לוי בן חביב (1480-1541 לערך, נולד בקשטיליה ונפטר בירושלים). יצירת המבחר, אם כן, התרחשה אלף שנה אחרי חתימת התלמוד הבבלי ולפני כחמש מאות שנה. המהדורה החדשה (620 באמת לא יקרהספרים בכריכה קשה ומחזיקים כ-400 עמודים כל אחד) מאפשרת קריאה נוחה בזכות פירוש ידידותי ועימוד מאיר עיניים. לא תמצאו את הספר ביריד, גם לא בירושלים, אבל שליח יביאו לביתכם. אדום מתוק – באחריות!

קשה לחשוב על קורא מסור של הספרות העברית שלא קרא את התנ"ך בשלמותו לפחות פעם אחת. אבל התלמוד הבבלי, השני בחשיבותו וביופיו (עד כמה שיש משמעות להשוואה כזאת) רק לתנ"ך, הוא מחוץ לתחום עבור רוב הקוראים שאינם בני ישיבות (בעבר או בהווה). וזה חבל מאוד מפני שזהו אוצר חוכמה וספרות מופלא. אמנם הכרתי חלקים מן הטקסטים מתוך לימוד כמה מן המסכתות ומתוך מקבילותיהם במדרש, אבל אין תחליף לקריאה על הסדר, יום-יום. "לשעבר כשהייתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו כשאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאווה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה״ (פסיקתא דרב כהנא יב, ג).

6521CDA1-BF0D-4F5F-9144-60B74742DEA6.JPG