קילו ברזל (גבריאל בלחסן, "עתיד")

היום שמעתי בתדהמה, מעבר לים, על מותו.

מתחת לשולחן

גבריאל בלחסן, "עתיד", התו השמיני, 2010 – טיוטה לרשימה
 
על עטיפת הדיסק הולך מישהו ושני כלבים מלווים אותו משני צדדיו. מביטים זה בזה. או שהוא מביט בהם. נזכרתי בשוּרת הפתיחה של התקליט הקודם ("בשדות"): "מרחוק זהב קורא לי / מקרוב – פלסטיק מקומט". דבר דומה קורה בין שני השירים בתקליט החדש: שני שירים שכותרתם "דשא". שני שירים הפוכים לגמרי בהלחנה ובטקסט: "ציפורים נפלו כמו אבן" בשיר דשא א' מול "הוא חולם שהוא עף מעל האנשים" בדשא ב'. כל אלו ואחרים הם צורות של תרגום קושי ("בי-פולאר", "מאניה-דפרסיה") לאמנות. לפעמים המבנה הכפול הזה נהיה לפיצול פנימי של הקול והמבט. אפשר למצוא בשיר אחד שירה בשני קולות (נמוך וגבוה), או מבט ב"גבריאל" שבשיר מצד "מישהו אחר", כמו בשיר "עץ אגוז" (בוודאי אחד השירים הגדולים שנכתבו בישראל בעשור האחרון), שבו גבריאל אחד שוכב במיטה ואחר כבר מסתכל בו וקורא לו בשמו, כמו שקוראים למישהו אחר.

לא נוח לי…

View original post 685 מילים נוספות

פורסם על ידי דרור בורשטיין

http://drorburstein.com/פרטים-נוספים/

%d בלוגרים אהבו את זה: