שירה מפי חיות

 

מסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי היא אחת העשירות והיפות ביותר מצד החומרים הלא הלכתיים שבה. יש בה כמה סיפורים שעניינם המצור האשורי על ירושלים וההצלה הפלאית בידי מלאך. למשל, שואלים במה הכה המלאך את האשורים? אחר אומר "ביד", השני "באצבע", השלישי – מי שהכה היה המלאך גבריאל, הממונה על הבשלת הפירות, והוא קצר אותם במגל שלו בדרכו לדאוג לפירות. הרביעי אומר "בחוטמו נשף בהם ומתו", החמישי "כפיים סָפַק להם ומתו", והאחרון, רבי יצחק נפחא (חי סביב שנת 250 לספירה), מציע את ההסבר היפה ביותר: "אוזניים גילה להם, ושמעו שירה מפי חיות, ומתו". החיות הן כמובן חיות הקודש, מלאכים גבוהים. החיילים הכובשים שומעים לפתע את שירת המלאכים ומתים. הם, שעסוקים במצור, נפתח להם "מצור" השמיעה והם נחשפים אל צליל גבוה עצום. אבל הם לא יכולים להשתנות ולהכיל את המוזיקה. אי אפשר לשמוע את הקודש ולעסוק בתוקפנות בעת ובעונה אחת, וד"ל.

מיד לאחר מכן מופיע באותו הקשר של המצור סיפור נפלא נוסף, מודרני מאוד, שגם עניינו הוא שינוי של אדם תקיף. הנהו בתרגום לעברית [ועם הערות בסוגריים רבועים]:[1]

אמר רבי אבהו, אלמלא הפסוק כתוב אי אפשר לאומרו, שכתוב (ישעיהו ז, כ) "בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת־הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה" [כלומר כתוב שאלוהים בעצמו יגלח את כל שיער הגוף של מלך אשור!]. בא הקדוש ברוך הוא ונדמָה לו [לסנחריב מלך אשור] כגבר זקן. אמר לו, כשתלך אצל מלכי המזרח והמערב שהבאת את בניהם [להילחם נגד ישראל] והרגת אותם [אמנם הם נהרגו בידי המלאך בזמן המצור על ירושלים, אך מבחינת ההורים השכולים מי שהרג אותם הוא המצביא שלהם], מה תאמר להם?! אמר לו, הפחד הזה באמת יושב עלי [בתרגום מדויק: גם אני יושב בתוך הפחד הזה].

אמר לו [סנחריב], מה נעשה? אמרו לו [אלוהים]: לך וְשַׁנֵּה את עצמך [מילולית: שַׁנֵּה את נפשך]. [שאל:] איך אשתנה? אמר לו [האיש הזקן], לך, הבא לי מספריים ואגזוז אותך אני. [שאל:] מהיכן אביא [מספריים]?! אמר לו, לך לבית ההוא והבא משם. הלך, מצא מספריים. באו מלאכי השרת ונדמו לו כאנשים, והיו טוחנים [בבית ההוא] גלעיני תמרים. אמר להם, תנו לי את המספריים. אמרו לו, טְחַן סאה [8 ליטרים] של גלעינים וניתן לך. טחן ונתנו לו. עד שחזר החשיך. אמר לו [האיש הזקן]: לך הבא אש. הלך והביא אש. כשהיה נופח בלהבה, נתפסה לו האש בזקנו. הלכה האש ואכלה את שיער ראשו ואת זקנו, ככתוב "וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה" […].

הלך ומצא קרש מתיבת נֹחַ. אמר, זה הוא האלוהים הגדול שהושיע את נח מהמבול. אמר, אם אצליח, אקריב לך את שני בני. שמעו בניו ורצחו אותו. ככתוב (מלכים ב יט, לז), "וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר [בָּנָיו] הִכֻּהוּ בַחֶרֶב [וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו"].

זהו סיפור פוליטי, קרנבלי ופראי על מלך שהולך מדחי אל דחי. הרקע לסיפור הוא גדולת הצבא האשורי האימפריאלי. סנחריב (סִן-אַחֵ-אֵרִבּ, מלך בין 705–681 לפנה"ס) זכור כמי שהתפאר על כי כלא את חזקיהו המלך "כציפור בכלוב". מדובר במלך של אימפריה עצומה, איש שבידיו כוח בלתי מוגבל.

ואז הוא פוגש באיש זקן. המספר מגלה לנו כי זהו אלוהי העברים שנגלה לו כך, אבל צריך לזכור שמבחינת סנחריב הוא ראה איש זקן. והנה, האיש לא משתמש בכוחו כדי למוטט את המלך. הוא רק שואל אותו שאלה: מה תגיד לעמיתיך המלכים שאת בניהם גייסת לצבא ולא החזרת הביתה?! האם הכוונה לבנים ממש של המלכים, או לנתינים בכלל (185,000 חייל קטל המלאך לפי הסיפור במלכים) איני בטוח, אבל כך או כך מתגלה כי סנחריב מודאג מהעניין. הפחד יושב עליו, או שהוא יושב בתוך הפחד. הפתרון שמציע לו הזקן הוא – שינוי. את "שַׁנֵּי נַפְשָׁךְ" יש להבין כ"שנה את עצמך", אבל אולי לנו, מנקודת הקריאה שלנו בזמן, מותר לראות את ה"נפש" מבצבצת מתחת לעצת ההתחפשות.

כאן קורה דבר מוזר ביותר. ההתחפשות צריכה להיות על ידי גילוח השיער והזקן. אבל יש בעיה אחת: אין מספריים. למלך הגדול, שלרשותו תעשיית ברזל אדירה, שביקע חומות וקצץ איברים – אין זוג מספריים. גאוני. הזקן מפנה אותו לבית ואומר לו ששם ימצא מספריים.

כאן נפתחת סצנה דיוויד לינצ'ית במקצת: המלך נכנס לבית. להבנתי הוא מבחין במספריים אבל לפני שהוא מספיק להגיע אליהם מתגלים ליד השולחן שני גברים. אנו יודעים שהם מלאכים. והם יושבים מול ערימות של חרצני תמרים, וטוחנים אותם. מהמשך הסיפור אנו יודעים שהיום מעריב. עוד יש אור, אבל בקרוב לא יהיה. התמונה הזאת, של המלאכים עם הערימות העצומות של חרצנים קשים, אינה מוסברת. אני מבין אותה כמעין מיצג של המלאכים למלך. הוא, שמתפאר – הן במקורות ההיסטוריים והן במקרא – בכיבושים, בצבירת שלל, בהרס רב – מוצב לפני ערימה. הנה למשל קטע מ"מנסרת סנחריב" ובה התפארותו על השלל שלקח במסעי מלחמתו:

שמונה מאות ככרות כסף, אבנים יפות, פוך מובחר, יהלומים, אבני אודם גדולות, מיטות שנהב, כיסאות שנהב, עור פילים, שנהב, הובנה, תאשור, מיני סוגים של אוצרות, וכמו כן בנותיו [של הנכבש]…

– מול כל השפע המתועב הזה של שלל מראים לו המלאכים ערימה אחרת, דלה. קשה, משעממת, לא מתוקה כתמרים. רמז לערימת המתים? רמז לערימת השלל? לא נדע. אבל ערימה יש כאן, שמונה ליטר חרצנים. והם אומרים לו, שאם הוא רוצה מספריים, עליו לכתוש את זה. הם גורמים ל"מלך העולם" לחזור ולהרוס, לכתוש, כמנהגו. אפשר לדמיין איך הוא אוחז במעין פטיש והולם שם בחרצן אחרי חרצן, מכניע, כותש, כמו שהוא יודע. אינו מודע לך שהוא מציג פרודיה מטורפת על עצמו.

Lachish_inscription
סנחריב בלכיש. המוזיאון הבריטי. תרגום הכתובת: Sennacherib, the mighty king, king of the country of Assyria, sitting on the throne of judgment, before (or at the entrance of) the city of Lachish (Lakhisha). I give permission for its slaughter

אבל במיצג החרצנים שהוא משתתף בו בעל כורחו אין שום הדר, ותאוות הרכוש מושמת ללעג. איני יודע מה עשו באבקת חרצני תמר בבבל. אולי חלטו משקה שאנו מכנים "תחליף קפה". אולי אין שום תכלית לטחינה הזאת, וזאת מטרת העבודה שהוא עובד. כל השלל לשווא, הוא צריך  להבין, הכול יתפזר ויתפורר. שום תמר לא יצמח מגלעין כתוש.

הוא מניח את הפטיש ויוצא משם עם המספריים. בינתיים ירד הלילה. וכנראה הוא לא הבין דבר. לכן הזקן מחזיר אותו לניסיון שני באמתלה שאין לו אש להאיר את התספורת. המלך שב – ככל הנראה לאותו הבית – ומביא משם אש. האש אולי צריכה להאיר לו את עצמו, אולי להזכיר לו את האש ששלח בבתים ובערים. אבל הוא להוט לחזור הביתה, ומשתמש באש רק כפנס להאיר את הדרך שמִחוצה לו. האש כמעט כבה, והוא נושף בה כדי לעוררה.

באופן אירוני, מבוקשו ניתן לו. האש אוחזת בראשו ושורפת את זקנו. הוא מחופש עכשיו, נטול שיער, וכנראה גם כווי כהוגן. כמה מעניין שהאיש הזקן כבר נעלם. מי שגזז את המלך לא היה, בסופו של דבר, הזקן, אלא עצתו; רצונו ללבות את האש. סנחריב הביא על עצמו את השריפה. המיצג שהוא משתתף בו משתכלל. הוא עתה מלך שרוף. הוא שינה את מראהו, והוא נראה עתה כגילום אנושי של ההרס שהביאו מעשיו. אך את נפשו לא שינה, כפי שיתברר מיד.

הוא עולה צפונה, ומגיע לאררט. שם הוא נתקל בשרידי תיבת נח. הוא נוטל קרש ומדמה שזהו האלוהים. אולי משהו בצוּרת הקרש רמזה לכך. בלוגיקה מוזרה הוא מניח שאם הספינה הצילה את נח, מרכיביה החומריים חייבים להיות האלוהות. את האלוהי באיש הזקן ובמלאכי הגלעינים הוא לא זיהה, אבל קרש הוא מבין. הוא מתקרב אל ארצו, שם יצטרך, כזכור, להסביר את אובדן החיילים המיותר. אבל הוא מוצא אלוהים (בפעם הראשונה בסיפור, מנקודת מבטו!), ומבקש ממנו לא שימחל לו על בזבוז החיים, לא שידריך אותו איך לבקש מחילה, אלא שייתן לו יותר כוח, הצלחה. הוא מבטיח לַקֶּרֶשׁ את שני בניו; הוא, שיצא למסע בחזרה לאשור בפחד מזעמם של הורים (מלכים) שכּולים, מציע עתה להפוך את עצמו לאב שכול. מי שכל מסעו נגרם בגלל הרג בנים, מציע לפתור זאת בכך שיהרוג את בניו-שלו. ובעבור מה? כדי שיוכל להצליח, לצאת לעוד מסע מלחמה, ולהרוג עוד בנים. כתישת הגלעינים מובנת פתאום כנבואה על גדיעת השושלת שהוא מבטיח לאל-הקרש.

אבל בניו שומעים את הבטחתו ומקדימים להרגו, ככתוב בספר מלכים (ויש לסיפור בסיס היסטורי). בניו לא מוכנים לשלם את המחיר אך גם הפתרון שלהם יביא רק לעוד סבל. הם מזהים את אביהם החרוך ה"מחופש" בלי כל קושי, ובעודו מתפלל לקרש (המדרש מקשר בין שם האל "נסרוך" לקרש ה"מנוסר") הם מחסלים אותו.

באופן אירוני הם נוקמים באביהם את נקמת מלכי המזרח והמערב. יש להניח כי סנחריב, כמו כל מלך בְּשושלת, יצא למסעות מלחמה על מנת לבסס את השושלת ובבוא היום להעבירה לבניו אחריו. לשם כך היה מוכן להקריב בנים של מלכים אחרים, ואז בנים (ובנות) של הארצות הנכבשות (ככתוב במנסרתו: "200,150 אנשים, גדולים וקטנים, נשים וגברים […] הבאתי משם"), ובסופו של דבר היה מוכן גם להקריב את בניו-שלו כדי להזין את אש הכוח וההישגים. אבל קרש מתיבת נוח לא יכול להציל ממבול, ודבר לא יכול להציל אדם שאיבד לגמרי את דרכו. פוליטיקה.

——————————————————————————————————————-

[1] טקסט המקור: אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו דכתיב (ישעיהו ז, כ) "בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת־הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה". אתא קודשא בריך הוא ואדמי ליה כגברא סבא א"ל כי אזלת לגבי מלכי מזרח ומערב דאייתיתינהו לבנייהו וקטלתינהו מאי אמרת להו אמר להו ההוא גברא בההוא פחדא נמי יתיב אמר ליה היכי נעביד א"ל זיל ושני נפשך במאי אישני אמר ליה זיל אייתי לי מספרא ואיגזייך אנא מהיכא אייתי א"ל עול לההוא ביתא ואייתי אזל אשכחינהו אתו מלאכי שרת ואידמו ליה כגברי והוו קא טחני קשייתא א"ל הבו לי מספרא א"ל טחון חד גריוא דקשייתא וניתן לך טחן חד גריוא דקשייתא ויהבו ליה מספרתא עד דאתא איחשך א"ל זיל אייתי נורא אזל ואייתי נורא בהדי דקא נפח ליה אתלי ביה נורא בדיקניה אזל גזייה לרישיה ודיקניה אמרו היינו דכתיב (ישעיהו ז, כ) "וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה" […]. אזל אשכח דפא מתיבותא דנח אמר היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא אמר אי אזיל ההוא גברא ומצלח מקרב להו לתרין בנוהי קמך שמעו בנוהי וקטלוהו היינו דכתיב (מלכים ב יט, לז) "וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר [בָּנָיו] הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו" וגו'. סנהדרין צה ע"ב – צו ע"א

 

פורסם על ידי דרור בורשטיין

http://drorburstein.com/פרטים-נוספים/

4 תגובות בנושא ״שירה מפי חיות"

  1. ראשית שני תיקונים קטנים:
    "*בחוטמו* נשף בהם ומתו". בחוטמו=באפו. "אוזניים גילה להם, ושמעו שירה *מפי* חיות, ומתו".
    לגבי חרצני התמרים – לתחושתי הכוונה היא לחומר שאי אפשר לטחון אותו ואולי גם אי אפשר לשבור אותו.

    1. רוני, תודה על ההגהה. תיקנתי.
      אני מניח שאפשר לשבור אותם, לפחות בימינו עושים כך. אבל חשבתי אחר כך על הקשר בין הרס הגלעינים לגדיעת השושלת שמתוארת בהמשך הסיפור. מגלעין כתוש לא יצמח פרי.

  2. נהדר, תודה. תמרים מייצגים את ארץ ישראל, במקורות ובאמנות. גם בתבליטי לכיש. אולי כתישת גרעיני התמרים מדמה את הרס הארץ והריגת בניה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: