הגיעה העת לצאת אל הים

אבות ישורון אמר בראיון להלית ישורון: "ההתרגלות להיות שיר זה עצמו נגד השיר, זה אנטי-שיר. מפני ששיר מביא דבר חדש, שלא היה ידוע ומורגש על-ידי אדם. ולא שיר בא לבטא מצב שהיה ידוע". ההתרגלות של הספרות לעצמה אינה רק עניין של תכנים ונושאים אלא עניין של צורה.

צורת השיר הלירי העברי קשיחה למדי מזה עשרות שנים. אין בכך בהכרח בעיה. יתכן שהשיר מצא את צורתו הנובעת מדחיסותו ובתוך מסגרת זאת הוא מתרחב, מתכווץ ומשתנה. ובכל זאת, שינויי צורה בספרות יכולים לסמן לפעמים על שינויים של גישה ושל רוח חדשה. כך בספרים כמו "אימה גדולה וירח" של אורי צבי גרינברג, שהוא שירה שגדלה והסתעפה באופן מחריד כמעט, או ספר כמו "ארעא" של הרולד שימל, עם האות העבה שלו והמילים המפוזרות על מרחבי דפים ריקים. מעניין היה לעשות קורס על ספרים מוזרֵי-צורה שכאלה, מעין היסטוריה של צורות משונות בשירה העברית. להתחקות אחר החיבור בין טיפוגרפיה ופואטיקה.

קריאת הקיץ המתוכננת שלי היא כמה מסכתות מן התלמוד הירושלמי. שנים רציתי להגיע אליו. מהדורת הרב יחיאל בר לב עומדת לרשותי, מפעל פרשני מרשים של אדם אחד, ובמחיר שאפשר לעמוד בו. התלמוד הירושלמי הוא למעשה טברייני, אלא שהמותג "ירושלים" חזק יותר מ"טבריה". לדמיין את הלימוד הזה על המים מעורר בי סנטימנט פטריוטי עז (שאינו קשור לקהילה לאומית אלא לקהילה טקסטואלית של לומדים). זהו טקסט שמקורו ומקומו כאן, בגליל. לקרוא טקסטים בני 1,600 שנה ויותר שנכתבו על האדמה שאתה עומד עליה, זה עושה לי את זה. החיבור למקום הזה הוא גם דרך נוף, אוכל ואנשים, אבל גם דרך מילים.

אני חוזר לעניין הצורות. יש בתלמוד ובמדרשים לפעמים סיפורים מוזרים, שרגישותנו המודרניסטית יכולה אולי לקבל בהבנה ובשמחה. במסכת שבת (יט, ב) מובא הסיפור הבא, שאני מביא בתרגום:

מעשה שקרה באסיה. אדם בשם אחא רצה להפליג בים בתקופה שבין סוכות לחנוכה. ראתה אותו גברת אחת ואמרה לו: "עכשיו מותחים מִפרשׂים?". התגלה לו אביו בחלום ואמר לו: "וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ". ולא שמע לה ולא לו – וירד לים.

יש בסיפור כזה משהו שקוראי הספרות בימינו כמעט לא יכולים לזהות כספרות. ראשית, הוא קצר. מאוד. שנית, אין פסיכולוגיה. אין מניעים גלויים. שלישית, החיבורים שלו מוזרים מאוד, הבזקים של פעולה ועלילה. רביעית, הסוף שלו משונה. זוהי דרך אחרת לספר סיפור. בעבור רוב הסופרים בימינו, המודל של כתיבת סיפור יהיה מבוסס על רומן אירופי – על כל מוסכמותיו, שהראשונה שבהן היא האורך. הקוראים והשוק חושבים כך אף הם ויסרבו לכל חריגה. סיפור כמו של אחא יימתח ביצירה עכשווית על פני מאות עמודים. נדע מיהי הגברת, איך היא נראית, מה מערכת היחסים שלה עם אותו אחא. נקרא תיאור מפורט של הספינה ושל העיר (איפה זה קורה? כמה רחוק הים? אסיה או עסיא בלשון חז"ל יכולה להיות אנטוליה, אך גם מקום יישוב הסמוך לכנרת). נשמע על האב ועל יחסי הבן, ונדע מה עלה בגורל הגיבור. דבר מכל זה אין לפנינו.

בסיפור שבירושלמי לפנינו פשוט אדם הרוצה להפליג. למה? אין סיבה. אולי היתה סיבה ואולי לא. אולי אחא קרוב למדי לישמעאל של מלוויל בפתיחת "מובי דיק", המספר (בתרגום גרשון גירון):

זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר; בכל פעם שמשתלט על נשמתי נובמבר לח וגשום; בכל פעם שאני מתעכב ללא משים מול חנויות לממכר ארונות מתים, ומצטרף לזנבה של כל לוויה הנקרית בדרכי […] – אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים, ויפה שעה אחת קודם.

אחא פוגש אישה אחת. הוא לא הכיר אותה קודם. היא תמהה מדוע הוא חושב להפליג בחורף, בזמן שהים (התיכון? הכנרת?) מסוכן. הוא לא מגיב. באותו לילה, ככל הנראה, הוא חולם על אביו. אביו מצטט בפניו מילים. זה חלק של פסוק מקהלת, שעניינו ככל הנראה מוות בטביעה: לא תהיה לך קבורה, רומז האב, כי תטבע בלב ים. האם אחא זיהה את הפסוק? האם הבין? האם זכר אותו ביקיצה?

מסביבו אומרים לו להישאר על הקרקע המוצקה. אך הוא לא שומע לאישה ולאביו, הנשמעים כדורשי טובתו. הוא "הלך בים", או ירד לים. הוא עולה על ספינה. וכאן אנו מאבדים אותו.

יש משהו כל כך נפלא בחיתוך הזה. איננו יודעים אם הוא יטבע או לא. איננו יודעים אם הוא עולה לספינה למרות העצות, או בגללן: אולי הוא רוצה לברוח, לטבוע, להיעלם, להסתכן? מדוע אנשים מפליגים? האם התשובה לשאלה שונה מהשאלה מדוע אנשים מספרים סיפורים? יוסיף ברודסקי כתב כי יש קשר בין מיקומה של פטרבורג על המים, עיר על סף הפלגה, ובין הספרות המפליגה שנולדה בה.

זוהי רק דוגמה אחת לדרך אחרת לגמרי לספר סיפור. היא אבדה אבל לא נעלמה, ואפשר להציע אותה מחדש לעצמנו. יתרונה שהיא דרך מקורית של התרבות העברית והיא עמדה במבחן של כמעט אלפיים שנה.

——-

[*] המקור, בתוספת סימני פיסוק: רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין: עובדא הוה באסיא. אחא בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתה. חמתיה חדא מטרונה, אמרה ליה, כדון מפרשין? איתחמי ליה אבוי: "וגם קבורה לא היתה לו". ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזיל בימא.

 

כתיבה יוצרת.פלייר תשפ.jpg

 

פורסם על ידי דרור בורשטיין

http://drorburstein.com/פרטים-נוספים/

6 תגובות בנושא ״הגיעה העת לצאת אל הים"

  1. דרור, אמנם התלמוד הירושלמי ואגדותיו חביבים עליי יותר ממה שיש לבבלי להציע. איכשהו נוצר מצב שבין התלמודים שיש בספרייתי דווקא הירושלמי הוא המשומש הרבה-הרבה יותר, למרות שנקנו באותה השנה.

  2. הי דרור,
    שאלה/בקשת עצה לגבי התחלת קריאה בתלמוד הירושלמי.
    מה לדעתך כדאי שיעשה מי שכמוני מעוניין ללמוד את הירושלמי מזה זמן אבל מתקשה עם הארמית שלו, ונראה שבעתיד הנראה לעין יהיה גדול עליו ללמוד אותה? האם לעבוד עם פירוש יספיק? האם פירוש ידיד נפש שהזכרת כולל תרגום לעברית של הטקסט בארמית?
    תודה

    1. כן, במהדורה הזאת יש ביאור ותרגום. גם הביאור הישן (קרבן העדה, אמצע המאה ה-18) הנדפס בדף וילנה (המצולם במהדורה הנ״ל) יפה ומועיל. יש גם מהדורת שוטנשטיין לירושלמי שביאורה מפורט יותר אך היא יקרה פי כמה. מציע לך להתחיל במסכת תענית המלאה בדברי אגדה יפים ביותר.

  3. זה באמת יפה ומשאיר פתח לפרשנויות. אני רואה את זה כך: כשצריך לצאת לדרך, יוצאים לדרך. תמיד יהיה מי שיזהיר, בצדק או שלא, אבל התשוקה לצאת חזקה מהכל.

להגיב על אסתר לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: