כל מי שנעשה לו נס

ספר האגדה של ביאליק-רבניצקי במהדורה החדשה של אביגדור שנאן (דביר וקרן אבי חי, 2015) עבה וגדוש כספר טלפונים של עיר גדולה. וכמו במדריכי הטלפונים של כרכים, הכרך מלא עניינים, פינות נסתרות וסיפורים מפתיעים.

אתמול נקלעתי לפרק לא-ארוך ובו 30 קטעים שכותרתו "שירה" (עמ' 589–593). הנושא מעניין משתי סיבות. ראשית, מעניין ביותר מה בחר המשורר הגדול (עם שותפו) לדלות מספרות חז"ל על שירה. שנית, המבחר הזה העלה בי רעיון, והוא לבנות מעין אנתולוגיה של ספרות חז"ל על שירה. נקודת המוצא תהיה במקורות של "ספר האגדה" אך יש עוד מקורות מעבר לשלושים הקטעים האלה. ככל הידוע לנו חז"ל לא כתבו שירה, אבל הם חשבו וכתבו לא מעט על שירה היות שיש שירה במקרא – שירת הים, שירת תהלים, שירת הלוויים במקדש וכו', ושירת בני אדם בכלל. מובן שהמילה "שירה" במקרא, בספרות חז"ל ובשימושנו-אנו אינה זהה, אבל לא מדובר בזרות גמורה. גרעין המילה נשמר לאורך הדורות, ואותו יהיה מעניין לברר ולאפיין, ואולי לשרטט קווים למעין תורת-שיר (פואטיקה, או ארספואטיקה) עברית קדומה.

הנה, כסיפתח, שלושה קטעים. אני מביא אותם בנוסח של ספר האגדה:

  • אמר רב: לא נברא העולם אלא לדוִד, ושמואל אמר: למשה, ור' יוחנן אמר: למשיח (סנהדרין צח ע"ב). מאחורי המחלוקת לשם מי נברא העולם עומדת השאלה על מה העולם עומד, מה עיקרו: התורה בהיבט החוקי שלה (משה), הגאולה (משיח) או השירה (דוד, משורר תהלים על פי המסורת)? השאלה אינה מוכרעת (כמובן), אבל מה שמעניין בה הוא עצם ההשוואה בין שלושת הדברים הללו – תורה, גאולה ושירה. שירה מושווית לשני יסודות העיקריים של הקיום היהודי, לשתי ההתגלויות הגדולות: של העבר (מתן תורה) ושל העתיד (ביאת המשיח). האם אפשר לשער כי ברקע המשולש עומדת ההכרה כי שירה היא כלי ההתגלות של היומיום – המגשר בין אותם עבר ועתיד?
  • מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם, זהו שנאמר (תהלים צג, ד): "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם", וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים (תהלים צג, ד): "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אִם אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן לֹא פֶּה וְלֹא אֲמִירָה וְלֹא דִּבּוּר הֲרֵי הֵן מְקַלְסִין אוֹתִי, כְּשֶׁאֶבְרָא אָדָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בראשית רבה ה, א). זהו תיאור נפלא המוסב על ימי הבריאה הראשונים, ואפשר למזג אותו בתולדות כדור הארץ כפי שידועות לנו. עד לפני כ-400 מיליון שנה לא נשמע קול עלי אדמות מפני שכל החיות התקיימו מתחת למים. המדרש כמו מתאר את המצב הזה, ורואה כי השירה אינה עניין מילולי דווקא. המים, בעצם קיומם ובקול שהם משמיעים, אומרים שירה. מהללים את הקיום. העולם לא היה אילם מעולם. שירת האדם ממשיכה את שירת המים. וראו מדרש ברוח דומה על דוד והצפרדע בספר האגדה, סעיף קלה.
  • אמר רבי סימון: לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלים לו על כל עוונותיו ונעשה בְּרִיָה חדשה (מדרש תהלים יח, ו; ילקוט שמעוני לשמות, רנד). הדברים לא צריכים הסבר: שירה אינה פעולה רצונית אלא היא פעולה שתלויה בנס, מצב מיוחד החורג מן היומיום, והנס עשוי להביא את האדם לאמירת שירה. השירה היא נס נוסף, ולפחות תולדה של נס, והתוצאה שלה גם היא נס (כפול) – מוחלים לו על כל עוונותיו (מעין טהרה או התחדשות) והוא נעשה אדם חדש. השירה נתפסת כאן כחלק משרשרת התהוות: נס ← שירה ← טהרה ← אדם חדש. השרשרת כמובן לא נגמרת כאן, ויש להניח כי האדם החדש, כמו כל דבר חדש, לא יהיה חדש לנצח. והדברים כה קרובים ברוחם למה שכתב פ"ב שלי לפני כמאה שנה ב"סנגוריה על השירה":

A man cannot say, “I will compose poetry.” The greatest poet even cannot say it; for the mind in creation is as a fading coal, which some invisible influence, like an inconstant wind, awakens to transitory brightness.

ז'ורז' סרא, Le Bec du Hoc, Grandcamp, 1885, גלריה טייט, לודון
ז'ורז' סרא, Le Bec du Hoc, Grandcamp, 1885, גלריה טייט, לונדון

פורסם על ידי דרור בורשטיין

http://drorburstein.com/פרטים-נוספים/

4 תגובות בנושא ״כל מי שנעשה לו נס"

  1. אולי אפשר להוסיף עוד מדרש מאיכה רבה (בובר) פתיחתא ל:

    ארבעה מלכים היו. מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד, אסא, יהושפט, וחזקיהו.

    דוד אמר: "ארדוף אויבי ואשיגם…" (תהלים י"ח, לח), אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן, הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם" (שמואל א ל', יז) …

    עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו: אני עושה, שנאמר: "וירדפם אסא והעם אשר עמו… כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו" (דברי הימים ב י"ד, יב), 'לפני אסא' אין כתיב כאן, אלא "לפני ה' ולפני מחנהו".

    עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר: "ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר…" (דברי הימים ב כ', כב).

    עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור…" (מלכים ב י"ט, לה) …

    .
    קמו אוייבים, והמלכים לא העלו על דעתם שחייל אחד ייפצע. היה ברור שהתשובה לאוייבים היא רק על ידי התגלות עליונה, נס. המצב של קמו אוייבים מעורר את הנפש להתרומם למצב של צורך הכרחי בנס שהוא מצב של השראה. (לפעמים הכורח מעורר את ההשראה, כמו מוזיקאי גדול ששכחתי מי היה, ששאלו אותו מה מעורר את ההשראה שלך, והוא ענה כשהמפיק נותן לי אלף דולר ואומר אני צריך את השיר למחר.)

    יש כאן ארבע דרכים לחיות את הנס או לחולל אותו. לצאת להרוג מול הסכנה בידיעה וודאית שלא ייפצע אף חייל, או לפחות לאזור אומץ לרדוף, או לומר שירה. אולי התחדש פה שלהיות יודע את העובדה שאין לי כח לומר שירה גם זה אמירת שירה.

  2. בגיל שש התחלתי לחבר שירים. עם השנים הפסקתי. האם הכתיבה היתה ניסית? למה היא נפסקה? אולי בגלל התנחשלות הבקורת העצמית? המורה למוסיקה הלחין את אחד משירי ולימד את כל ביה"ס. השיר אבד. אולי הוא הביך אותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: