ריואן-ג'י: רשימה מאוחרת

ryoanji september 2017.JPG

 

תה מלוח באבקה שקניתי לפני שנתיים במקדש ריואן-ג'י בקיוטו ואני עדיין לוגם ממנו מעת לעת העלה את הגן למולי. ניסיתי אז לכתוב משהו על הביקור אך לשווא. המחברת מספטמבר 2017 דלה מאוד. שלושה עמודים מגומגמים ורישומי סלעים. לראות גן בתמונות דומה לראיית תמונה קפואה אחת (סְטִיל) מסרט. התמונה קשורה לסרט, ואפשר לעשות ממנה כרזה לסרט, אבל זה לא הסרט. זה לא רק שחסר מידע, אלא שחסר הזמן וחסרה נוכחותך בפנים. ואלו שני הדברים העיקריים במקום הזה.

גן הסלעים בריואן-ג'י הוא גן פנימי. כדי להגיע אליו עוברים שער, וגשם רך, וגן מקיף ירוק גדול יותר.

גן עוטף גן.

מה שבעיקר לא עובר בתצלומים הוא הדממה. דווקא מפני שהתצלום תמיד דומם, הדממה לא עוברת דרכו. תצלום של תזמורת בשיא נגינתה אף הוא דומם, ולכן איננו מתייחסים לדממה של תצלום: הדממה נעשית שקופה. ואילו כאן, בריואן-ג'י, בתחילת הסתיו, הדממה נשמעת. איך לתאר שעה של שקט? הרי אפילו אות אחת רועשת יותר ממה שיש שם. איך להסביר דממה טעונה? אם תאזינו פעם לנגינה הזאת של התשיעית של מהלר, בניצוח קלאודיו אבאדו בערוב ימיו, ותראו איך היא מסתיימת, תבינו.

הדממה מורגשת דווקא כשמפרים אותו קולות זעירים. קול ציפור או טיפה נושרת ממרזב. זה מרחב קרוב – ממש מולך – אך הוא סגור בפניך. יש הסכמה שבשתיקה שלעולם לא תיכנס. אם תיכנס ותטביע את כף רגלך היחפה על החצץ, תהרוס את הגן. את כולו, לא רק את פיסת החצץ שדרכת עליה. כמו בלון שתדקור. ההריסה תהיה של כל הבלון, לא רק של נקודת הדקירה.

תחושת היותו "מנגד" אך "קרוב" יוצרת את החיבור הטעון. שוב המוזיקה: אתה יושב מול הצלילים והם באים אליך, יש מגע, אבל אי אפשר להיכנס אל תוך המוזיקה. או להיכנס אל תוך כלי הנגינה. אם תיכנס לתוך הצ'לו, הוא לא ינגן. אבל הצ'לו שולח אליך את אווירו הרוטט. אתה לגמרי בתוכו, אבל לגמרי מרוחק. אני לא יודע אם המילים האלו אומרות משהו. אני מנסה לתאר סף.

גמל שלמה הולך לאט על החצץ מסביב לסלע. חרקים – הם יכולים להיכנס בלי להרוס. עורב קורא.

הגן בן 500. יש עליו כבר ספרות ופרשנות. קראתי קצת, הנחתי לזה. הוא מה שהוא. מרחב תָחוּם במלבן ובו דברים ורווחים. סלעים וחצץ, חומה מקיפה, אוויר, צל, אור משתנה. עננים. גשם. גירוף החצץ יוצר מעין הילות קורנות. הסלעים הובאו ממקומות אחרים. נבחרו בקפידה. הוצבו על פי כללים ברורים (לא הופכים סלע, למשל, שומרים על יציבתו הטבעית).

אם יושבים בשקט, בלי לזוז, מול המרחב הזה, כלומר בשוליו, על סִפּוֹ – נהיים דומים לו. מצטרפים. דיבור מול אבנים יוצר מרחק. תזוזה מול אבנים מארחות היא חוצפה. אין הוראות שימוש, אבל המרחב מבקש משהו מעצם טיבו. לכן נכון לשבת שם כמו פסל אבן. בעברית יש כפל משמעות יפה למילה "דוֹמֵם". גם ניגודו של "חי" וגם "שָקֵט". ובדיוק את ההבדל הזה ממוסס הגן הזה. אתה נהיה דומם בלי למות. וגם הגן ככה. מורכב מאבנים אבל חי כל כך. אין מה לעשות על סף הגן הזה, רק להיות. רגעי העשייה – ההתיישבות, הקימה, המחשבות – הם רגעי התרחקות.

לכן כל מי שיושב שם יוצר גן חדש, מערך חדש של קשרים בין הסלעים והמרווחים ושאר המרכיבים. כל יושב הוא "סלע חדש" בגן. הבנתי פתאום שאני הוא הפיסה החסרה בפאזל של המקום הזה. שהוא חיכה לי 500 שנה. והוא מחכה לכל אחד שרוצה להיות הפיסה החסרה שלו. להשתלב. אין מדובר בהתבוננות אלא בהשתלבות.

מידותיו כתובות בספרים. איני רוצה לציינן מפני שזהו מקום שאינו נמדד במטרים. גם אם מלבנו מדיד, התחום שמעליו, האוויר הטריטוריאלי שלו, אין לו גבול. התחושה החזקה היא של אינסוף מוכל. הסלעים פונים מעלה ומטה. החצץ מתפשט לצדדים. הוא שאמרתי: מרחב.

הגעתי ראשון. נכנסתי בלב פועם. ישבתי שעה ארוכה לבד וידעתי שזכיתי בשעת חסד. זה מקום על פני האדמה. לא בעבר שחרב ("קודש הקודשים") ולא באוטופיה בעתיד. מדי פעם עצמתי את עיני ושבתי ופקחתי. הוא עוד היה שם. לאט הרגשתי שהוא, הגן, הוא מישהו. יצור חי-דומם, שמקצת איבריו גלויים ומופיעים בתמונה שבכל זאת אביא כאן, ומקצת איבריו עלומים. בכך הוא דומה לכל אדם, לגופנו וקיומנו שלנו.

אחר כך, כשקמתי והלכתי משם, הרגשתי, כמו באשליה אופטית שבה אתה נושא תמונה בתוך ראשך אחרי שהדבר שראית נעלם, איך אני נושא את מלבן הגן הזה, שעתה קטן והפך למעין מלבן רחב קצת יותר מגופי, כמו תיבת רוכלים מיטלטלת, ריקה, נישאת בסתר.

רק כשחזרתי הבנתי: נסעתי עד יפן כדי לשבת מול שקט.

 

אַחֲרֵי הַחַגִים

בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת מוֹצִיא

פֶּרַח מִשְּׂעָרִי

 

 

2017-2019

פורסם על ידי דרור בורשטיין

http://drorburstein.com/פרטים-נוספים/

7 תגובות בנושא ״ריואן-ג'י: רשימה מאוחרת"

  1. קשה לי להסביר עד כמה תיארת את החוויה שלי מבית הכנסת שלי בקיוטו. אני מגיעה לשם אחת לשנה יום יומיים לפני הטיסה, אחרי שהכנתי את עצמי בשיטוטים ברחובות, בגנים אחרים ובהרים. רק אז אני יושבת שם בתוך הפלא כמי שזכתה בו שוב. ואת הרגע הזה אשמו עד לפעם הבאה.

  2. דרור תודה רבה, הכתיבה שלך מהדהדת בלבי. במקרה מצאתי לאחרונה את "אחות שמש", שכמה וכמה קטעים ממנו נכנסו ללב או הזכירו לי אנשים שהכרתי, מחשבות שנחשבו, הבוקר בספריה ביררתי ומצאתי את "נתניה", ותוך כדי קריאה יצאתי אל המחשב, לבדוק משהו על מה שכתבת- וזכיתי למציאה של ממש בדרך נס. תודה. מצטרפת בשמחה לבלוג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: