רקיע על הארץ

IMG_0182.JPG

אנו עומדים על שפת האגם. ארבעתנו רואים את העצים והמים. תחילת סתיו 2013. השׂיבה האדומה-חומה-ארגמנית-חרדלית של העצים החלה להסתמן פה ושם. אבל הירוק עוד שולט, סובב את המים המתוקים. ארבעתנו מביטים בזה. לא ידעתי מה גודל האגם. לא ידעתי אם יהיו אנשים סביבו (יש, אבל מעטים מאוד). אני מבין פתאום את כוח הספרות. אני הגעתי לכאן בשליחוּת של יומנים וספרים שנכתבו על המקום ועל סביבתו ובָמקום. אשתי וילדיי לא. הם רואים עצים, מים ושמַים. אני שומע גם מילים, מחפש רוח רפאים של האיש המוזר שחי כאן שנתיים לפני יותר מ-150 שנה, אך מדבר היישר אל האוזן,  כקרוב עד מאוד. אין מבט אחד עדיף על משנהו. במובן מסוים אשתי והילדים יורדים אל האגם ואל היער הסובב נכון יותר, נקי יותר, כמו שאותו האיש ירד. להנרי דיוויד ת'ורו לא היה את "וולדן" (Walden) כיצירה מודפסת, כמעין עובדה טבעית נוספת, כשהגיע לכאן מעיר הולדתו הסמוכה קונקורד, בתחילה כמבקר תכוף ואחר כך כמעין נזיר בבקתה (הוא שהה בה שנתיים, חודשיים ושני ימים). אחרי שאתה קורא פסקה כמו זאת (היומן, 13.6.1851) –

המים זורחים באור פנימי כמו רקיע על הארץ. העומק השקט והשלווה וההוד של המים! כמה מוזר שהאדם מעריך זהב ויהלומים, כשיסודות כה יקרים הם בהישג יד. ראיתי נהר רחוק לאור ירח, והוא לא השמיע כל קול, ובכל זאת זרם אל הים, כפי שעשה לאורך היום. […] השמים נקשרים בארץ, וכמוהם כרקיע המונח למרגלותיך.

אינך יכול בעין נקיה להביט במים שכך תוארו. אתה רואה אותם דרך עיניו של הסופר. זה כוחה של הספרות, שהיא עומדת בינינו לבין העולם, כמין ענן שגם חוצץ אך גם מדגיש את יופיו של הדבר המסתתר.

איני יודע אם זה טוב או רע, רצוי או מאוס. מי שקורא ספרות ברצינות ימצא את עצמו רואה דברים כמו "רקיע מונח למרגלותיו" בכל מיני מקומות. נקווה שאין סתירה של ממש. שהמילים יעשו עמנו חסד ויתפוגגו, כמו שלט שמופיע ונעלם. או כמו שלט שמופיע קצת אחרי הטבילה במים, בלא כל חציצה.

ת'ורו כותב (היומן, 3.2.1852): "הסופר המשכנע עומד באופן גופני מאחורי המילים שלו, עם חוויותיו. הוא לא עושה ספרים מִסְפרים. הוא היה שָם בעצמו". איך לכתוב על האגם לא דרך הספר-על-האגם? למצוא מקום חדש, שלא נכתב עליו דבר? כדי לעשות זאת, אצטרך לחזור לשם. כי "בלתי אפשרי לזכור את השבוע שעבר. נהר השִכחה זורם בפיתולים רבים לאורך כל השנה, מבדיל עונה אחת מחברתה" (9.5.1852).

טבילה. היות והיינו בטוחים שמדובר במעין מקום קדוש, לא תיארנו לעצמנו כי מותר יהיה לטבול באגם וולדן ממש כפי שלא ראוי לטפס על הכותל המערבי. אין לנו בגדי ים או מגבות. אבל בקתה של חנות תיירים צפתה את מצוקתנו. לצד כתבי ת'ורו ואמרסון אנו קונים בגדי ים עם רישום של דג מיומני ת'ורו ומגבת תואמת.  וגם חולצת טריקו עם ההדפס. אם כבר. האגם כמעט קיצי ומזמין. עכשיו זה לא מקום להתבודד בו. המים צלולים ורוחצים כל מילה. חשבתי לקרוא כאן בכתביו, אבל הספר נותר סגור בתיק.

HDT Fish.jpg

חודש וחצי אחרי כן בני משפחתי חזרו לתל אביב ואני נשארתי לעוד חודשיים וחצי במסצ'וסטס. הורדתי אותם בשדה התעופה בניו יורק וחזרתי למסצ'וסטס במכונית, ורק אחרי שעה של נסיעה הבנתי, על פי כיוון השמש השוקעת, שאני נוסע דרומה ולא צפונה. כמה ימים אחרי שנפרדנו חזרתי לאגם ואחר כך עוד כמה פעמים. הסתיו כבר העמיק. העצים האדימו והשלכת גברה. דבר לא נותר מאגם האור. בבגד הים לא היה עוד שימוש. עכשיו, כשביקרתי כאן לבדי, בסיוע מזג האוויר, האגם הפך ממקום של רחצה למקום של התבוננות מִנֶּגֶד. מה שהיה מקום להיכנס אליו ביחד, הפך למקום לישיבה על סִפו, כמו מול מראָה. הוא כתב ב-6.10.1851:

באמצע האגם ניסינו לשמוע הד. בעודנו חותרים במורד הזרם בגבנו לירח, ראינו באופן מובחן את ההשתקפות של כל עץ וכל גבעה משני עברי המים. השתקפויות מהדהדות אלה – צל אל חומר – מרשימות את המטייל ומשרות תחושה של הרמוניה וסימטריה, כמו כשמקפלים נייר מוכתם ונוצרת צורה – שניוּת שהטבע אוהב. מה שאתם רואים לרוב הוא רק מחצית. הגעתי הביתה בעשר.

IMG_0307.JPG

עם כל ביקור ירדו הטמפרטורות יותר ויותר עד שבדצמבר כבר היה קשה אף לעמוד על שפת האגם ליותר מכמה דקות. הרוחצים הספורים נעלמו לגמרי בימי הקור. ת'ורו כותב על מראה העצים המזהיבים שעל אחד מהם נשענתי: "מראה עצים אלה משפיע עלי יותר מהזהב של קליפורניה" (4.1.1853). אני חושב שהבנתי דבר או שניים ביושבי על שפת האגם הזה, לצד האדם הזה שכתב בלי הפסקה (גם בשבילי) אך הבין שפתיתי השלג "מושלמים הרבה יותר ממה [שהוא] יוכל לרשום" (14.1.1853). פתחתי את ספריו שם. ספרים שמעוררים רצון להביאם אל מקום היוולדם, לקרוא בהם על אדמת צמיחתם – זה סימן טוב שהם שווים משהו. אבל מדוע?

"אני עובר על גדותי מרוב חיים, אני עשיר בחוויות שאין לי שפה לתארן, ולכן יהא הטבע השפה שלי, והיא תהיה מלאה שירה" (10.5.1853).

 

Henry_David_Thoreau_2.jpg
הנרי דיוויד ת'ורו, 1861

פורסם על ידי דרור בורשטיין

http://drorburstein.com/פרטים-נוספים/

6 תגובות בנושא ״רקיע על הארץ"

  1. קטונתי מלהגיב במילים אחרי קריאת מילותיו של תורו. אנסה לצייר את זה. תודה דרור. מרחיב את הלב והדמיון והצבע והשפה והרגש והיקום.

  2. משום מה, כבר מהמילים הראשונות ברור היה לי שת'ורו הוא מושא ההשראה כאן. כמעט עלו דמעות געגועיך בעיני. תודה.

  3. "מים כמו רקיע על הארץ" הזכיר לי דימוי מן התנ"ך המתייחס למים באופן טוטאלי ומפתיע: "כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד יְהוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם." (חבקוק ב' ,י"ד)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: