החום והקור

בַּאי ג'וּ־יִי 

מסינית: יובל אידו טל ויואב רפופורט

 

שנת לילה בין גשמי סתיו

 

קַר כָּל כָּךְ הַלַּיְלָה לַיְלָה קַר בְּחֹדֶשׁ סְתָו שְׁלִישִׁי

אִישׁ אֶחָד זָקֵן בְּבַטָּלָה בְּרוּכָה

רוֹבֵץ עָצֵל אֶת אוֹר הָעֲשָׁשִׁית הוּא יְכַבֶּה אַחַר כָּךְ

בְּמַעֲמַקֵּי קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם שְׁנָתוֹ יְפֵהפִיָּה

מַלְהִיט בַּכְּלִי אֶת לַהֲבוֹת הָאֵפֶר שֶׁכָּבוּ

וְהַנִּיחוֹחַ מַעֲמִיק אֶת חֹם סְדִינָיו וְהַשְּׂמִיכָה

בָּא הַשַּׁחַר קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם

עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ

 

 

מסופר על בַּאי ג'וּ־יִי (סין, 772–846) שהיה מראה את שיריו למשרתים, ואם לא היו מבינים היה מתקן אותם. את השירים, לא את המשרתים. שירה לירית, אם אפשר להכליל, נובעת מדברים פשוטים כמו נוף, אהבה, געגוע. כמו שאומרים באנגלית, זה לא rocket science. מעניין, לכן, שיצא לשירה שם מסובך. המשוררים, כמובן, הסתבכו, מכל מיני סיבות שקשורות להיסטוריה, לפסיכולוגיה ולספרות. גם לתסבוכות יש מקום. אבל לא כדאי לשכוח את הדברים הפשוטים ואת היכולת לכתוב עליהם בפשטות, פשטות שתיגע במורכבותם ותצייר קו מסביב מה שקשה לדבר עליו למרות פשטותו.

שלפתי היום מהמדף ספר שהייתי מעורב בעשייתו, שכמו רוב הספרים הבאמת-חשובים זכה להתייחסות לא מספקת. שנתיים אחרי שיצא אני מרשה לעצמי לכתוב על שיר אחד ממנו כמה מילים.לבי נבהל מהירח קדמי.jpg

הדברים הפשוטים בשיר הזה הם חום וקור ושינה. כולם מכירים את זה. מילים על דף הן תמיד בטמפרטורת החדר. אפשר לומר שלדף המודפס אין טמפרטורה. הוא לא מעביר חום או קור. הקסם של השיר הוא שהוא ממחיש חום ויוצר חום בתודעה מבלי להשתמש בתנור או במזגן.

הוא עושה זאת בכל שהוא יוצר מסגרת קרה ובתוכה מעלה בהדרגה את החום.

השורה הראשונה מקפיאה: "קר כל כך", "הלילה", "לילה קר", "סתיו". אחרי פתיחת-הקור הזאת הוא מתחיל להעלות את החום. בתחילה זה רק חום של עששית שבעיקר מפיצה אור; אחר כך להבות אפר שכבו, אך הזקן מחדש את בערתן; אחר כך זה כבר "חום סדינים ושמיכה" ש"מעמיק". והוא מעמיק בגלל ניחוח. זה כבר חום פלאי. הריח מעמיק את החום כמו שקול ציפור מעמיק את הדממה בהרים. איך? עובדה.

בתוך מובלעת החום הזאת נמצא זקן. מישהו רואה אותו. "שנתו יפהפייה". מי, אי פעם בתולדות האנושות, אמר דבר כזה? הכתיר שינה כיפהפייה? המבט הזה, התיאור הזה, הוא הדבר שנמצא בלב החום של השיר. וזה כבר לא חום של תנור ואש, אלא חום רגשי, חום של מבט.

שינה היא דבר פשוט. במובן זה שכולם מכירים אותו. כמה יפה שהשינה וההתעוררות לחדש את התנור דומות: האש נרדמת, האיש מתעורר; האיש נרדם, האש מתעוררת. צריך לעצום עיניים ולחוש את זה. זו שינה פשוטה שמתוארת כמעט כאגדה.

לקראת יציאה מהשיר הקור חוזר. "קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם". האם הוא רק מאריך לישון? או שמא קראנו שיר על שעותיו האחרונות של אדם? השיר משאיר את זה פתוח. על הסף בין שינה יפהפייה לדאגה על מוות. אין לתאר כמה הסף הזה טעון. היינו שותפים למבט אינטימי באיש הישן, ועתה השיר עומד להיגמר ואיננו יודעים מה מצבו. כי השיר מוציא אותנו החוצה.

השיר מסתיים בחידוש מסגרת הקור. "עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ". שלכת קפואה על מדרגות קרות. העלים נמו בחוץ, קפאו בלילה; האם הזקן יתעורר, יהיה כמו עלה ששב אל העץ?  מה שברור, שמי שראה את הזקן מקרוב, אפוף חום, יצא עכשיו אל הקור, והוא מביט בבית מבחוץ, ליד המדרגות, אולי אחרי ירידה בהן, בהפניית ראש אחרונה לאחור. מי המביט? בן-משפחה? לא סביר, כי התיאור "איש אחד זקן" מרוחק יותר ממה שהיה אומר הבּן שלו.

כוונתי לומר, שנוכחות המתבונן היא בעצמה חידתית. ואנו דומים לו.

 

פורסם על ידי דרור בורשטיין

http://drorburstein.com/פרטים-נוספים/

6 תגובות בנושא ״החום והקור"

  1. אם לפשטות היה צורך בדוגמה, הרי השיר המופלא הזה הינו דוגמה ממדרגה ראשונה. כמה יופי, כמה יופי עד שזה מכאיב [ אם צפית במופעי לינדסי קאמפ לפני 30 שנים בפסטיבל ישראל – זה אחד ממשפטי המפתח במופע שלו ] ביופיו.
    נפלא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: