מי שיודע ללחוש [ציטוטים והערות לחיבור אפשרי על הגשם]

John_Constable_2.jpg

[בבלי תענית, ציטוטים והערות]

[מקבץ ראשון, עד דף ט ע"ב]

[עננים: ג'ון קונסטבל]

[פסקול: סילבן שובו]

 

  1. אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים [~בַּקֵּשׁ דבר גדול אם צריך, אבל תן לו אפשרות להתממש].
  2. אמר ר' יוחנן: שלושה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן: מפתח של גשמים מפתח של חיה [=אישה יולדת] מפתח של תחיית המתים [~גשם, לידה, תחיית המתים – בנשימה אחת. וכולם עניינם חיים ומוות וחציית גבול מכרעת].
  3. שימשא דבתר מיטרא כתרי מטרי [=שמש שבאה אחרי הגשם היא כמו שני מִמְטרים].
  4. מעלי תלגא לטורי כחמשה מטרי לארעא [מועיל השלג להרים כחמישה מִמְטרים לארץ].
  5. עורפילא אפילו לפרצידא דתותי קלא מהניא ליה. […] ואמר רבא האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא: דכיון דנבט נבט [=גשם דק מאוד, אפילו לזרע שתחת רגב אדמה הוא מועיל. ואמר רבא: תלמיד חכם דומה לזרע שתחת רגב אדמה: כיון שנָבַט – נָבַט].
  6. אמר להם נביא לישראל: צאו וזרעו. אמרו לו מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות? אמר להם אעפ"כ צאו וזרעו. נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלי[ם] ומה שבחוֹרֵי נמלים. [רש"י: "מה שבכתלים" – שאצרו העכברים].
  7. ועל אותו הדוֹר הוא אומר (תהלים קכו, ה) "הזורעים בדמעה ברִנה יקצרו הלך ילך ובכה נושא משך הזרע" וגו'. מאי "הלך ילך ובכה נושא משך" וגו'? אמר רבי יהודה: שור כשהוא חורש הולך ובוכה, ובחזירתו אוכל חזיז [=שַׁחַת] מן התלם, וזהו "בֹּא יבֹא ברִנה".
  8. "כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים" בהנך [=באותן] שבע שנים מאי אכול [מה אכלו?] אמר לו, הכי אמר רבי יוחנן: שנה ראשונה אכלו מה שבבתים, שניה אכלו מה שבשדות, שלישית בשר בהמה טהורה, רביעית בשר בהמה טמאה, חמישית בשר שקצים ורמשים, ששית בשר בניהם ובנותיהם, שביעית בשר זרועותיהם. (~סטאלינגרד)

 

spring rain.jpg
דומניקו טייפולו, גשם אביב, סביב 1800

 

  1. לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא. ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר, אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. [~הקטע מוכּר. אבל עצם הרעיון לדבּר אל עץ, לברך עץ, להודות לעץ, לחשוב על עתידו של עץ].
  2. "יורה": שמורה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס את פירותיהן ולעשות כל צרכיהן. דבר אחר: שמרוֶה את הארץ ומשקה עד תהום. [~מסע של טיפה אחת היורדת עד שם]
  3. …דאמר רב יהודה: מיטרא בעלה דארעא הוא [=הגשם בעלה של הארץ הוא. ~הארוטיקה של החורף, לא רק זו הידועה של האביב].
  4. אמר רבי אבהו: מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה [=רש"י: שירדו כל כך, כשהטיפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה]. מאי מברך? אמר רב יהודה אמר רב: "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טִפה וטִפה שהורדת לנו". [~לא "הגשם" אלא כל טיפה. אין "גשם"].

  1. אמר רבי אבהו: גדול יום הגשמים מתחיית המתים. דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים […]. אמר רב יהודה, גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה […]. רבא אמר: יותר מיום שניתנה בו תורה [……] אמר רבי חמא בר' חנינא גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ. [~בריאה עכשיו; מתן תורה עכשיו, בזמן הקריאה – לא "בהיסטוריה"]
  2. מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
  3. אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר' [הדבר נגרם] בשביל מעשה הדוֹר, שהן מקולקלין. שנאמר "והוא לא פנים קלקל". מה תקנתן? יתגברו ברחמים. [~רחמים  תחליף לגשם. מה יש להפסיד?].
  4. רבא אמר: אם ראית תלמיד שלִמודו קשה עליו כברזל [הרי זה] בשביל [=בגלל] רבו, שאינו מסביר לו פנים. [~בקריאת המכלול נוצר קשר בין המורה כענן והתלמיד כאדמה].
  5. אם ראית דור שהשמים משתכין [=מחלידים] כנח[ו]שת מלהוריד טל ומטר, [הרי זה] בשביל לוחשי לחישות שאין בדור. מאי תקנתן? ילכו אצל מי שיודע ללחוש.
  6. אמר רבי אַמִי: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן מֵשִׂים נפשו בכפו. [~עצה למשוררים; שים את הנפש בכף היד האוחזת בעיפרון].
  7. …רב דניאל בר קטינא הוה ליה ההיא גינתא כל יומא הוה אזיל וסייר לה אמר הא מישרא בעיא מיא והא מישרא לא בעיא מיא ואתא מיטרא וקמשקי כל היכא דמיבעי ליה מיא [=רב דניאל בר קטינא היתה לו גינה אחת, כל יום היה הולך ומסייר בה לבדוק מה היא צריכה. אמר: ערוגה זאת צריכה מים, וערוגה זו אינה צריכה מים, והיה הגשם בא ומשקה כל מקום שהיה צריך לו מים].
  8. עולא איקלע לבבל חזא פורחות אמר להו פנו מאני דהשתא אתי מיטרא לסוף לא אתי מיטרא אמר כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו [=עולא הזדמן לבבל, וראה שם עננים מסוג "פורחות" (=עב קלוש מתחת לעב סמיך, הנחשב סימן לגשם), אמר לבבליים: פנו את הכלים! שעכשיו יבוא הגשם. אבל בסוף לא בא הגשם. אמר: כפי ששקרנים הבבליים, כך שקרנים הגשמים שלהם].
  9. תניא: ר' אליעזר אומר, כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה שנאמר (בראשית ב, ו) "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". אמר לו רבי יהושע: והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן! אמר לו: מִמַּתְּקִין בעבים.
  10. …מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע, ופותחין פיהן כנוד, ומקבלין מי מטר […]. ואין בין טיפה לטיפה אלא כמלֹא נימא [=רווח אפסי].

 

111.jpg

(התרגומים בעזרת מהדורת שטיינזלץ)

6 תגובות בנושא “מי שיודע ללחוש [ציטוטים והערות לחיבור אפשרי על הגשם]”

  1. ליקוט מדוייק ורגיש, שנותן תמונה שלא רואים בלי שמניחים את הקטעים ביחד.

    במספר 3, יתגברו ברחמים, אני לא יודע אם התכוונת לפרשנות או להשראה ספרותית. אם זו פרשנות אז ממקומות אחרים שמןפיע הלשון הזה נראה ברור שרחמים פירושו תפילה והכוונה שיתגברו בתפילתם על הגשם.
    (בעיני התלמוד, כמו התנ"ך, הם גם ספרות ולא רק תורה, וזה משלים ולא סותר. אם לא מתייחסים לזה כספרות, התורה שלומדים היא שטחית ועקומה. לכן בעיני הקריאה שלך נפלאה כמו שהיא. רק רציתי לדייק ולהבחין, שמצד הפרשנות של בחינת ה"תורה" שבטקסט לענ"ד היא אחרת)

    כך גם ב 5, וודאי הכוונה ה"רשמית" מבחינת הפרשנות היא שבתפילתם על הגשם יתפללו בלחש ולא בצעקות, וילחשו תפילה על גשם ולא שילחשו אל העננים עצמם. כטסקט ספרותי וודאי אפשר לקרוא כאן לחישה אל העננים.

    גם בפרשנות התורנית יש כאן פלא. הבאת כמה נוראה הבצורת עד שאוכלים ילדיהם וזרועותיהם. מול זה התפילה בוקעת בזעקות הסטריות. מי שיודע במצב כזה להתפלל בלחש, זה עניין מאוד נפלא ועמוק, וההלכה כאן שצריך לחפש מי שיודע להתפלל כך.

    1. תודה רבה על הדיוקים. אני לא בטוח לגמרי שאין בלחש משהו מאגי. הרי התלמוד מלא בדברים כאלה.

      1. לדעתי המצוות המעשיות בעצם מהותן הן סוג של מאגיה.
        משתמשים בחפץ פיזי עם צורה סימבולית שמסמלת עניינים רוחניים, כדי לשנות את המציאות, או להתחבר אליה, מכח הקשר שהסימבול קושר בין החפץ הפיזי לעניין הרוחני.
        גם החווייה שמול יצירת אמנות גדולה, לדעתי היא בדרך כזו.

        בתפילה שואלים למה לומר בפה, הרי הקב"ה יודע מה ליבי מבקש ממנו. בחינוך הדתי רגילים להסביר שצריך שמצידי יהיה יחס רגשי של בקשה ותלות.

        יש כמה הוכחות שאמירת המילים היא עניין מאגי. היפה שבהן לדעתי היא באסתר רבה (פרשה ז כד):
        משל לאדם שהיה מהלך בדרך מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסוליה אמר הלואי הוה לי חד חמר, עבר עלוי חד רומי דילדית חמרתיה חד עולאי, א"ל סב ארכב הדין עולאי, אמר הא צלותי אישתמע ברם אנא לא שאלית כהוגן אם למרכב אם למרכיבה.

        (תרגום שמצאתי ברשת: הולך רגל שנקע את קרסולו, נשא תפילה לאלוקיו, שיחוס עליו ויזמן לו חמור.
        הוא טרם כילה לדבר, ויעבור עליו איש רומי אחד, שבדיוק באותם רגעים ילדה לו חמורתו עיר אחד. אמר הרומאי לפצוע הקרסול: קח והרכב עליך את העיר הזה עד לביתי. ואמר אותו עלוב לעצמו: הרי תפילתי נשמעת, אלא שלא שאלתי כהוגן, כלומר שכחתי לפרש את דבריי אם ארכוב אני על החמור או שמא חפצתי בחמור שינשא על כתפי.)

        הבורא ידע מה הוא מבקש. הוא אמר בפה כדי להרגיש מצידו רגש של יחס ובקשה. למה נענש כל כך? משמע כי יש כח במילים עצמן. זו גישה של מאגיה.
        יש בתלמוד בכמה מקומות שאמורא אמר בטעות מילה שיש בה משמעות שיקרה משהו רע, וזה קרה. ואמרו על זה כשגגה היוצאת לפני השליט. ואמרו ברית כרותה ללשון.

        ההבדל העיקרי בין מצוות לכשפים, הוא האם הוא מכוון ליבו לשמיים בלב טהור, ומציית לכללים שהתורה קבעה לעשיית מאגיה, מתוך יראת שמים ולשם שמיים, או שפועל למטרות שפלות. אבל המנגנון די דומה.
        ואמנות גדולה לפעמים היא גם סוג של כישוף ומאגיה, שמעצבים משהו גשמי, חומר, צבעים, מילים, צלילים, בעיצוב שמחבר את החומר לכח רוחני גבוה, הופך את החומר לסימבול מאגי. ואפשר עם זה לרומם או להשחית (כמו שכתב טולסטוי בסונטת קרוייצר, ובאפלטון ברפובליקה שכתב שאין להתיר ליצור אמנות בלי פיקוח)

  2. סיפור החמור אדיר. בעניין הלחישה נזכרתי במשנה סנהדריו י, א: "וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא […] רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בַסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה". מה שאולי קצת מחזק את המחשבה שהלחישה המתוארת בתענית היא לא תפילה "רשמית".

    1. בפיוטים במחזור של ר"ה ויוה"כ בהרבב מקומות קוראים לתפילה לחש. למשל:
      "וְכֹל מַאֲמִינִים
      שֶׁהוּא סוֹלֵֽחַ סֶֽלָה:
      הָעֶלְיוֹן,
      וְעֵינוֹ אֶל יְרֵאָיו:
      וְכֹל מַאֲמִינִים
      שֶׁהוּא עוֹנֶה לָֽחַשׁ:
      הַפּוֹתֵֽחַ שַׁעַר
      לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה:"
      .
      או
      "יוֹצְרִי הֲבִינֵֽנִי
      מוֹרָשָׁה לְהַנְחִיל.
      אַיְּלֵֽנִי וְאַמְּצֵֽנִי
      מֵרִפְיוֹן וָחִיל.
      לַחֲשִׁי יֵרָצֶה כְּמַנְטִיף וּמַשְׁחִיל.
      בִּטּוּיִי יֻמְתַּק כְּצוּף נְחִיל.
      רָצוּי בְּיֽשֶׁר
      וְלֹא כְמַכְחִיל."
      .
      אומרים גם "שפך את צקון לחשו".
      יש עוד הרבה מקומות שלחש הוא מילה נרדפת לתפלה. וכשמדובר בלחש שהוא מאגיה חיצונית לתורה ההתייחסות בתלמוד לרוב שלילית, גם אם ממליצים להשתמש בלחש כי הוא מועיל, לרוב זה שימוש פרקטי ולא כמעלה רוחנית. כאן בתענית ממליצים על הלחש כדרך העיקרית והמשובחת, לכן מסתבר כמו שרש"י פירש שהכוונה לתפילה. אבל אני מסכים איתך שהלשון לחש כמילה לתפילה מהדהדת את הצד המאגי שיש בתפלה, כמו בשאר המצוות.

      .
      אני לא זוכר כעת את המקור, יש סיפור שיהודי הניח תפילין והנכרים סביבו חשבו שהוא עוסק בכישוף. אם זו פעולה דתית תמימה ופשוטה מצפים לתפלה או קרבן או השתחוות או שירה, וכיו"ב, אבל להתעסק בטקסיות עם קופסה שחורה מוזרה כזו? זה נראה אפל. ובאמת זה אפל, כי מאמינים שבעזרת טקסים עם הקופסה אפשר לפעול משהו על טבעי (גם אם זה רק דבקות בבורא. כמו שכתבו הכוזרי ודרשות הר"ן ועוד, שמכח המעשים האלה "חל עלינו העניין האלהי") שביחס דתי אישי תמים כלפי הבורא לא היה אפשר לפעול.

    2. סליחה על כל האריכות,

      נזכרתי בתיאורים הארוכים הציוריים והמופלאים של המורה נבוכים על דת המאגיה ששלטה על העולם לפני לתורה. הוא קורא לה הצאב"ה.

      לפי הרמב"ם רוב מצוות התורה הן או שלילת המעשים המאגיים של הצאב"ה על ידי עשיית מעשים דומים רק הפוך. או כן לעשות מעשים כמו של הצאב"ה, כי הנפש האנושית לא יכולה לחדול מזה לגמרי, רק בגרסה מונותאיסטית מרוככת. לפי המורה נבוכים כל הקרבנות שהתורה מצווה הן עשיית אותן פעולות שהצאב"ה עשו, כלומר מאגיה, רק לשם השם.

      לפי זה רוב התורה צבועה בצבעים של הצאב"ה וסייכת לעולם שלו.
      התיאור של אמונת הצאב"ה מתחיל במורה נבוכים ג' כ"ט. לשמל שם בפרק לז:
      "ויש פעולות כישוף שלא ישלמו אלא בכל אלו הפעולות – כאמרם ילקח כך וכך עלים מן הצמח הפלוני ויקחם בהיות הירח במעלה הפלונית בעת שהוא ביתד מזרח או זולתו מן היתדות; וילקח מקרני הבהמה הפלונית או מזעתה או משערה או מדמה – שיעור כך והשמש בחצי השמים דרך משל או במקום מוגבל; וילקח מן המוצא הפלוני או ממוצאים רבים ויתך במולד כך והכוכבים על ערך כך; – אחר כן תדבר ותאמר כך ואתה תעשן בעלים ההם וכיוצא בהם לצורה ההיא המותכל – ויארע כך. ויש פעולות כישוף יחשבו חושבים שהם ישלמו באחד מן המינים ההם. – ורוב מעשי הכישוף האלה יתנו בהם שיהיו העושות נשים על כל פנים – כמו שתמצא שזכרו בהוצאת המים שעשר נשים בתולות ילבשו חלי ובגדים אדומים וירקדו דוחקות אחת חברתה הולכות לפנים ושבות לאחור וירמזו לשמש – והשלמת הפועל ההוא הארוך – עד שיצאו המים לפי מחשבתם. וכן זוכרים שארבע נשים תשכבנה על גבן ותגבהנה רגליהן מפוסקות ויאמרו כך ויעשו כך והם על זאת ההצעה המגונה – ויסור הברד היורד על המקום ההוא. והרבה מאלו ההבלים והשגעונות לא תמצאם כלל שיתנו בפעולתם אלא נשים. – ואי אפשר לפעולות הכישוף כולם מבלתי הבטה בענין הכוכבים – רצוני לומר שהם יחשבו שזה הצמח – מחלק הכוכב הפלוני; וכן כל בעל חיים וכל מוצא ייחסוהו לכוכב. וכן יחשבו שהפעולות ההם אשר בעשותם אותם יעשה להם הכישוף הם מיני עבודות לכוכב ההוא – וירצהו הפועל ההוא או המאמר ההוא או העישון ולזה יעשה לנו מה שנרצה: "

      אולי זה קשור לספר שלך על הכוכבים, איך הם חיו מתוך יחס לכוכבים.
      עוד דוגמה ממו"נ ג' כ"ט:

      "אמרו על אדם כי כאשר יצא מאקלים השמש הקרוב להורו. ונכנס באקלים בבל הביא עמו פליאות – מהן אילן של זהב צומח בעל עלים וסעיפים ואילן של אבן כך והביא עלה של אילן לח שלא ישרפהו האש והגיד על אילן שמסך על עשרת אלפים איש – ארכו כקומת אדם והביא עמו שני עלים – כל עלה היו מתכסים בו שני אנשים…

      וסופר על 'אדם הראשון' שהוא זכר בספרו שבהודו אילן אחד – כשילקחו סעיפיו וישליכו הסעיף בארץ יהיה רומש מתנועע כרמישת הנחשים; ושיש אילן – שרשו בצורת אדם ישמע לו קול גדול ויצא ממנו הדיבור דבר דבר; ושעשב שתארו כך וכך כשיקח אדם מעליו וישימהו בבית הצואר שלו – יעלם מבני אדם ולא יראו אנה יכנס ומאנה יצא וכשיקטירו ממנו תחת השמים – ישמעו בני אדם באויר הסמוך לנו צליל וקולות נוראות כל עוד שהעשן ההוא עולה. וכיוצא באלו ההבלים הרבה יביאם בענין ספור בנפלאות הצמחים וסגולות עבודת הקרקע עד שיטען במופתים ויביא לחשוב שהם ישלמו בתחבולות:

      ומהבלי הספר ההוא – שאילן האמלוי מן ה'אשרות' ההם אשר היו עושים אותם (כמו שהודעתיך) זכר שעמד האילן בנינוה שנים עשר אלף שנה; ושהיה לו ריב עם היברוח כי רצה לקחת מקומו; ושהאיש שהיה מתנבא מכח אילן האמלוי נפסקה ממנו נבואתו זמן; וכאשר שמהו להנבא אחר הזמן ההוא הגיד לו שהיה טרוד בדין עם היברוח וצוהו שיכתוב לכלדיים שישפטו ביניהם ויאמרו אי זה מהם הוא הטוב בכשופיהם ויותר פעולה – אם האמלוי או היברוח? וההבל ההוא הארוך אשר תבין ממנו כשתעמוד עליו דעות אנשי הזמן ההוא וחכמותם מה היו. אלה היו 'חכימי בבל' הרמוז אליהם בימים ההם החשוכים כי אלה היו אמונותם אשר גדלו עליהם. ולולא זה השיעור אשר התפרסם עתה באומות מאמונת מציאות האלוה היו ימותינו באלו הזמנים יותר חשוכים מן הימים ההם אלא בענינים אחרים. – ואשוב אל כוונתי:

      ובספר ההוא סופר על איש מ'נביאי עבודה זרה' שהיה שמו 'תמוז' קרא מלך לעבוד השבעה כוכבים והשנים עשר מזלות והרגו המלך ההוא הרג משונה. וזכר שליל מותו התקבצו הצלמים מקצות הארץ אל ההיכל אשר בבבל אל צלם הזהב הגדול אשר הוא צלם השמש והיה הצלם ההוא נתלה בין השמים והארץ ונפל באמצע ההיכל והצלמים כולם סביבו; והתחיל לאנות על תמוז ולהגיד מה שקרהו; והצלמים כולם בוכים ומקוננים כל הלילה וכעלות השחר עפו הצלמים ושבו להיכליהם בכנפות הארץ; והיה זה מנהג מתמיד בתחילת יום מחודש תמוז יקוננו ויבכו על תמוז ויספדו עליו הנשים ויאנו. והתבונן וראה איך היו דעות בני אדם בזמנים ההם – וענין תמוז זה קדמון מאד בצאבה. ומזה הספר תעמוד על רוב שגעון הצאבה ומעשיהם וחגיהם:"

      המורה נבוכים חוסך במילים עד שזה כמו הודעת טלגרף. והוא כותב בהקדמתו שכל מילה מדוייקת ומחושבת. ובענייני הצאב"ה הוא מאריך בלי סוף בסיפורים צבעוניים לאורך פרקים רבים. נראה שהוא רוצה להכניס אותנו לעולם ההוא, לתודעה ההיא, כדי שיהיה לנו מבוא לקבל מושג על מהוח מצוות התורה, שניתנו בתוך אותו עולם.

להגיב על nirstern לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s