רוקם התחרה

דונטלו / המדונה של העננים
דונטלו / המדונה של העננים, 1425-1435, המוזיאון לאמנות, בוסטון

ראיתי את התבליט הקטן הזה בבוסטון לפני שבע שנים. מלבן שַיִש קטן, בערך 33 על 33 ס"מ. קורן באור בהיר על רקע היצירות הצבעוניות. הבחנתי באורו עוד לפני שראיתי מה יש בו ומי האמן. זה דונטלו. בעבורי הוא אמן הרנסנס החשוב מכולם. די בהזכרת שמו כדי ליצור אצלי געגוע של ממש. לא לאדם, אלא לפסליו, שהייתי רוצה להיות לגור לידם (בפירנצה) ולראותם כל יום. המרובע הזה יכול אולי קצת להסביר למה.

זאת מרים והיא חובקת את ישוע בנה. מרים של העננים.

כל זה מסותת באבן, בשיש. החומר קשה, ארצי. התיאור – שמימי. כבר כאן יש משהו חשוב, בקסם של הפיכת כובד לקלות. ובחיים הרי הרוב כובד. גם צבעים הם חומר טחון. אפילו מילים הן כבדות. רק למוזיקה אין משקל.

האבן הופכת לעננים. הוא עובד עם המפסלת כמו רוקם תחרה. בתוך החומר שלפנינו יש ותהיה לנצח סתירה מופלאה. דונטלו ראה את העננים שבשיש, ואת השיש שבעננים. אני מדמיין אותו בסדנתו בפירנצה, ממשש את הגוש הבהיר ואז מרים ראש אל עננים סמיכים ולבנים ומחייך כשהרעיון צץ מכוח החיבור שמפתיע אותו ואותנו. בסיס המרובע הזה הוא מטפורה: שַיִש מעונן.

המרובע מלא המולה, אם כי הוא משרה דממה. יש במלבן קטן עשר דמויות, חלקן בתנועה. אבל אין צפיפות. המלאכים הם כאן רוחות קלות והתגודדותם אינה יוצרת צפיפות.

שעה ארוכה הסתכלתי אז, לפני שבע שנים וגם היום, מעל המסך, בידה הימנית של האם ובידו השמאלית של בנה. הם יוצרים ערוצים מקבילים שמוליכים ביניהם, באבן הקרה, חום, הלוך ושוב.

כתפו וזרועו בין שתי אצבעותיה. היא אוחזת בו כפי שאוחזים בדבר קטן.

הגם שהשמַים פתוחים ללא גבול, בתבליט הם סגורים הרמטית. ראשה של מרים נוגע במסגרת כמו בתקרה של תא. הידיעה שהיא לא יכולה להזדקף במרובע הזה, לא הורסת את תחושת הקלות והפתיחוּת. אבן, מסגרת, וכמו הוּדיני כבול הוא מצליח ליצור מזה שִחרור.

האתר המרגש ביותר בעבורי בלוח השַיִש הזה נמצא בקצה האגודל של כף ידה השמאלית. היא מכסה בקצה אגודלה את אוזנו של בנה. האוזן המכוסה היא הד לעצימת העיניים של מלאך שלידו שעונה לה בהרמוניה של דממות.

הוא מניח את שתי ידיו על החזה של אמו. איני יודע להגיד את המחווה הזאת. יש בה משהו שלא תובע. אין זו מחוות יונק. זו מחווה של הגנה ושל בקשת הגנה. המבט המופנה אלינו קשור למחווה הזאת. רק היום, אחרי שבע שנים, הבנתי שמבטו אומר שהוא חושש מאיתנו. ובצדק. "אנחנו", האנשים, ההמון, הם סוג בני האדם שמהם יבואו צולביו.

דונטלו העלה את הילד הזה ואת אמו לעננים, אבל המבט של הילד והמחווה של סגירת האוזן מצד האמא קשורים כל כולם אל הארץ ואל עולם האדם. המבט הזה ננעץ מלמעלה בעולם הסלע והאבן. לשם – אלינו – הוא נשלח, מתוך הגובה של עננים ומלאכים.

 

 

 

 

2 תגובות בנושא “רוקם התחרה”

  1. יפהפה להתבונן דרך עיניך.
    האחיזה החזקה של האם בזרוע מזכירה ליאת הדרך שבה עושים אמבטיה לתינוקות בשבועות הראשונים לחייהם : )

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s