~ סדנה חד-פעמית ~

באמצע אוגוסט תתקיים סדנה חד-פעמית בהנחייתי. המקום: קמפוס ברושים, תל אביב. הנושא: הז'אנר המוזר הקרוי הייבון. מצורפת כאן ההודעה על המפגש, ולאחריה דוגמה לכתיבה בת-זמננו בז'אנר. ההרשמה בקישור.

עדכון : ההרשמה נסגרה

haibun.jpg

***********************

אהבת אֵם / מאת אֶלֶנָה דה סוּסָה / מאנגלית דרור בורשטיין

מהחלון האחורי אני רואָה נקבת רָקוּן, אוחזת גור בפיה, הולכת לאִטה לרוחב החצר ומשם מטפסת למעלה אל גג הבית. אני תוהה מדוע היא מסתובבת בחוץ בשעות היום. אולי משהו הטריד אותה. היא חוזרת כדי לקחת את הגורים האחרים ונושאת אותם בזה אחר זה, ארבעה בסך הכול. היא לוקחת אותם למעלה אל הגג, למקום נסתר מעַיִן. ואז לפתע – קול חבטה מחליא. אחד מהגורים נפל ונחת ישר על אחוריו. הוא מיילל בעגמומיות, אינו יכול לזוז.

כְּאֵב לֵב

קוֹל פְּעִיָּתוֹ

שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב

השכנה ואני מניחות אותו בקופסה קטנה ונוסעות מהר ככל האפשר ל"צער בעלי חיים" בעיר, בתקווה שיוכלו להצילו. אבל בבת אחת, בלא התראה, הוא חוטף התקף ומתחיל להתעוות ולצווח באופן בלתי נשלט. התורָן מעביר את הקופסה הלאה במהירות, ממלמל משהו על כך שאין כל תקווה.

כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה פּוֹסַעַת

לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל הַקִּדְמִי שֶׁלִּי

אִמָּא בִּמְצוּקָה

5 ציטוטים מהשבוע האחרון

  • עלבון

וכן המושכים אוזני החתולים להשמיע צעקתם הם חוטאים. גם דרשו חכמים "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־ה' אַכֶּה כָל־סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן" (זכריה יב, ד) – עתיד הקב"ה להיפרע עלבון סוסים מרוכביהם על שהכו אותן במגפיים.

[ספר חסידים, מד]

=

=

hg.jpg
חאן גאן, סוס, שנת 750 בערך, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

 

  • המלך
וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ
[דברי הימים א, טו, כז]
=
=
=
=
  • משפחה
שכל אותה השנה [=שנת האבל הראשונה] הדין מתוח כנגד המשפחה. דאמר רבי יוחנן כל שבעה החרב שלופה, עד שלושים היא רופפת, לאחר שנים עשר חודש היא חוזרת לתערה. למה הדבר דומה? לכיפה של אבנים. כיון שנתרערעה אחת מהן נתרערעו כולן.
[ירושלמי מועד קטן יח, א, בשינויי כתיב מזעריים ופיסוק]

 

=

=

=

  • מיליטריזם

גְּבָרִים יַחְשְׁבוּ מוֹתָם חֲיוֹתָם

            וְלַמָּוֶת חֲנִיתֵיהֶם מְרוּקִים

וְהֵם מִתְחַבְּקִים עִם לוֹחֲמֵיהֶם

            כְּחוֹשְׁקִים מִהֲרוּ לַחְבֹּק חֲשׁוּקִים.

וְכֻלָּם יִכְסְפוּ אֶל הַתּמוּתָה

            כְּאִלוּ הֵם בְּכוּר מָוֶת יְצוּקִים.

וִּמַּפַחְדָּם הֲרָרִים יֶחֱרָדוּן

            וְלוּ הָיוּ כְהַר תָּבוֹר חֲזָקִים

וְהָאָסוֹן לְחִכָּם הוּא כְנֹפֶת

            וּפִצְעֵי הַחֲנִית לָהֶם מְתוּקִים.

וְהַמָּוֶת עֲלֵי רֹאשָׁם עֲטֶרֶת

            וְהַחֶרֶב לְצַוָּארָם עֲנָקִים

[יהודה אלחריזי, תחכמוני, מחברת הקרב]

המשך קריאת הפוסט "5 ציטוטים מהשבוע האחרון"

הערות אורח בשבוע הספר והמלצה על ספר

1

בתל אביב, בדוכנים של ההוצאות הגדולות, הקוראים מתעניינים. בודקים, דוחים, קונים. כמו בדוכן מלפפונים בשוק. אף אחד לא מתלהב במיוחד ממלפפון, אבל צריך כמה לסלט. לעומת זאת, בדוכני הוצאות ספרות הנשים הארוטית יש תסיסה כמו לפני דוכן אבטיחים  מתוקים הפותח "על הסכין" ונותן לטעום ביום חם. סופרת של אחד מהספרים מגיעה לבקר. הקוראות הלא-מעטות כמעט עולות באש באופן ספונטני כשהן מבחינות בסופרת. חיבוקים וצווחות כמו בחתונה. אילו היו חמושות בתמ"ק היו יורות צרורות באוויר כמנהג העדה. אגב, גם היחס לרוב הסופרים החותמים על ספריהם בהוצאות ה"רגילות" הוא כיחס למלפפון הנ"ל. למען האמת, פחות מכך.

 

2

יריד הספרים בירושלים – יקום כמעט מקביל. רוב ההוצאות שעוסקות ביהדות ובארץ ישראל פשוט לא נמצאות בתל אביב: הוצאת קורן, מגיד, יד בן צבי, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר אילן. בירושלים הוצאות אלה (ולא ציינתי את כולן) חולשות על דוכנים רבים. בתל אביב, כמדומני, מהסקטור הזה רק הוצאת הספרים של חב"ד מיוצגת, ויש להניח כי זה מתוך שיקול אידאולוגי ולא מסחרי. אמנם יש בירושלים גם ייצוג להוצאות ה"רגילות" וגם, אם איני טועה, לאחת מהוצאות הרומנטיקה. אבל הן מגומדות שם, ולא מעוררות עניין רב. הן נמצאות שם כמעט כמו שחב"ד נמצאת בתל אביב.

 

3

ספר השנה שלי, שביליתי כמעט כל יום בקריאתו בשנה האחרונה, במעין בינג', הוא ספר עבה למדי – עשרה כרכים. זוהי מהדורה חדשה יחסית של "עין יעקב" (2012) בהוצאת מכון המאור. "עין יעקב" הוא החלקים האגדיים (דהיינו, החלקים הלא-הלכתיים) שבתלמוד הבבלי (ומעט מהירושלמי). המבחר הזה עתיק כשלעצמו, והוא נעשה בידי רבי יעקב בן חביב (1450-1516; נולד בקשטיליה ונפטר בסלוניקי) ובנו רבי לוי בן חביב (1480-1541 לערך, נולד בקשטיליה ונפטר בירושלים). יצירת המבחר, אם כן, התרחשה אלף שנה אחרי חתימת התלמוד הבבלי ולפני כחמש מאות שנה. המהדורה החדשה (620 באמת לא יקרהספרים בכריכה קשה ומחזיקים כ-400 עמודים כל אחד) מאפשרת קריאה נוחה בזכות פירוש ידידותי ועימוד מאיר עיניים. לא תמצאו את הספר ביריד, גם לא בירושלים, אבל שליח יביאו לביתכם. אדום מתוק – באחריות!

קשה לחשוב על קורא מסור של הספרות העברית שלא קרא את התנ"ך בשלמותו לפחות פעם אחת. אבל התלמוד הבבלי, השני בחשיבותו וביופיו (עד כמה שיש משמעות להשוואה כזאת) רק לתנ"ך, הוא מחוץ לתחום עבור רוב הקוראים שאינם בני ישיבות (בעבר או בהווה). וזה חבל מאוד מפני שזהו אוצר חוכמה וספרות מופלא. אמנם הכרתי חלקים מן הטקסטים מתוך לימוד כמה מן המסכתות ומתוך מקבילותיהם במדרש, אבל אין תחליף לקריאה על הסדר, יום-יום. "לשעבר כשהייתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו כשאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאווה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה״ (פסיקתא דרב כהנא יב, ג).

6521CDA1-BF0D-4F5F-9144-60B74742DEA6.JPG

שתי הערות אקטואליות 

1

"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא" (במדבר טז, כב). תָּנֵי [=לימד] רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה. נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו. אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה?! אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם? לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ? אָמְרוּ לוֹ, שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה!

(ויקרא רבה ד, ו)

 

2

רַבִּי נַחְמָן פָּתַח (ירמיה ל, י): "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב", מְדַבֵּר בְּיַעֲקֹב, דִּכְתִיב (בראשית כח, יב): "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה", אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אֵלּוּ שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם [=שעולים ויורדים בסולם], דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שָׂרָהּ [=השר, המלאך הממונה] שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה שִׁבְעִים עֲוָקִים [=כמספר שנות השלטון של האימפריה], וְשֶׁל מָדַי חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, וְשֶׁל יָוָן מֵאָה וּשְׁמוֹנִים, וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְלֹא יוֹדֵעַ כַּמָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ. אָמַר, אֶפְשָׁר שֶׁאֵין לָזֶה יְרִידָה?! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, אֲפִלּוּ הוּא עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב אֶצְלִי מִשָּׁם אֲנִי מוֹרִידוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עובדיה א, ד): "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ". אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שֶׁל מָדַי עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל יָוָן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְיוֹרֵד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אַף אַתָּה עוֹלֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם כְּשֵׁם שֶׁלְּאֵלּוּ יְרִידָה אַף לִי כֵן? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְאַתָּה אַל תִּירָא, אִם אַתָּה עוֹלֶה אֵין לְךָ יְרִידָה עוֹלָמִית. לֹא הֶאֱמִין, וְלֹא עָלָה.

(ויקרא רבה כט, ב)

 

===

מדרש ויקרא רבה נערך במאה החמישית בארץ ישראל.

 

000.jpg
TINTORETTO
Jacob's Ladder
1577-78
Oil on canvas, 660 x 265 cm
Scuola Grande di San Rocco, Venice

רמברנדט/ברויגל

במוסף "הארץ" תתפרסם ביום שישי רשימה שלי שנכתבה בתערוכת רמברנדט הנוכחית ברייקסמוזאום באמסטרדם. היא כבר ברשת, כאן >>>>.

בהזדמנות זאת אוסיף קישור לרשימה על תערוכת ברויגל בווינה (אוקטובר 2018), שלא העליתי כאן בעבר >>>>.

 

RP-P-OB-438A.jpg
רמברנדט, אישה שרועה, 1658, תחריט

עירום של כוכבים

בֵּית מֶרְחָץ בֶּהָרִים

עֵירֻמִּים כָּל הַלַּיְלָה

נַהֲרוֹת הַשָּׁמַיִם

יש לי הזכות להיות שותף להוצאת שני סתווים, מבחר ראשון בעברית של מסאוקה שיקי, אחד ממשוררי ההייקו הנפלאים ביותר, שמת בגיל 35, בשנת 1902. את המבחר תרגם איתן בולוקן. הספר ראה אור בשבוע שעבר.

שיקי כתב אלפי שירים, חלקם בהיותו מרותק למיטתו בגלל מחלת השחפת. על סיפור חייו ומחלתו אפשר לקרוא באחרית הדבר שבספר. רציתי להעיר כמה מילים על השיר הזה. שמונה מילים בלבד בעברית. אבל כבר השורה הראשונה, גם אילו היתה עומדת לבדה ללא המשך השיר, היתה שיר. ואולי זה משהו שאפשר לשאוף אליו בשירה. שכל שורה תהיה שיר. לא רק מכלול השיר או מכלול הספר. שכל הווה של השיר יהיה שירה.

"בית מרחץ בהרים". מרחב תָּחוּם, אגן, אולי מלבני, מול ההרים הפתוחים. מרחב שקוע במקצת, מגרעת קטנה, מול ההרים והעמקים. פשוט לעצום לרגע עיניים ולראות את זה מרחיב את הלב. אפשר רק לדמיין את השיחות הליליות האלה, השקטות, במים החמים, את האינטימיות. השיר פותח הוויה של כיסופים. אני רוצה להיות שם. בין כל הפסגות, והפסגות הריקוֹת-הפוכות שבין ההרים – והמים שבתוכם טובלים אנשים.

אנשים? אולי. אפשר לקרוא את השיר בשני אופנים: באופן הראשון המילה "עירומים" תוסב על אנשים מסוימים, שטובלים שם, עירומים. מי שהיה ביפן יודע שהיחס לעירום במרחצאות הוא יותר חופשי מאשר אצלנו. לפי קריאה זאת, יש תיאור של קבוצת אנשים טובלים כל הלילה (המשורר בתוכם? מתבונן מבחוץ?), שעות ארוכות. מעליהם נפרשים נהרות השמים – שהוא כינוי לשביל החלב.

שמונה מילים בלבד, וראו מה יש כאן: אגן קטן של מים; אגנים גדולים בין הרים; נהרות – "מים" – שאינם של מים אלא של אש. כוכבים. כמעט אי אפשר לשאת את הרוחב שהשיר הזה פותח בך.

אבל אפשר גם לקרוא את השיר כאילו העירום מוסב על נהרות השמים, על הכוכבים שבגלקסיה. לפי קריאה זו, אין בהכרח אנשים בבית המרחץ. זו תמונת נוף, והיא מתארת לא את העירום של הרוחצים אלא את העירום של הכוכבים. הכוכבים עירומים כל הלילה. עירום של כוכבים, כן. אף פעם, אף אחד, לא חשב על זה: הכוכבים – כמו הכול, חוץ מבני אדם – עירומים. מה שאנו רואים, האור, זה גופם החיצוני הגלוי, האֶפִּידֶרְמִיס שלהם שמוּשל ומגיע אלינו. מעתה נוכל לצאת כל לילה ולראות את העירום הזה, לטבול עם הכוכבים במרחץ האור.

IMG_0983.JPG
קיוטו, 2017. תצלום ד"ב

 

 

לכלוא את הרוח

בסיפור סדום מגיע הרגע שבו מתקבצים אנשי העיר על ביתו של לוט. "טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל־הַבַּיִת". בעל ה"הַעֲמֵק דבר", הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893), ראה עד כמה דומה הסיטואציה של פרשת סדום לזו של מעשה פילגש בגבעה, לא רק בתיאור המעשה הנפשע אלא בבחירת המילים. שם (שופטים יט, כב) נאמר: "וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי־בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת־הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל־הַדָּלֶת". הנצי"ב תוהה על ההבדל הזעיר בין שני תיאורי ההתגודדות והרשע, שמתבטא במילת היחס: "על" מול "את". וכך הוא מפרש:

שלא היה נחשב בעינם [=בעיני אנשי סדום] לעוול כלל. על כן לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה. וזה היה [ההבדל]  בין מעשה סדום למעשה פילגש בגבעה. דשָם [ששם, בפרשת פילגש בגבעה] נתקבצו בני בליעל והכל ידעו שהם בני בליעל, אלא שלא נתחזקו למחות בידם. מה שאין כן אנשי סדום: הרגילו [=הם התרגלו] כל כך ברע, עד שנעשה כתקנה יפה בעיני כולם.

ספק אם הפירוש היפה – שהוא למעשה מדרש – יש לו על מה שיסמוך. הקולב של ההבדל בין מילות היחס דקיק מדי. העיקר נראה לי נעוץ במקום אחר: ראשית, שהרשעוּת מתגלגלת לאורך הדורות, ושבה וחוזרת, ויש לראות זאת ולא להיבהל. אנשי פילגש בגבעה, מאות שנים אחרי מקרה סדום, לא ידעו כי הם רק שחקנים שמבצעים תפקיד, או משחזרים הצגה. אילו היו יודעים, האם זה היה מונע בעדם? כנראה שלא. כשאתה מגיע כבר למדרגה נמוכה, דקויות כאלה לא מעלות ולא מורידות.

שנית, הפירוש מבחין יפה בין שתי רמות של רוע. הראשונה, המיוחסת לאנשי בנימין בפרשת הפילגש, רעים, ויודעים שהם רעים. בפרשת סדום, על פי הנצי"ב, הרוע נתקבע בחקיקה. הוא "נעשה כתקנה יפה בעיני כולם". כלומר, הופך להיות נורמטיבי, "טוב" ותקין. אולי זה מה שמאפיין את הממשלה הנוכחית – הרצון להפוך את הפחד, את ביטול המחשבה החופשית, להרגל, למציאוּת רשמית המעוגנת בחוק. אולי זוהי האתיקה של סדום: העיר שבה הרע התעקש לצאת מהמרתף ולתפוס מקום של כבוד, להיות החוק.

אבל זה לא יהיה לו קל. אם מנגנונים דיקטטוריים עצומים ומבוססים נכשלו בכך, גם הגרסה החיוורת (לעת עתה) שבמקומותינו לא תוכל, אם כי להזיק במהלך כישלונה ודאי שתצליח. ככתוב בקהלת (ח, ח): "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ". אחד המפרשים (בעל "דברים טובים" על קהלת, ר' משה אלשיך, צפת, המאה ה-16) פירש כך:

אין אדם, שהוא אדם מן האדמה, שליט ברוח שבקרבו, לכלוא את הרוח מלשוב אל מקורה.

בכיוון זה הולכים מרבית הפרשנים – הניסיון לשלוט ברוח מובן כניסיון האדם למניעת מותו. אבל אנו כמובן יכולים לקרוא את המילים כמוסבות על החיים, על חיינו.

חברים יש רק באגד, ונאמנות יש רק ליסוד המושל בנו – "היסוד המושל" הוא ביטוי של מרקוס אורליוס. ציטוט אחרון:

לשם מה, אפוא, משתמש אני עתה בנפשי? שאל עצמך שאלה זו בנוגע לכל עניין, ובדוק: מה נמצא כעת ברשותי מתוך אותו חלק הנקרא 'יסוד מושל'? של מי הנשמה שבּה אני מחזיק כעת – האם זו נשמת ילד, נער, אישה, עריץ, בהמה או חיית טרף? (מחשבות לעצמי, מיוונית אברהם ארואטי, הוצאת נהר, עמ' 72).

מהניסיון הממשלתי הנואל "לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ" כולנו יכולים גם לצאת נשכרים, משום שהוא עשוי להזכיר לנו את רוחנו, את החופש הגמור שלה, ואת חוסר היכולת של שלטון כלשהו לכלוא אותה או לגעת בה, אם רק נסרב, בנימוס ובתוקף.