אהוד בנאי לטובת הציפורים

הנהלת "מתחת לשולחן" שמחה, באיפוק נרגש, למסור קישורית לתכניתו של אהוד בנאי שבה קרא בהרחבה היום (7.2.20) מתוך "לטובת הציפורים". קישור אחר כאן. אחד מהשירים שהניעו את ההנהלה לכתיבת הספר היה שירו של פנחס שדה, שיר שאותו הכירה ההנהלה מההופעה המשותפת של שדה עם אהוד בנאי, והשיר אף מושמע בתכנית. ההנהלה מנצלת את ההזדמנות להביא כאן את ההופעה הזאת.

 

עסקת המאה שלי

[גם אני קיבלתי הצעה מפתה הבוקר ישירות למייל. אמנם ללא נספח מפות. תרגמתי אותה והוספתי כמה הדגשות. הטקסט מובא כלשונו:]

בוקר,
התנצלותי הכנה אם תוכן הודעת הדואר הזה לא עונה על המוזרויות האישיות שלך, אך אם אתה יודע באיזו מידה הלכתי בכדי להיות מסוגל לאתר אותך, תעריך את המידע שאני רוצה לחלוק איתך בהודעה זו.
בשנת 2003 הנושא, מיליארדר ממדינתך שהנחתי להיות קרוביך בגלל הדמיון בשמות משפחתך, הגיע לבנק שלנו לדיונים עסקיים עם תיק פיננסי ענק בשווי של 20.7 מיליון ליש"ט שאותו איחל.  שנכניס אותנו (תשקיע) בשמו.  הייתי הקצין שהוקצה לעניינו.  הפכנו את הכספים סביב הזדמנויות שונות וביצענו מרווחים אטרקטיביים לשנת הפעילות הראשונה שלנו שחזרה על עצמה בשנה שלאחר מכן עד לשנת 2005, כשביקש לחסל את הכספים להעברת המשך מכיוון שרצה לבצע השקעה דחופה הדורשת תשלומי מזומן.
לקחתי את כל התהליכים וחיסלתי את הנכסים, ובאופן מפתיע זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו ממנו. גם הבנק וגם אני עשינו כל מה שאפשר מבחינה אנושית כדי לאתר אותו ללא הועיל, ומכיוון שהוא לא ציין שום קרוב משפחה בטופס הבי-נתונים שלו, המיוחד עם משקיעים בעלי פרופיל גבוה, לא היה לי עם מי ליצור קשר.  רק כמה שנים לאחר היעלמותו המפתיעה נתקלתי במניפסט ההתרסקות של ונצואלה, שם גיליתי שהוא נפטר למעשה בהתרסקות המטוס שהוזכרה ביום שלישי ה-16 באוגוסט 2005.
ישנו תיק פיננסי אדיר בשווי של 20.7 מיליון ליש"ט פלוס הריבית שנצברה בבנק שלנו כל השנים, וכעת סוסת הלילה הגרועה ביותר שלי עומדת להתרחש מכיוון שהבנק רוצה להחזיר את הכספים לאוצרנו ככסף שלא הוגש.  זה מעניק לי לילות ללא שינה עד שהגשתי את הרעיון שאני רוצה לחלוק איתכם.  אני אמשיך ו/או אתן לך את הפרטים או את הרעיון שלי ברגע שאשמע ממך.
תישאר ברכה,

מאור גדול

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו באי[ם] בספינה. והיה רבי אליעזר ישן ורבי יהושע נעור. נזדעזע רבי יהושע וננער רבי אליעזר. אמר לו: מה זה יהושע, מפני מה נזדעזעת? אמר לו: מאור גדול ראיתי בים. אמר לו שמא עיניו של לויתן ראית? – דכתיב (איוב מא, י) ״עיניו כעפעפי שחר״.

נזכרתי באפיזודה על הים למשמע החדשות מאוסטרליה. שם בוער ים של אש ומעריכים כי מיליארד בעלי חיים טבעו בו עד כה. העשן באוויר שקול לעישון 34 סיגריות ביום גם עבור בני האדם. עד כה נשרפו שטחי יער בגודל שלמעלה מכפליים שטח כל מדינת ישראל (57,000 קמ״ר נכון לתחילת ינואר). רשימת הסבל והנזקים עוד ארוכה.

את הסיפור הזה צריך לקרוא בהקשר של יחסיהם המורכבים של שני גיבוריו (שהגיעו לקרע וחרם בפרשת תנורו של עכנאי). אבל כאן רציתי להעיר על עניין אחר. בקטע הנ״ל מבבא בתרא (עד ע״ב) מופרעת הפלגה בחיזיון מטלטל. הזעזוע מעיר את הישן. עד שהוא נשאל מה ראה נעלם המראה. הוא ראה מאור גדול בים. מאור גדול הוא כנראה משהו הדומה לשמש (בראשית א, טז). אולי פשוט כוכב זורח במעמקי הים. רבי אליעזר מנסה להבין מה זה היה והוא חושב על הלווייתן הנזכר בספר איוב, ליתר דיוק על עיניו, מפני שעיניו מתוארות שם במטפורה של זריחה.

ואז נפסק הסיפור. אין תשובה מרבי יהושע. לא ידוע מה הוא ראה. כוכב, לווייתן או משהו אחר לגמרי. סביר שרבי אליעזר לא היה רחוק מן האמת ומה שעבר שם היה איזה יצור ים זוהר. העניין הוא שהדמיון של הסיפור, העולה מהשיחה הקצרה, משווה חיה אחת לכוכב, למאור גדול. באוסטרליה דעכה גלקסיה קטנה. מי שגר עם חיה יודע שהיא מקור אור. קשה לדמיין מיליארד שמשות כבות ומותירות פינת יקום בהריסות.

הרעב של השריפה הנוכחית מתקרב לתיאבון הבוער של האכילה האנושית. חברת מקדונלד לבדה מוכרת 35 מיליון קילוגרם בשר בקר כל שנה. חברת קנטקי פרייד צ׳יקן חיסלה, מראשית הקמתה, למעלה ממיליארד וחצי תרנגולות. ואלו נתונים על שתי חברות בלבד. יש עוד. אני תוהה אם בתקופת השריפה חלה ירידה כלשהי במכירות החברות האלה, באוסטרליה או בעולם. אני מניח שלא. כי מה הקשר? אין קואלות בתוך הלחמנייה.

תל אביב, ינואר 2020

פליטי אור

 

עלי להתנצל. אולי יש לפתוח רווח גדול יותר בין ספרים, אבל יש אילוצים. מכל מקום, אחרי ספר הציפורים יוצא בימים אלו גם ספרון עטלפים, שאותה הובילה מאיה ויינברג ואני סייעתי. באתר ההוצאה ("אפיק") תוכלו לקרוא כמה עמודים ממנו.

הספר הוא מפגשים מזוויות שונות ורבות ביצורים הנפלאים האלה, שהם שכנינו. כתבנו סדרה של פרקים קצרים שיש בהם עובדות, שירה, הייקו, ציור, מדרש, וגם כמה מפגשים אישיים עם "פליטי האור". במהלך הכתיבה נתנה לי מאיה לשחרר כמה עטלפים מכף ידי אל הלילה, וזאת היתה אחת החוויות המפעימות של חיי. אף היא מתוארת, עד כמה שאפשר, בספר.

חשבנו להתחיל כאן סדרה בשם "שכנים" שתוקדש לבעלי חיים קרובים. אם יעמוד הכוח נוציא גם ספרי תנים, פרות ומי יודע מי עוד – השכנים רבים וכולם דורשים תשומת לב.

ב-27 בפברואר נערוך השקה זעירה לספר ב"סיפור פשוט" בנווה צדק, תל אביב.

 

פליטי אור כריכה קדמית.jpg

לטובת הציפורים. ספר חדש

leytobat_haziporim_master.jpg

אני שמח להודיע על ספר חדש, לטובת הציפורים, בהוצאת ידיעות ספרים. הכותרת לקוחה ממשפט של מנדלי מוכר ספרים בספרו "תולדות הטבע" מלפני יותר מ-150 שנה: "וכל איש הלא יוכל לעשות דבר־מה לטובת הציפורים". הספר הוא על נדודים, שירה, מלאכים, דרורים, ועוד. הוא מאורגן כקריאה כרונולוגית בספרות העברית: מתחיל כמדומני בבריאת העופות בבראשית א' ובשירתם בתהלים ק"ד ומסתיים ב"רקוויאם לציפור" של אלכס חנקין.

בין כל שני פרקים מופיעות ציפורים של אוהרה קוסון (יפן, 1945-1877), שגם הקקדו על הכריכה הקדמית – שלו. על חלק מהציפורים היפניות גם כתבתי בספר.

הספר יעופף בהדרגה לחנויות הספרים. עתה אפשר להזמינו במבצע כזה או במבצע כזה.

 

החום והקור

בַּאי ג'וּ־יִי 

מסינית: יובל אידו טל ויואב רפופורט

 

שנת לילה בין גשמי סתיו

 

קַר כָּל כָּךְ הַלַּיְלָה לַיְלָה קַר בְּחֹדֶשׁ סְתָו שְׁלִישִׁי

אִישׁ אֶחָד זָקֵן בְּבַטָּלָה בְּרוּכָה

רוֹבֵץ עָצֵל אֶת אוֹר הָעֲשָׁשִׁית הוּא יְכַבֶּה אַחַר כָּךְ

בְּמַעֲמַקֵּי קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם שְׁנָתוֹ יְפֵהפִיָּה

מַלְהִיט בַּכְּלִי אֶת לַהֲבוֹת הָאֵפֶר שֶׁכָּבוּ

וְהַנִּיחוֹחַ מַעֲמִיק אֶת חֹם סְדִינָיו וְהַשְּׂמִיכָה

בָּא הַשַּׁחַר קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם

עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ

 

 

מסופר על בַּאי ג'וּ־יִי (סין, 772–846) שהיה מראה את שיריו למשרתים, ואם לא היו מבינים היה מתקן אותם. את השירים, לא את המשרתים. שירה לירית, אם אפשר להכליל, נובעת מדברים פשוטים כמו נוף, אהבה, געגוע. כמו שאומרים באנגלית, זה לא rocket science. מעניין, לכן, שיצא לשירה שם מסובך. המשוררים, כמובן, הסתבכו, מכל מיני סיבות שקשורות להיסטוריה, לפסיכולוגיה ולספרות. גם לתסבוכות יש מקום. אבל לא כדאי לשכוח את הדברים הפשוטים ואת היכולת לכתוב עליהם בפשטות, פשטות שתיגע במורכבותם ותצייר קו מסביב מה שקשה לדבר עליו למרות פשטותו.

שלפתי היום מהמדף ספר שהייתי מעורב בעשייתו, שכמו רוב הספרים הבאמת-חשובים זכה להתייחסות לא מספקת. שנתיים אחרי שיצא אני מרשה לעצמי לכתוב על שיר אחד ממנו כמה מילים.לבי נבהל מהירח קדמי.jpg

הדברים הפשוטים בשיר הזה הם חום וקור ושינה. כולם מכירים את זה. מילים על דף הן תמיד בטמפרטורת החדר. אפשר לומר שלדף המודפס אין טמפרטורה. הוא לא מעביר חום או קור. הקסם של השיר הוא שהוא ממחיש חום ויוצר חום בתודעה מבלי להשתמש בתנור או במזגן.

הוא עושה זאת בכל שהוא יוצר מסגרת קרה ובתוכה מעלה בהדרגה את החום.

השורה הראשונה מקפיאה: "קר כל כך", "הלילה", "לילה קר", "סתיו". אחרי פתיחת-הקור הזאת הוא מתחיל להעלות את החום. בתחילה זה רק חום של עששית שבעיקר מפיצה אור; אחר כך להבות אפר שכבו, אך הזקן מחדש את בערתן; אחר כך זה כבר "חום סדינים ושמיכה" ש"מעמיק". והוא מעמיק בגלל ניחוח. זה כבר חום פלאי. הריח מעמיק את החום כמו שקול ציפור מעמיק את הדממה בהרים. איך? עובדה.

בתוך מובלעת החום הזאת נמצא זקן. מישהו רואה אותו. "שנתו יפהפייה". מי, אי פעם בתולדות האנושות, אמר דבר כזה? הכתיר שינה כיפהפייה? המבט הזה, התיאור הזה, הוא הדבר שנמצא בלב החום של השיר. וזה כבר לא חום של תנור ואש, אלא חום רגשי, חום של מבט.

שינה היא דבר פשוט. במובן זה שכולם מכירים אותו. כמה יפה שהשינה וההתעוררות לחדש את התנור דומות: האש נרדמת, האיש מתעורר; האיש נרדם, האש מתעוררת. צריך לעצום עיניים ולחוש את זה. זו שינה פשוטה שמתוארת כמעט כאגדה.

לקראת יציאה מהשיר הקור חוזר. "קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם". האם הוא רק מאריך לישון? או שמא קראנו שיר על שעותיו האחרונות של אדם? השיר משאיר את זה פתוח. על הסף בין שינה יפהפייה לדאגה על מוות. אין לתאר כמה הסף הזה טעון. היינו שותפים למבט אינטימי באיש הישן, ועתה השיר עומד להיגמר ואיננו יודעים מה מצבו. כי השיר מוציא אותנו החוצה.

השיר מסתיים בחידוש מסגרת הקור. "עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ". שלכת קפואה על מדרגות קרות. העלים נמו בחוץ, קפאו בלילה; האם הזקן יתעורר, יהיה כמו עלה ששב אל העץ?  מה שברור, שמי שראה את הזקן מקרוב, אפוף חום, יצא עכשיו אל הקור, והוא מביט בבית מבחוץ, ליד המדרגות, אולי אחרי ירידה בהן, בהפניית ראש אחרונה לאחור. מי המביט? בן-משפחה? לא סביר, כי התיאור "איש אחד זקן" מרוחק יותר ממה שהיה אומר הבּן שלו.

כוונתי לומר, שנוכחות המתבונן היא בעצמה חידתית. ואנו דומים לו.

 

הערה על צד הרחמים

111.jpg

 

מוסף ספרים של "הארץ" פועל בשנים האחרונות, מעת לעת, כמעין מגרסה. לצד המגרסות המשמשות את הוצאות הספרים כדי להיפטר מעודפי התוצרת החומריים, מתפקד מוסף "ספרים" בעקביות כמגרסה מעודנת יותר אך יעילה לא פחות להתמודד עם הספרים בעודם מפרפרים, בעודם בחיים. לאחרונה גרס מר יהודה ויזן את עבודתו של המתרגם הגדול דוד וינפלד, האחראי לשיר כמו זה – או כמו זה – שירים  שאף אילו היו היחידים שהעביר המתרגם לעברית היה די בכך כדי לתקוע מוט ברזל בשיני המכונה האימתנית של המבקר ולקעקע אותה – ויש כמה עשרות שירים כאלה שווינפלד מסר לנו.

היום קראתי ביקורת מאת עמיתו של ויזן, מר טינו מושקוביץ, על הספר שערכתי – מרסיסייד מאת עמיחי שלו (הוצאת אפיק-הליקון). המשותף לסדר היום הביקורתי של שני המבקרים הוא עמדת משגיח הכשרוּת. העמדה הבסיסית היא כי תפקידו של המבקר הוא למצוא פירורי חמץ במטבח העומד לפי חול המועד פסח. עמדת הפתיחה היא, במילים אחרות, חשדנות. הספר אשם אלא אם יוכח אחרת. לא מפתיע שמר ויזן מצא פרורים של שורות מוצלחות-פחות בעבודת המתרגם של וינפלד. אפשר לגשת כך אפילו לתנ"ך ולטעון שספר "בראשית" הוא "קפיצה מעל הפופיק" (לשונו של ט"מ) בגלל פסוקים העוסקים בגנאלוגיה (א' הוליד את ב').

מושקוביץ כותב על שורת הפתיחה של הספר: "שוטף דמעות בכיורי רכבות". כי "אחרי שורה כזאת הרצון להמשיך בקריאה פוחת מאוד". ראשית, מוטב לכתוב "רצוני". הרי "הרצון" הכללי הזה אינו קיים. מכל מקום, הוא מודה שהוא לא רצה לקרוא את הספר מיד אחרי קריאת ארבע המילים הראשונות בו. זה ראוי להערכה, כי הוא חושף את הקלף הבסיסי שלו – התנגדות לספר.

אבל למה אסור לפתוח בדמעות? כותב ט"מ: "מה, ככה ישר עם הדרמה? איפה החיזורים, הדייטים, האינטימיות? שום קורא סביר לא יחווה את הדרמה הזו באופן ראוי — כי לא ניתן לו שום רקע שעל בסיסו אפשר לפתח קרבה, רגש, ובעקבות כך הזדהות עם הסיטואציה". כאילו שמראֶה של אדם בוכה ברכבת הוא חסר משמעות כי לא יודעים "מה הרקע"! כאילו שאין כאן משהו המסביר את עצמו! והרי כל יצירות המוזיקה הגדולות מתחילות כך. מיד, מיד לתוך העניין. למיסה הגדולה של באך יש "חיזורים"? לסימפוניה החמישית של בטהובן יש "דייט מקדים"? לספר בראשית יש פתח-דבר? מה, ככה, ישר עם הדרמה של בריאת העולם? לא טוב. והרי אין שום רקע על אלוהים ההוא, אז איך תיווצר "הזדהות עם הסיטואציה" של הבריאה?

איני רוצה להתמקד בביקורות האלו סעיף-סעיף. זה מייגע. גם כך לא נוח לי המצב של תגובה מאת "בעל עניין". אני מעריך את מחויבותם של המבקרים הנזכרים לספרות ולשירה, ולא תוקף אותם (למדתי שצריך להבהיר את זה כי ההנחה המקובלת אצלנו היא שכל תגובה היא יציאה למלחמה). זה שיח בתוך קהילת הספרות. אני רק חושב שיש במכונה שלהם איזה קפיץ עוין ומונוטוני, מורשת כתב העת "עכשיו", שכדאי להם לברר עם עצמם. יש משהו קצת מוזר במבקר שכל הזמן נגד.

הנקודה היא שמה שנראה בביקורות המגרסה כנימוקים רציונליים הוא במקרים רבים קביעות שרירותיות שהמבקר לא נותן לעצמו דין-וחשבון עליהן. למשל, ט"מ כותב על "המטאפוריות המיותרת והגמלונית" כביכול של עמיחי שלו. לדבריו, "במקום למסור את הדברים כפשוטם, נעשים ניסיונות מיוזעים לייפות אותם". והרי הצירוף "ניסיונות מיוזעים" הוא בעצמו מטפורה גמלונית. אין לי עניין לבקר את סגנונו של המבקר, רק להצביע על כך שהוא לא מודע מספיק לעצמו, שהוא כמו משגיח הכשרות הנ"ל התר אחר פרורי לחמנייה במטבח, כשבכיסו חצי פיתה. לגופו של עניין, איני מבין מה מגושם בתיאור "אוויר כְּבַד-מאפרות". זהו תיאור מבריק התופס את העשן ואת הכובד החומרי גם יחד.

כל מטפורה היא "גמלונית" כי מטפורה יוצרת חיבור מוזר בלשון. הדיבור בכלל הוא עניין גמלוני למדי כשהוא מנסה לומר אמת. ו"הדברים כפשוטם"? בשירה?! הרי פשוטם של דברים הוא כה מורכב.

אבל העניין אינו בהיטפלות לפרט זה או אחר בביקורת. העניין הוא צד הרחמים, או ליתר דיוק צד החמלה. אין יצירה שאי אפשר לראותה מצד פגמיה. אין ספר שיעמוד מול שיני הפלדה של המגרסה. מבקר שניגש אל הספר מתוך עוינות (שספק אם הוא מודע לה) ימצא בו – כמה מפתיע! – רק אישוש לעוינותו. במקום להעביר אל הקורא פואמת אֵבֶל חד פעמית, או שירה מצילת-חיים כשל זביגנייב הרברט (בתרגום וינפלד) אנו עסוקים בפרורי החמץ. ובינתיים עובר הפסח ועוברים החיים.

איך אפשר אחרת? "שוטף דמעות בכיורי רכבות" – במקום לפסול את הפסוק מכוח הנחה ש"בראשית ברא" בא מוקדם מדי, אפשר לראות את התמונה, להבין: הדמעות, עם מֵי הכיור, ניגרים ומתווים קווי מים ארוכים ודקים בין מסילות הברזל, טפטוף לאורך אנגליה. זוהי תמונה נפלאה של מעין כתיבת-בכי על האדמה, כתיבה תמה ואבודה לגמרי. ובספר שעניינו טביעה בבריכה, יש לפסוּק זה, דווקא במקומו, משמעות עצומה מפני שהוא כמו זורם אל אותה בריכת אסון, או שהיא מנבּיעה אותו.

 

הנודד האפריקאי

IMG_1519.JPG

אם לא טעיתי בזיהוי, זהו הפרפר שבאנגלית נקרא "הנודד האפריקאי". בעברית הוא לַבְנִין הַכַּסְיָה או הַגְרַן הַסֶּנֶא. אני מניח ש"הגרן" מלשון הגירה. "סנא" (שנקרא בעבר כַּסְיָה) הוא הצמח הפונדקאי של הפרפר.

הוא הגרן כי הוא עף מאות או אלפי קילומטרים מהיבשת הסמוכה. מי יודע היכן נולד ומה ראה בימי חייו הקצרים, בארצות ובמדינות אשר רגלי לא דרכה שם ומעליהן. המצפן שלו אמר צפון-מזרח ואתמול אחר הצהריים הוא נחת ונבלם, מכל המקומות בעולם, אצלי על קיר המטבח.

שמואל הנגיד כתב לפני כאלף שנה שיר על הנדודים:

מְזִמּוֹתַי תְּקַלַּעְנָה לְבָבִי / כְּנֵס יָנִיס בְּיוֹם סַעַר סְפִינָה

וְנוֹד נִכְתַּב בְּסֵפֶר הָאֱלֹהִים / עֲלֵי נַפְשִׁי וְשׁוּט עַל כָּל מְדִינָה

וְכֹל נִכְתַּב נְדוֹד עָלָיו יְהִי נָע / כְּמוֹ קַיִן וּבוֹרֵחַ כְּיוֹנָה.

בעבריתנו הדלה נראה לי שזה יתורגם בערך כך: מחשבותיי יורות את לבבי (על לבבי?) כמו מפרשׂ שדוחף ספינה ביום סוער; בספר הגורל של אלוהים נכתבה עלי גזירת נדודים לעבור מארץ לארץ, וכל מי שנכתב עליו "נדודים" גורלו להיות מקולל כמו קין וכמו יונה הנביא (המזכיר גם את הציפור יונה).

מה שכתב שמואל הנגיד על עצמו יפה ביתר שׂאת להגרן האפריקאי כמו לבעלי חיים רבים אחרים, שהם בבחינת "וְכֹל [מי ש]נִכְתַּב 'נְדוֹד' עָלָיו". איך הפרפר הזה ידע לעוף לתל אביב ולא לאמצע הים התיכון? איך הוא יודע לָ"שׁוּט עַל כָּל מְדִינָה"? הוא לא "רוצה" לנדוד. זה כתוב עליו.

IMG_1521.JPG

כשהוא הגיע הוא היה נראה מותש למדי. במשך שעות נשאר על הקיר. אחר כך עבר לספרייה והתמקם ליד ספר של מכתבי סזאן שקניתי לפני כעשרים שנה וטרם הספקתי לקרוא. הבוקר מצאתי אותו ליד פרחי צלוחית מסרוויס פולני המתגלגל במשפחה, ככל הנראה משום שנותר בה משקע של מיץ פירות. הוא ניסה למתוח את החדק אבל בלא הצלחה רבה. העברתי אותו אל פרחים אמיתיים. הוא לא זז במשך שעות. עד שלפתע יצא אל הצהריים.

יש ספר חסר-צורה שנכתבים בו בדיו שקופה מסעות נדודים רבים. שמואל הנגיד תופס זאת כקללה. אך אולי, כמו קין, הפרפר הזה מקולל ומוגן בעת ובעונה אחת. הוא מוגן בכך שהוא יכול לנדוד ולהישאר בחיים. יש כמובן בעלי חיים נודדים שלא מצליחים לצלוח את מרחקי המסע. אבל נדמה לי שרק אצל בני האדם הנדודים נתפסים כבריחה וכקללה. אולי מפני שרק אצל בני האדם בני מינם עלולים לארוב להם כדי לסכל את המסע. הרי בלתי אפשרי לדמיין פרפר אורב לפרפר בדרכו מאפריקה לישראל כדי לחטוף אותו, להתעלל בו, לאנוס אותו.

רציתי לכתוב על פרפרים, אך אז הגיע מייל מארגון אס"ף שעניינו עזרה לנודדים אפריקאים (ואחרים). מתברר שגיוס תרומות גדול מתרחש עכשיו, והרי הוא לפניכם:

https://my.israelgives.org/he/campaign/mat

 

המדף החסר

IMG_1359.JPG

מדף הספרים הזה הוא רק חלק מאגף ספרי כתיבת הטבע בחנות הספרים ווטרסטון בברמינגהם, אנגליה. אף אחד מהספרים המצולמים, אם איני טועה, לא תורגם לעברית, וחשוב יותר: מעט מאוד ספרים כמו המצולמים נכתבו בעברית. בין שמות הספרים: "איך לקרוא מים", "הפרפרים האחרונים", "להיות חיית פרא", "דשאים", "גאות"…

כתיבת הטבע היא שם כללי לסוגה שיש בה קולות וסגנונות שונים, מכתיבה ביקורתית לוחמנית ועד כתיבה על התפעלות מתופעה כלשהי (למשל, הרים); מכתיבה אישית מאוד לכתיבה שיש לה בסיס מדעי; מכתיבה על ההווה לכתיבה על העבר; ממסעות רחוקים לחקירה של מקום אחד. מה שמגדיר את הכתיבה הזאת בכללותה הוא צניעות ביחס למקום של האדם בכתיבה. הוא לא נעלם – אדם כותב את הספר, ובני אדם עשויים להופיע בתיאורים – אבל הוא לא תופס את מרכז הבמה, לא הוא ולא החיכוכים המגדירים את הדרמות האנושיות (אברהם הפנר ז"ל אמר לי פעם שכל הסרטים מבוססים על עיקרון אחד: מרדף. זה אולי מוגזם אבל יש בזה משהו, מ"אד אסטרה" ועד "פרזיטים" שני סרטים שראיתי במקרה השבוע).

ממילא זוהי כתיבה שאינה ממוקדת בעשייה אלא בהווייה, והיא אינה ממוקדת בבדיון (המצאה) אלא בַּמציאות. זמן ההווה נוח לכתיבה זו (או העבר הקרוב: קורות הבוקר הזה, אתמול) בעוד שבכתיבה בדיונית ההווה מייגע (נוח לה לספר על העבר ובעיקר על עבר רחוק וחתום, "הָיֹה הָיָה"). בפרוזה בדיונית יש תחושה של התחלה וסוף. בכתיבת טבע דבר אינו מתחיל ואינו מסתיים לעולם. אלו הכללות גסות והכרחיות במסגרת רשימה קצרה.

רוב הקוראים, המבקרים, הוצאות הספרים, חוקרי הספרות – בקיצור, רובה ככולה של הקהילה הספרותית בישראל – מחשיבה כספרות אך ורק כתיבה הממוקדת באדם, בעשייה אנושית (כלומר: בדרמה או בסוג מסוים של מאבק), בבדיון, בעבר. אם כבר הזכרתי את "אד אסטרה", זוהי דוגמה מצוינת: האדיפאליות האנושית ממלאת שם את מערכת השמש מקצה לקצה, אבל את שבתאי וצדק רואים לשתי שניות (!), בדרך אל האבא הנרגן. מר פיט מגיע לנפטון (4.5 מיליארד קילומטר מהבית), ואפילו לא מפטיר "איזה יופי" חלוש, או חצי מבט נפעם: הוא ישר ניגש לפעולה, נחוש לסיים את המרדף.

בספרות באנגלית יש כבר מסורת כתיבת טבע מסוף המאה ה-18. אני מכיר אותה מלפני 165 שנה (מאז וולדן של הנרי דיוויד ת'ורו, 1854). גם בספרות העברית יש מסורת יפה, אך דחוקה לשוליים, בת כ-2,500 שנה של כתיבה כזאת. הדוגמאות הבולטות לה הן תהלים קד ואיוב לח-מא שלמרות הקשרן הדתי מעמידות תמונות חיות שאינן משועבדות לתיאולוגיה. כל אחד מדבר מתוך זמנו ומקומו, ולדעתי תהלים קד, בימינו – ימים בהם אין שבוע שלא מדווחים על פגיעה אנושה במחלקה ביולוגית שלמה כמו עופות (נטע אחיטוב ב"הארץ" לאחרונה) או במין יקר וחיוני כדבורי הדבש וכו' וכו' – הוא טקסט הרבה יותר חשוב מהטקסט על עקדת יצחק או יציאת מצרים. אבל התרבות היהודית חוזרת שוב ושוב לעקדה ולמכות מצרים ומפיקה מהם משמעויות ותחושת זהות עצמית. שירי הטבע של איוב ותהלים לא נשכחו מעולם, כמובן, אבל יחסית הם בשולי הקיום הספרותי. הם לא טקסטים מכוננים של האדם הפשוט. הם לא נלמדים מגיל צעיר כהתגלויות חיוניות, ולא חוזרים עליהם בהדגשה. הם לא מחלחלים, לא מגדירים את שאלות היסוד של הקיום היהודי.

מקובל לחשוב, ואולי יש בזה משהו, שאלו הקרויים משוררים, אמנים, סופרים, חשים לפעמים משברים לפני הציבור הרחב. לא משום איזו יכולת נבואית, אלא מכוח רגישות רבה יותר. בהקשר של הספרות הישראלית, למעט חריגים חשובים אך בודדים ושוליים למדי שלא זה המקום למנותם, אין כתיבה על הטבע – בעלי חיים, עצים, האוויר, המים, השמש וכו'. אין הכוונה לכתיבה מדעית מובהקת (שיש בה כמובן צורך חיוני) אלא בכתיבה אישית המתארת את המציאות כפי שהיא נתפסת בתודעה מסוימת, בעיניים מסוימות, באף ובאוזניים ובקצות אצבעות מסוימים. איך אדם מסוים עם גופו נכנס למי הכנרת. לא תיאור הידרולוגי קר של המים אלא תיאור טעם המים הקרים, תיאור שמאחוריו יש אהבה ודאגה למקום, ליצורים מסוימים, לנוף מסוים, לפעמים גם מתוך תקווה שעמדה פרטית כזאת תהפוך לעמדתם של אחרים ביחס לפיסת המציאות המתוארת – או לפיסת מציאות אחרת.

מדוע מועטה כתיבת הטבע בישראל? אולי בגלל צביעת הנוף בצבעים אידיאולוגיים (חשוב השטח וכיבושו, לא החגבים והקרפדות שעליו)? אולי זה בגלל המסורת של יציאה לטבע בקבוצות גדולות, רועשות ונחפזות ("לטיול יצאנו / כלנית מצאנו"), שאינן מאפשרות את התנאים הבסיסיים לתשומת לב ולכתיבה – לְבַדוּת, שהוּת ושקט? איני יודע. גם עידן לנדו כתב על כך.

איני יודע גם איזה קשר יש בין הכתיבה למציאות. האם אזורי הכיעור והשחתת הנוף שאנו רואים בישראל כמעט בכל אזור היו מתמתנים במעט או בהרבה אילו היתה כאן מסורת של כתיבת טבע? אולי לא. גם באנגליה, שממנה צמח המדף המפואר שבתמונה, יש אזורים הרוסים. אבל יש בה גם נופים אחרים. למשל, יתכן ש"הבז" של בייקר תרם לשימור הבז הנודד. ספרים אחרים, כמו של ג'ון מיור הביאו להכרזה על שמורת טבע בארה"ב. אבל קשה להשוות. השטח הבריטי גדול יותר, יש שם יותר קוראים, וההיסטוריה עתיקה יותר. מכל מקום, לא חייבים לחשוב במונחים של סיבה ותוצאה מעשית (כי אם הכתיבה נמדדת ביכולת לשנות את המציאות אין טעם כמעט בשום טקסט). כתיבה על המגוון האינסופי של החי, הצומח, הנושב, התחוח, הפורח, המעופף, הזוחל, המזמזם, הזורח והשוקע – היא הזמנה יומיומית שמוזר לסרב לה כל הזמן על ידי כל כך הרבה מאלו שמגיבים אל העולם במילים. לא?

Caupolicana_electa,_f,_ga,_baker,_side_2015-01-08-09.24.44_ZS_PMax_(16394012107).jpg

דבורה מן המין Caupolicana electa. קרדיט: USGS Bee Inventory and Monitoring Lab from Beltsville, Maryland, USA