הווה למכירה

נדמה שאין אווירה טובה להוצאת ספר כזה עכשיו. הקוראים עסוקים בסיפורים אחרים. מין רומן כפול שהוא בעצם תוכנית ריאליטי. אחת של הישרדות בימי מגפה (שגם אם חלפה כבר כאן, עדיין מהדהדת כאור שקיעה שנמשך לתוך הערב) ואחת דרמה פוליטית שהיא גם דרמת בית משפט, שהיא תמיד דרמה מלחמתית. כשסיפור אחד הולך לישון, מתעורר הסיפור השני. ולפעמים שניהם רוקדים שלובי זרוע. לקרוא ספר? פלא שלאנשים נשארה עוד די תשומת לב לצחצח שיניים.

מעבר לבעיות הקשות שהחברה האזרחית ניצבת בפניהן בימים אלו, אנו עומדים בפני בעיה של "רעש". במילים פשוטות, שומעים יותר מדי את השלטון, רואים אותו יותר מדי. עיריית תל אביב מתנהלת מבלי שראש העירייה או חברי מועצת העיר יופיעו כל יום, או כמה פעמים ביום, בערוצי התקשורת ויגידו משהו. אף אחד לא חושב שזה מוזר שראש העירייה שלו לא הופיע היום בעיתון או ברדיו או בטלוויזיה. והנה, במישור הארצי, לא ייתכן יום בלי הפקידים. הפקידים רוצים להיראות כל הזמן. להתבטא.

לאו דזה, החכם הסיני בן המאה ה-6 לפנה"ס, כתב על השליטים כך (מתוך ספר הדאו בתרגום דן דאור ויואב אריאל, הוצאת חרגול, עמ' 41):

הטוב בשליטים, נתיניו יודעים שהוא ישנו,

נופל ממנו זה שהם אוהבים ומהללים,

נופל ממנו זה שהם פוחדים מפניו,

הגרוע מכולם הוא זה שהם בזים לו.

השליט הטוב מסתפק בכך שיודעים שהוא מכהן בתפקידו, וזהו. הוא פועל מאחורי הקלעים. כמו ראש העירייה, או כמו מנהל אגף תברואה בעיריית ירושלים, נאמר. מנהל אגף תברואה לא יוצא כל שבוע בהצהרות לתקשורת. השליט הטוב מחקה במעשיו את "הדרך" המניע את העולם, שהוא נוכח ושקוף, פועל בשקט, עושה את עבודתו וזהו. אפילו אלוהי היהודים מתגלה לעתים רחוקות ולא פעם ביום בכל מהדורות החדשות. "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר" (ישעיהו מה, טו). השליטים שלנו רוצים מעמד הר סיני – קולות וברקים – כל יום. רצוי פעמיים ביום. קריעת ים סוף כל יום. רעשני פורים 365 ימים בשנה. וכמובן, יש עוד רעשנים.

אין לי טלוויזיה כבר כמעט 30 שנה, ואיני מחובר הרבה לערוצי החדשות, אבל גם הקילוח הדקיק של מידע שבכל זאת חודר אלי הוא יותר מדי. איני יודע איזה מקום יש לספרות בתוך השטף הזה שבו הפקידים עושים כל כך הרבה רעש ומזרימים אותו בערוצי התקשורת. מי שרוצה צריך לרצות, בנחישות, לצאת מזה. מישל וולבק כתב בספרו להישאר בחיים (הוצאת בבל, מצרפתית: רמה איילון): "כל אדם מסוגל לייצר בעצמו מעין מהפכה קרה אם יתמקם למשך רגע מחוץ לשטף המידע-פרסומת. קל מאוד לעשות זאת; מעולם לא היה קל יותר להתמקם, ביחס לעולם, בעמדה אסתטית: די לפסוע צעד אחד הצידה".

את כל זה אני מביא כהקדמה להודעה על ספר חדש שמתפרסם בימים אלה בהוצאת אבן חושן. ערכה וליוותה ליאת קפלן. תודה גם למי שהיו מעורבים בהכנת הספר: עוזי אגסי, עמית בן יהודה, תמי בורשטיין, מאיר אפלפלד. את כל השותפים שמניתי עד כה אני מכיר בערך רבע מאה (כל אחד). תודה גם למעצב דוד מוסקוביץ' ולדפָּס סלווה מדפוס עמנואל בראשון לציון.

אם אחרי כל זה תרצו גם לשמוע כמה מילים על הספר, תוכלו לראותן כאן.

אין אווירה טובה להוצאת ספר כזה עכשיו. זאת הסיבה הכי טובה להוציא ספר כזה.

BursteinCover_print

רוקם התחרה

דונטלו / המדונה של העננים
דונטלו / המדונה של העננים, 1425-1435, המוזיאון לאמנות, בוסטון

ראיתי את התבליט הקטן הזה בבוסטון לפני שבע שנים. מלבן שַיִש קטן, בערך 33 על 33 ס"מ. קורן באור בהיר על רקע היצירות הצבעוניות. הבחנתי באורו עוד לפני שראיתי מה יש בו ומי האמן. זה דונטלו. בעבורי הוא אמן הרנסנס החשוב מכולם. די בהזכרת שמו כדי ליצור אצלי געגוע של ממש. לא לאדם, אלא לפסליו, שהייתי רוצה להיות לגור לידם (בפירנצה) ולראותם כל יום. המרובע הזה יכול אולי קצת להסביר למה.

זאת מרים והיא חובקת את ישוע בנה. מרים של העננים.

כל זה מסותת באבן, בשיש. החומר קשה, ארצי. התיאור – שמימי. כבר כאן יש משהו חשוב, בקסם של הפיכת כובד לקלות. ובחיים הרי הרוב כובד. גם צבעים הם חומר טחון. אפילו מילים הן כבדות. רק למוזיקה אין משקל.

האבן הופכת לעננים. הוא עובד עם המפסלת כמו רוקם תחרה. בתוך החומר שלפנינו יש ותהיה לנצח סתירה מופלאה. דונטלו ראה את העננים שבשיש, ואת השיש שבעננים. אני מדמיין אותו בסדנתו בפירנצה, ממשש את הגוש הבהיר ואז מרים ראש אל עננים סמיכים ולבנים ומחייך כשהרעיון צץ מכוח החיבור שמפתיע אותו ואותנו. בסיס המרובע הזה הוא מטפורה: שַיִש מעונן.

המרובע מלא המולה, אם כי הוא משרה דממה. יש במלבן קטן עשר דמויות, חלקן בתנועה. אבל אין צפיפות. המלאכים הם כאן רוחות קלות והתגודדותם אינה יוצרת צפיפות.

שעה ארוכה הסתכלתי אז, לפני שבע שנים וגם היום, מעל המסך, בידה הימנית של האם ובידו השמאלית של בנה. הם יוצרים ערוצים מקבילים שמוליכים ביניהם, באבן הקרה, חום, הלוך ושוב.

כתפו וזרועו בין שתי אצבעותיה. היא אוחזת בו כפי שאוחזים בדבר קטן.

הגם שהשמַים פתוחים ללא גבול, בתבליט הם סגורים הרמטית. ראשה של מרים נוגע במסגרת כמו בתקרה של תא. הידיעה שהיא לא יכולה להזדקף במרובע הזה, לא הורסת את תחושת הקלות והפתיחוּת. אבן, מסגרת, וכמו הוּדיני כבול הוא מצליח ליצור מזה שִחרור.

האתר המרגש ביותר בעבורי בלוח השַיִש הזה נמצא בקצה האגודל של כף ידה השמאלית. היא מכסה בקצה אגודלה את אוזנו של בנה. האוזן המכוסה היא הד לעצימת העיניים של מלאך שלידו שעונה לה בהרמוניה של דממות.

הוא מניח את שתי ידיו על החזה של אמו. איני יודע להגיד את המחווה הזאת. יש בה משהו שלא תובע. אין זו מחוות יונק. זו מחווה של הגנה ושל בקשת הגנה. המבט המופנה אלינו קשור למחווה הזאת. רק היום, אחרי שבע שנים, הבנתי שמבטו אומר שהוא חושש מאיתנו. ובצדק. "אנחנו", האנשים, ההמון, הם סוג בני האדם שמהם יבואו צולביו.

דונטלו העלה את הילד הזה ואת אמו לעננים, אבל המבט של הילד והמחווה של סגירת האוזן מצד האמא קשורים כל כולם אל הארץ ואל עולם האדם. המבט הזה ננעץ מלמעלה בעולם הסלע והאבן. לשם – אלינו – הוא נשלח, מתוך הגובה של עננים ומלאכים.

 

 

 

 

בעקבות בָּאי ג'וּ-יִי [ג]

[בסירה, קורא בשירים של יוּאן צֶ'ן]

 

יוֹשֵׁב עִם מְגִלָּה וּבָהּ שִׁירֶיךָ, קוֹרֵא מוּל מְנוֹרָה.

כְּשֶׁאֲנִי מַפְסִיק, הִיא מְהַבְהֶבֶת וְדוֹעֶכֶת. הַשַּׁחַר עוֹד רָחוֹק.

כְּאֵב עֵינַיִם. אֲנִי מְכַבֶּה. יוֹשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ. קוֹל גַּלִּים

נָעִים בָּרוּחַ שֶׁפּוֹגַעַת בְּפָנַי, מַכִּים אֶת הַסִּירָה.

 

 

water-album-the-yellow-river-breaches-its-course.jpg!Large.jpg
מא יואן, מתוך אלבום המים, סביבות שנת 1200

"בחרתי להיות יצור אנושי ולא ליל ירח"

זלדה, גני האַיִן, עריכה:  ראובן קסל, ד"ר רבקה גולדברג, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 2020, 175 עמ'

 

מה שמשוררת מפרסמת בספרי השירה שלה יכול להיות עיקר חייה עד שהמשוררת כמו נספגת לגמרי ביצירתה וקריאת שיריה היא השער העיקרי או היחיד אל חייה, אבל, כמו במקרה של זלדה, שמבחר מעיזבונה הולך ומתפרסם (זהו ספר שני אחרי "ציפור אחוזת קסם", ואני מבין שיש עוד ספר בהכנה), אפשר להבין עד כמה, אילו היתה לנו רק שירתה, היינו מקבלים תמונה חלקית – נהדרת ככל שתהיה – של חייה ושל אישיותה. העובדה שהעיזבון מתחיל להתפרסם שלושים שנה אחרי פטירתה (יום השנה חל אתמול ומכוחו אני כותב את השורות האלה) רק מדגישה עד כמה מתעשרת דמות המשוררת בספרים האלה, ודאי בעבור קוראים כמוני שלא פגשו בה בחייה. חִשבו על קפקא "רק" כסופר, בלא המכתבים, בלא היומנים, בלא מחברות האוקטבו. זה היה חצי ק'. טוב, אולי שני שליש.

הספר מתחיל במכתב שהיא כותבת לבנה שלא נולד (בעת הכתיבה היא עוד לא יודעת שגם לא ייוולד לעולם). הילד שוכן "בגני האַיִן הלבנים". אין זה גן עדן הירוק של העצים והנהרות, אלא משהו אינסופי, פתוח, שלפני קיום "יש" כלשהו. המפליא הוא שהיא מספרת לו (וגם לעצמה, "הלא אתה אני") כי היא התגעגעה אליו כבר בהיותה בת ארבע. "את שמךָ לא ידעתי". זה בין המפעים למפחיד. ילדה בת ארבע שנמצאת כבר בתקשורת עם אינסוף, ורואה בתוכו ילד שאמור להיות בנה. איך זה נקרא, מצב כזה?

והנה, בהמשך, הלובן של האַיִן שהוא עולם של נשמה שטרם נוצרה אבל היא כבר מובחנת (זה כמו להבחין בטיפה מובחנת בעומק הים) אנו מוצאים את הסבתא על ערש דווי, "פניה הלבנים והמלאים מופנים לקיר". היא כבר צבועה בצבעי הלבן של גני האַיִן ומופנית אליהם (אולי זה גם צבע הקיר).

הספר מלא רגעים כאלה. שעות התבהרות שפלא שהיא זוכרת בחיוּת ממרחק השנים. למשל, הפלגה בספינה עם אמה. "בספינה אנו חלק מכלל הזוהר". ואז ההבנה: "הבנתי אז שהיא [=אמי] עולם בפני עצמו, שאין לי שביל אל הרהורי לבה ואל האור שבעיניה". מהזוהר בספינה אל הזוהר בעיניה ואל ההבנה כי אין שביל.

לצד דימויי הזוהר והאור אפשר למצוא בספר, והדבר אינו מפתיע למכיר את אישיותה ושירתה של זלדה, מצבים ודימויים אחרים. "סבי, השגח בי. קבצן בוכה תקוע בלבי מצד אחד ונהר צוחק בלבי מצד אחר". האם הקבצן והנהר הם שניים או אחד? אולי: הקבצן הוא המעיין – והנהר (לא הקיבוץ אלא השפיעה) הוא התמרתו הפלאית. להפוך מחסור לשפע.

אפשר להבין בספר הזה איך נוצרת משוררת. זה קורה ממבטים פשוטים לכאורה שהיא אינה יכולה ואינה רוצה לשכוח. מי שתוכל גם לכתוב את הדברים האלה מבלי לקלקלם יכנוה משוררת. למשל: "בגן העיר ניגנו בכלי-זמר רבּים. פתאום ירד גשם חם, קֵיצי. ראיתי מאחורי אחד העצים את אבי. הוא לא ראה אותי". אין פשוט מזה. אבל זה רגע רב-עוצמה כמו מכת ענבל בפעמון ארד חדש. הגשם יורד לפתע ומגלה לה את הסתתרות אביה ואת הסתתרותה מפניו. והעץ נשטף בגשם.

אפשר ללקט מהרשימות, החלומות ("החלום רוצה להגיד לי מה אני סוף סוף") ומהמכתבים שבשני הספרים מן העיזבון כמות חומר שירי שאינה נופלת בכמותה ובאיכותה ממה שכלול בספר "שירי זלדה". מה פשר הדבר? שכמו בציוריה הצפופים, השירה לא היתה עבורה משבצת של פנאי לצד חיי ההישג וההתעסקות, אלא דרך חיים. השירה היא המשבצת הגדולה ביותר, המקיפה את החיים וגדולה אף מהם במקצת. ואת זה כדאי לראות וללמוד.

  • "ביקשתי עוד כמה שנים להיות שרויה בתפארת".
  • "בחרתי להיות יצור אנושי ולא ליל ירח".
  • "ידעתי שהחמצתי את הרגע הזך ביותר של חיי והרבה שערים ננעלו בפני לעולם".
  • "העלה שהוא רק עלה איננו פחות מסתורי מאשר לוּ פתח את פיו פתאום והתחיל מדבּר בלשון בני אדם. ולהתעורר בבוקר מן הערפל של השינה אל אור היום נראה בעיני כמו נסיעה לירח".
  • "השלום פירושו בשבילי שיהיה מקום לחלש, למהסס, לפחדן".

 

לרכישת הספר: כאן או כאן

 

koson fireflies 1934.jpg
אוהרה קוסון, גחליליות, 1934, חיתוך עץ

 

 

 

 

בעקבות בָּאי ג'וּ-יִי [א]

[אחרי המרד, במנזר ליוּ-קוּ]

 

חֹרֶף. הַלְּחִימָה שׁוּב הִסְתַּיְּמָה.

יָגוֹן שֶׁל צִ'י פִּרְאִי וְרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת בַּנְּהָרוֹת וּבְהָרִים.

כָּאן לֹא נוֹתָר דָּבָר – רַק הַמִּנְזָר הַזֶּה לְמַרְגְּלוֹת הָהָר.

לִפְנֵי הַשְּׁעָרִים, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, עָנָן לָבָן – קָרוּעַ לִגְזָרִים.

 

~

~

בָּאי ג'וּ-יִי (772-846). ע"פ דן דאור, היה המשורר האהוב ביותר בזמנו והמשורר הסיני הנערץ ביותר ביפן. אפשר להבין למה. מתחת מכחולו יצאה גם השורה הפשוטה (בתרגום דאור): "כי שירה טובה נחוצה לבני האדם" (בסיום השיר "קריאה בכתבי לי באי ודו פו"). יואב רפופורט ויובל אידו טל מציינים ש"הוא השתדל לכתוב בשפה הפשוטה והבהירה ביותר, ונאמר עליו שהיה מתקן את שיריו אם המשרתים לא הבינו אותם", ולכן נזהר משירה של "מילות טירוף בשפה מקושטת". בתרגום לאנגלית של דיוויד הינטון, שבעקבותיו הלכתי, נשמר התעתיק הישן של שמו: Po Chü-I.

הציור שלמטה [המופיע גם על עטיפת המבחר של הינטון] צויר בעקבות שורה משיר של באי  כ-700 שנה אחרי השיר, והייתי רוצה לחשוב על הנוסחים "בעקבות" שאני מביא כאן לאחרונה כדומים לכך, פחות או יותר.

~

~

chou Chen after po chu-i line.jpg
ז'ו צ'ן, "בעקבות שורת השיר של באי ג'ו-יי: 'מביט בשלווה בילדים תופסים פרחי עץ ערבה'", 1510 בערך, מוזיאון הארמון, טייפה

בעקבות לִי פּוֹ [א]

~

מִתְהַדֵּר בִּמְנִיפַת נוֹצוֹת צְחוֹרוֹת,

שָׁלֵו, אֲנִי הוֹלֵךְ עֵירֹם בַּיְּעָרוֹת הַיְּרֻקִּים

וְעוֹד מְעַט אֶתְלֶה אֶת כּוֹבָעִי עַל קְצֵה הַצּוּק,

אַתִּיר אֶת שְׂעָרִי בָּרוּחַ בֵּין הָאֳרָנִים

 

~

גָּבוֹהַּ בְּסֶפְּטֶמְבֶּר. רוּחוֹת לְיַד הַגְּבוּל.

נוֹצוֹת רִקְמָה צְחוֹרוֹת: בַּז מוֹנְגּוֹלִי עָף

לְבַד – פְּתִית שֶׁלֶג – מֵאָה קִילוֹמֶטֶר –

שֶׁמֶץ סְתָו חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינָיו

 

~

~

לי פו (701–762) ידוע גם בשמות לי בו, לי טאי פו. ע"פ דן דאור "נולד כנראה באזור נידח במערב סין, אולי למשפחת סוחרים ממוצא טורקי. גדל בסצ'ואן". הנוסחים כאן בעקבות המבחר של דיוויד הינטון.

Ma_Lin_Sunset_Landscape.jpg
מא לין, 1254, נוף שקיעה, 51.5×27 ס"מ, מוזיאון נזו, טוקיו

 

על האש. בעניין הקורונה

איני עוקב אחר העיתונות וייתכן שהדברים כבר נאמרו במקום אחר. אבל נראה שאפשר לסכם את מצב העניינים בכך שהאנושות, למעט חריגים, מעוניינת בקורונה וביתר המגפות. האנושות מעוניינת בהן מפני שהמחיר הנדרש לשלם עבור מניעתן הוא ביטול תעשיית הבשר והעוף. דומה שאיש לא מדבר על כך, ודאי לא הפוליטיקאים הנלעגים המושלים בנו. במקום לשלוח שוטרים לסלק רצים מפארק הירקון היה צריך לשלוח אותם לסגור את החוות התעשייתיות של הבקר, החזיר והעופות, ואת שווקי חיות הבר, בעולם כולו. אבל יש להניח שאפילו חולי קורונה בבתי החולים קיבלו בימים האחרונים עוף לארוחת צהריים מטעם בית החולים וביצה לארוחת בוקר, פאר היצירה של לולים תעשייתיים.

הווירוס הנוכחי (כמו כמה אחרים) מגיע מבעלי חיים צפופים ב״להקות״ של מיליונים, או בשווקי בשר. בני אדם מחפשים את החיה ה"אשמה" (עטלף? פנגולין? דרקון כחול?) ואינם מבינים שהם החיה האשמה. הבלש מתחקה אחר הפושע בידיים אדומות מדם. השפעת הספרדית שקטלה לפחות 40 מיליון בני אדם היתה שפעת עופות. אבולה נוצרה מבשר ציד, כנראה של קופים. הווירוסים ״נוקמים״ את נקמת החיות הכלואות שאנו סוגרים (בכלובים) ופותחים (בסכינים).

על פי ההרצאה המצורפת, שחובה לצפות בה, המשוואה נראית פשוטה: בשר+מטוסים=מגיפה. במכלאות ובלולים הווירוס מתבשל, והתחבורה מפיצה אותו ברחבי העולם. נראה לי שאיש אפילו לא שוקל לשנות את זה, ואם יימצא חיסון או תרופה לקורונה יש להניח שבהקדם יחזור המצב לקדמותו מבחינת טיסות, ומבחינת תעשיית הבשר יש להניח שהוא לא ישתנה כלל. עם כל החיבה להוגי הדעות הסבורים שהאנושות תשתנה בעקבות המצב, יש להעיר שזה לא יכול לקרות מפני שנראה שרוב האנושות לא מבינה כלל מה מקור הבעיה. ואם אחרי השפעת הספרדית יצאנו למלחמת עולם שניה (אם לציין רק דוגמה אחת), מה גורם למישהו לחשוב שהפעם יהיה אחרת?

כרגע כולם עסוקים במניעה שטחית, ובדיעבד. את מקור האש כמעט איש לא מעוניין לכבות. אדרבה, מיליארדי אנשים רוצים את האש. כי האש טעימה לחיכם. מנפנפים קצת את העשן, לא מבינים למה יש עשן, לא שואלים, ומקווים לטוב.

מיליונים מאתנו יושבים בבתים כי מיליוני חיות יושבות בכלובים.

העלילות הסבוכות הנרקמות ברהיט

יהיה חבל מאוד אם הספר הנפלא הזה ייעלם ברעש המאורעות, מפני שהוא יכול להיות מעין תשובת משקל למאורעות באשר הם, שיעור בקיום בעולם שמסרב להאמין שהכול רק מגפה, תככנות ורעש. זה ספר כל כך חשוב ויפה. המתרגמת, באחרית הדבר שלה, מכנה את הספר "בית ספר לתמימות" (בעקבות ביטוי של המחבר עצמו). במילים אחרות, עדיין מאחרית הדבר, בשלאר מלמד אותנו "לראות את העולם שכאן, ממש כאן, מולנו, לפגוש את העולם", ולפגוש אותו לא כחומר אדיש שאנו אדישים לו אלא כחומר חי שאנו מגיבים לו באופן חי.

דוגמה פשוטה: אפשר להביט בקונכייה ריקה של חילזון ולראות בה מין אבן חלולה, משעממת קצת פחות מחצץ, ואפשר, כמו בשלאר, להקדיש לה פרק שלם בספר, לראות בה, בין היתר, "סמל של גופנו הסוגר כמעטפת חיצונית על הנשמה המחיה את היצור כולו", לשים לב ש"היצור הרך ביותר יוצר את הקונכייה הקשה ביותר", ואולי מעל הכול – וזה קשור גם למצב הנוכחי – לראות שהקונכייה היא ביטוי של המצב "לגור לבד", מקבילה לחדר פרטי שבו אפשר להתכנס וממנו לצאת אל העולם בלי לצאת מהחדר.

אולי אפשר למדוד גדולתו של ספר על פי קריאת הציטוטים שבו. והספר של בשלאר שווה את מחירו גם אם כל מה שייקרא בו הוא רק המשפטים המצוטטים בו. בפרק הקונכייה אנו מוצאים שברי שיר כמו "הָאַרְמוֹן הוּא קוֹנְכִיָּתוֹ". הרי שלוש מילים אלו די בהן לעצור אותנו, להרחיב את הנשמה, כמעט להיכנס פנימה אל המילים הנפתחות.

הנה עוד כמה ציטוטים מהספר, מחוץ הקשרם ובלי סדר:

  • "כאן, לבד, בין שמים וארץ, ביליתי שעות עם הסיבּכיוֹת" (שאטובריאן).
  • "היכן איבדתיך, אלבום תמונותיי הרמוס?" (דה רישאר).
  • "בית הקיצים היפים והאפלים של ילדותי" (רילקה).
  • "מנורה דולקת מאחורי החלון / ערה בלבו הכמוס של הלילה" (ברוקואה).
  • "חשפתי את העלילות הסבוכות הנרקמות ברהיט" (קרוס).
  • "אני המחבוא של עצמי" (בוסקה).
  • "הציפור, אומר מישלה, היא בעל מלאכה נטול כל כלי עבודה".
  • "כמו מישל לריס, שבעודו מצויד בסיכה, יוצא לצוד אבק מחריצי רצפת העץ".

ועוד ועוד. אפשר ממש ליצור מהספר הזה ספר פסוקים רבי השראה. אולי המשפט היפה בספר, של בשלאר עצמו, שממש עצר את נשימתי וגרם לי לקום רגע מהספסל (אני חייב לכתוב ספר שיתחיל במשפט הזה, חשבתי):

  • "ישנו יער אחד שאני מכיר, שסבי הלך בו פעם לאיבוד".

אין לי הרבה מה להוסיף על אחרית הדבר של המתרגמת. אפשר לומר שהספר הוא הצעה לראות את העולם, לשים אליו לב, אבל באופן דרשני. לא באופן דומם, שגם לו יש מקום (מן הדממה עולות לפעמים המילים). המילה "מדרש" לא מופיעה כמובן אצל בשלאר, אבל להרגשתי זה מה שהוא מציע. לא לפרש את העולם (אם פרשנות היא הסבר "נכון", הולם) אלא לראות בכל פיסה של חיי היום-יום הצעה לדמיון שקשור אך לא כבול לעולם התופעות, בין אם פיסה זו היא קונכייה פשוטה, או בית, או פינה בבית, או מרתף. לשאול "מה זה" על מקומות וחפצים שכבר שכחנו. לכן, אולי הספר הוא לא כל כך פואטיקה סדורה של החלל (או: המרחב) אלא הצעה לפואטיזציה פעילה (לא בכוח) של המרחב, כלומר ליצירת העולם כפואטי, יפה, מעניין ומסעיר. כן, גם בימי מגפה וגם בימי שחיתות, ואולי במיוחד בימים כאלה, שאחרת ניוותר רק עם המחלה ואובדן הדרך. אם זה אכן בית ספר לתמימות הרי זה בית ספר לשירה ולכל יצירה. ומוטב: בית ספר לחיים, חיים מלאים שאפשר לשמוח בהם.

 

גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, מצרפתית: מור קדישזון, בבל (עיון) 2020 [1957].

כאן המהדורה הדיגיטלית.

 

1200px-Sea_shell_(Trinidad_&_Tobago_2009).jpg
Strombus gigas, טרינידד, קרדיט: cheesy42

 

שלג רחוק על הר מרחף

 

67P_Churyumov-Gerasimenko_surface
The Snows of Churyumov-Gerasimenko
Images Credit: ESARosettaMPS, OSIRIS; UPD/LAM/IAA/SSO/INTA/UPM/DASP/IDA;
Animation: Jacint Roger Perez

זה סרטון שנוצר מאוסף תמונות. זה נראה כסערת שלג ליד מצוק הררי אבל המצוק הזה רחוק. הוא כוכב שביט (צ'וריומוב-גרסימנקו), השמים הם שמי החלל החיצון והשלג הוא אבק וקרח וגם כוכבים בתנועתם. מסלולו האליפטי של השביט מרחיק אותו כדי 850 מיליון ק"מ מהשמש ומקרב אותו עד כדי 186 מיליון ק"מ ממנה. כשהוא התקרב יחסית שלחנו את הגשושית "רוזטה" לבדוק אותו. הוא נע במהירות של כ-135 אלף קמ"ש. את המרחק מביתי בתל אביב למקום עבודתי בהר הצופים השביט היה חוצה בפחות משתי שניות.

הסרטון הגיע היום דרך המנוי של התמונה האסטרונומית היומית, APOD. משהו בריבוי הניתך הזה הזכיר לי, על דרך האסוציאציה, את הנגיף התורן הנוגח באנושות. ריבוי מסתער וסמוי מן העין המתרחש סביבנו כל הזמן. קארל זימר, בספרו "פלנטה של וירוסים" מציין כי ב-200 ליטר של מי ים אנו עשויים למצוא כ-5,000 סוגי וירוסים ובקילוגרם של קרקע מקרקעית הים – מיליון סוגים. כולנו מייחלים לבריאות טובה לנו ולשכנינו החביבים אך אין זה סותר את היכולת לראות שהנגיף הוא חלק ממציאות קוסמית בהיקפה, שבריאותנו היא רק היבט אחד שלה. וירוסים הם חלק חיוני במארג החיים עלי אדמות (למשל, הם מעורבים בהנדסה גנטית בהיקף עצום).

אנו דומים לאדם המניף ידיו מול יריב ענקי, עתיק (וירוסים קיימים ככל הנראה כבר מיליארדי שנים) ולא-נראה. יש הלומדים ענווה לאור המגפה הנוכחית, אבל אין צורך להיות חולה כדי להבין את מקומך: אפשר ללמוד ענווה גם במצב של בריאות טובה – מעצם התחכום וההיקף של הממלכה הוויראלית, שעליה רק רמזתי כאן. להבין שכל אחד מאיתנו אחוז ברשת ענקית-שקופה, כל יום. היא שם והיא פועלת גם באין כל תסמינים מטרידים. 

רק למקרא רשימתו של גדעון עפרת על תערוכת ג'. קונס אני חושב שהבנתי שהרשימה שלי על אותה תערוכה נבעה מהרקע הוויראלי הזה. האובייקטים המעוצבים (זאת לא אמנות) של קונס מכחישים את הווירוס, כלומר את השחיקה המתמדת של היקום את עצמו, כפי שרואים גם בסרטון למעלה. בעולם של ג"ק הכול נוצץ, חלק, חסר-זמן, קיים במעין בועה אטומה שאין בה זיקנה, מחלה ומוות. עולם שלא יוצא מהמזגן, שלעולם אינו מזיע. אין בו חיים: הכלב, יצור כה חי, עובר למצב צבירה מנופח ומומת שאין ללטפו ואין לחבקו ואין לדבר איתו, כמו האישה (שהופכת אצלו לפאלוס). הציור של קיסלינג שהזכרתי יכול להימצא ברצף עם הסרטון של השביט מפני שהוא מכיר בנוכחותם של הנסתר והמתכלה, ולכן יש בו אמת. התערוכה של ג"ק לא.

האם תמים הוא לייחל לכך שמוזיאון לאמנות יהיה מרחב של אמת, עומק ויופי בתוך ים הכזבים? לייחל שאת חסר הערך לא יציגו לנו בעזות פנים כ"ערך מוחלט"? ואולי שלא יציגו לנו בכלל?