העלילות הסבוכות הנרקמות ברהיט

יהיה חבל מאוד אם הספר הנפלא הזה ייעלם ברעש המאורעות, מפני שהוא יכול להיות מעין תשובת משקל למאורעות באשר הם, שיעור בקיום בעולם שמסרב להאמין שהכול רק מגפה, תככנות ורעש. זה ספר כל כך חשוב ויפה. המתרגמת, באחרית הדבר שלה, מכנה את הספר "בית ספר לתמימות" (בעקבות ביטוי של המחבר עצמו). במילים אחרות, עדיין מאחרית הדבר, בשלאר מלמד אותנו "לראות את העולם שכאן, ממש כאן, מולנו, לפגוש את העולם", ולפגוש אותו לא כחומר אדיש שאנו אדישים לו אלא כחומר חי שאנו מגיבים לו באופן חי.

דוגמה פשוטה: אפשר להביט בקונכייה ריקה של חילזון ולראות בה מין אבן חלולה, משעממת קצת פחות מחצץ, ואפשר, כמו בשלאר, להקדיש לה פרק שלם בספר, לראות בה, בין היתר, "סמל של גופנו הסוגר כמעטפת חיצונית על הנשמה המחיה את היצור כולו", לשים לב ש"היצור הרך ביותר יוצר את הקונכייה הקשה ביותר", ואולי מעל הכול – וזה קשור גם למצב הנוכחי – לראות שהקונכייה היא ביטוי של המצב "לגור לבד", מקבילה לחדר פרטי שבו אפשר להתכנס וממנו לצאת אל העולם בלי לצאת מהחדר.

אולי אפשר למדוד גדולתו של ספר על פי קריאת הציטוטים שבו. והספר של בשלאר שווה את מחירו גם אם כל מה שייקרא בו הוא רק המשפטים המצוטטים בו. בפרק הקונכייה אנו מוצאים שברי שיר כמו "הָאַרְמוֹן הוּא קוֹנְכִיָּתוֹ". הרי שלוש מילים אלו די בהן לעצור אותנו, להרחיב את הנשמה, כמעט להיכנס פנימה אל המילים הנפתחות.

הנה עוד כמה ציטוטים מהספר, מחוץ הקשרם ובלי סדר:

  • "כאן, לבד, בין שמים וארץ, ביליתי שעות עם הסיבּכיוֹת" (שאטובריאן).
  • "היכן איבדתיך, אלבום תמונותיי הרמוס?" (דה רישאר).
  • "בית הקיצים היפים והאפלים של ילדותי" (רילקה).
  • "מנורה דולקת מאחורי החלון / ערה בלבו הכמוס של הלילה" (ברוקואה).
  • "חשפתי את העלילות הסבוכות הנרקמות ברהיט" (קרוס).
  • "אני המחבוא של עצמי" (בוסקה).
  • "הציפור, אומר מישלה, היא בעל מלאכה נטול כל כלי עבודה".
  • "כמו מישל לריס, שבעודו מצויד בסיכה, יוצא לצוד אבק מחריצי רצפת העץ".

ועוד ועוד. אפשר ממש ליצור מהספר הזה ספר פסוקים רבי השראה. אולי המשפט היפה בספר, של בשלאר עצמו, שממש עצר את נשימתי וגרם לי לקום רגע מהספסל (אני חייב לכתוב ספר שיתחיל במשפט הזה, חשבתי):

  • "ישנו יער אחד שאני מכיר, שסבי הלך בו פעם לאיבוד".

אין לי הרבה מה להוסיף על אחרית הדבר של המתרגמת. אפשר לומר שהספר הוא הצעה לראות את העולם, לשים אליו לב, אבל באופן דרשני. לא באופן דומם, שגם לו יש מקום (מן הדממה עולות לפעמים המילים). המילה "מדרש" לא מופיעה כמובן אצל בשלאר, אבל להרגשתי זה מה שהוא מציע. לא לפרש את העולם (אם פרשנות היא הסבר "נכון", הולם) אלא לראות בכל פיסה של חיי היום-יום הצעה לדמיון שקשור אך לא כבול לעולם התופעות, בין אם פיסה זו היא קונכייה פשוטה, או בית, או פינה בבית, או מרתף. לשאול "מה זה" על מקומות וחפצים שכבר שכחנו. לכן, אולי הספר הוא לא כל כך פואטיקה סדורה של החלל (או: המרחב) אלא הצעה לפואטיזציה פעילה (לא בכוח) של המרחב, כלומר ליצירת העולם כפואטי, יפה, מעניין ומסעיר. כן, גם בימי מגפה וגם בימי שחיתות, ואולי במיוחד בימים כאלה, שאחרת ניוותר רק עם המחלה ואובדן הדרך. אם זה אכן בית ספר לתמימות הרי זה בית ספר לשירה ולכל יצירה. ומוטב: בית ספר לחיים, חיים מלאים שאפשר לשמוח בהם.

 

גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, מצרפתית: מור קדישזון, בבל (עיון) 2020 [1957].

כאן המהדורה הדיגיטלית.

 

1200px-Sea_shell_(Trinidad_&_Tobago_2009).jpg
Strombus gigas, טרינידד, קרדיט: cheesy42

 

שלג רחוק על הר מרחף

 

67P_Churyumov-Gerasimenko_surface
The Snows of Churyumov-Gerasimenko
Images Credit: ESARosettaMPS, OSIRIS; UPD/LAM/IAA/SSO/INTA/UPM/DASP/IDA;
Animation: Jacint Roger Perez

זה סרטון שנוצר מאוסף תמונות. זה נראה כסערת שלג ליד מצוק הררי אבל המצוק הזה רחוק. הוא כוכב שביט (צ'וריומוב-גרסימנקו), השמים הם שמי החלל החיצון והשלג הוא אבק וקרח וגם כוכבים בתנועתם. מסלולו האליפטי של השביט מרחיק אותו כדי 850 מיליון ק"מ מהשמש ומקרב אותו עד כדי 186 מיליון ק"מ ממנה. כשהוא התקרב יחסית שלחנו את הגשושית "רוזטה" לבדוק אותו. הוא נע במהירות של כ-135 אלף קמ"ש. את המרחק מביתי בתל אביב למקום עבודתי בהר הצופים השביט היה חוצה בפחות משתי שניות.

הסרטון הגיע היום דרך המנוי של התמונה האסטרונומית היומית, APOD. משהו בריבוי הניתך הזה הזכיר לי, על דרך האסוציאציה, את הנגיף התורן הנוגח באנושות. ריבוי מסתער וסמוי מן העין המתרחש סביבנו כל הזמן. קארל זימר, בספרו "פלנטה של וירוסים" מציין כי ב-200 ליטר של מי ים אנו עשויים למצוא כ-5,000 סוגי וירוסים ובקילוגרם של קרקע מקרקעית הים – מיליון סוגים. כולנו מייחלים לבריאות טובה לנו ולשכנינו החביבים אך אין זה סותר את היכולת לראות שהנגיף הוא חלק ממציאות קוסמית בהיקפה, שבריאותנו היא רק היבט אחד שלה. וירוסים הם חלק חיוני במארג החיים עלי אדמות (למשל, הם מעורבים בהנדסה גנטית בהיקף עצום).

אנו דומים לאדם המניף ידיו מול יריב ענקי, עתיק (וירוסים קיימים ככל הנראה כבר מיליארדי שנים) ולא-נראה. יש הלומדים ענווה לאור המגפה הנוכחית, אבל אין צורך להיות חולה כדי להבין את מקומך: אפשר ללמוד ענווה גם במצב של בריאות טובה – מעצם התחכום וההיקף של הממלכה הוויראלית, שעליה רק רמזתי כאן. להבין שכל אחד מאיתנו אחוז ברשת ענקית-שקופה, כל יום. היא שם והיא פועלת גם באין כל תסמינים מטרידים. 

רק למקרא רשימתו של גדעון עפרת על תערוכת ג'. קונס אני חושב שהבנתי שהרשימה שלי על אותה תערוכה נבעה מהרקע הוויראלי הזה. האובייקטים המעוצבים (זאת לא אמנות) של קונס מכחישים את הווירוס, כלומר את השחיקה המתמדת של היקום את עצמו, כפי שרואים גם בסרטון למעלה. בעולם של ג"ק הכול נוצץ, חלק, חסר-זמן, קיים במעין בועה אטומה שאין בה זיקנה, מחלה ומוות. עולם שלא יוצא מהמזגן, שלעולם אינו מזיע. אין בו חיים: הכלב, יצור כה חי, עובר למצב צבירה מנופח ומומת שאין ללטפו ואין לחבקו ואין לדבר איתו, כמו האישה (שהופכת אצלו לפאלוס). הציור של קיסלינג שהזכרתי יכול להימצא ברצף עם הסרטון של השביט מפני שהוא מכיר בנוכחותם של הנסתר והמתכלה, ולכן יש בו אמת. התערוכה של ג"ק לא.

האם תמים הוא לייחל לכך שמוזיאון לאמנות יהיה מרחב של אמת, עומק ויופי בתוך ים הכזבים? לייחל שאת חסר הערך לא יציגו לנו בעזות פנים כ"ערך מוחלט"? ואולי שלא יציגו לנו בכלל?

אהוד בנאי לטובת הציפורים

הנהלת "מתחת לשולחן" שמחה, באיפוק נרגש, למסור קישורית לתכניתו של אהוד בנאי שבה קרא בהרחבה היום (7.2.20) מתוך "לטובת הציפורים". קישור אחר כאן. אחד מהשירים שהניעו את ההנהלה לכתיבת הספר היה שירו של פנחס שדה, שיר שאותו הכירה ההנהלה מההופעה המשותפת של שדה עם אהוד בנאי, והשיר אף מושמע בתכנית. ההנהלה מנצלת את ההזדמנות להביא כאן את ההופעה הזאת.

 

עסקת המאה שלי

[גם אני קיבלתי הצעה מפתה הבוקר ישירות למייל. אמנם ללא נספח מפות. תרגמתי אותה והוספתי כמה הדגשות. הטקסט מובא כלשונו:]

בוקר,
התנצלותי הכנה אם תוכן הודעת הדואר הזה לא עונה על המוזרויות האישיות שלך, אך אם אתה יודע באיזו מידה הלכתי בכדי להיות מסוגל לאתר אותך, תעריך את המידע שאני רוצה לחלוק איתך בהודעה זו.
בשנת 2003 הנושא, מיליארדר ממדינתך שהנחתי להיות קרוביך בגלל הדמיון בשמות משפחתך, הגיע לבנק שלנו לדיונים עסקיים עם תיק פיננסי ענק בשווי של 20.7 מיליון ליש"ט שאותו איחל.  שנכניס אותנו (תשקיע) בשמו.  הייתי הקצין שהוקצה לעניינו.  הפכנו את הכספים סביב הזדמנויות שונות וביצענו מרווחים אטרקטיביים לשנת הפעילות הראשונה שלנו שחזרה על עצמה בשנה שלאחר מכן עד לשנת 2005, כשביקש לחסל את הכספים להעברת המשך מכיוון שרצה לבצע השקעה דחופה הדורשת תשלומי מזומן.
לקחתי את כל התהליכים וחיסלתי את הנכסים, ובאופן מפתיע זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו ממנו. גם הבנק וגם אני עשינו כל מה שאפשר מבחינה אנושית כדי לאתר אותו ללא הועיל, ומכיוון שהוא לא ציין שום קרוב משפחה בטופס הבי-נתונים שלו, המיוחד עם משקיעים בעלי פרופיל גבוה, לא היה לי עם מי ליצור קשר.  רק כמה שנים לאחר היעלמותו המפתיעה נתקלתי במניפסט ההתרסקות של ונצואלה, שם גיליתי שהוא נפטר למעשה בהתרסקות המטוס שהוזכרה ביום שלישי ה-16 באוגוסט 2005.
ישנו תיק פיננסי אדיר בשווי של 20.7 מיליון ליש"ט פלוס הריבית שנצברה בבנק שלנו כל השנים, וכעת סוסת הלילה הגרועה ביותר שלי עומדת להתרחש מכיוון שהבנק רוצה להחזיר את הכספים לאוצרנו ככסף שלא הוגש.  זה מעניק לי לילות ללא שינה עד שהגשתי את הרעיון שאני רוצה לחלוק איתכם.  אני אמשיך ו/או אתן לך את הפרטים או את הרעיון שלי ברגע שאשמע ממך.
תישאר ברכה,

מאור גדול

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו באי[ם] בספינה. והיה רבי אליעזר ישן ורבי יהושע נעור. נזדעזע רבי יהושע וננער רבי אליעזר. אמר לו: מה זה יהושע, מפני מה נזדעזעת? אמר לו: מאור גדול ראיתי בים. אמר לו שמא עיניו של לויתן ראית? – דכתיב (איוב מא, י) ״עיניו כעפעפי שחר״.

נזכרתי באפיזודה על הים למשמע החדשות מאוסטרליה. שם בוער ים של אש ומעריכים כי מיליארד בעלי חיים טבעו בו עד כה. העשן באוויר שקול לעישון 34 סיגריות ביום גם עבור בני האדם. עד כה נשרפו שטחי יער בגודל שלמעלה מכפליים שטח כל מדינת ישראל (57,000 קמ״ר נכון לתחילת ינואר). רשימת הסבל והנזקים עוד ארוכה.

את הסיפור הזה צריך לקרוא בהקשר של יחסיהם המורכבים של שני גיבוריו (שהגיעו לקרע וחרם בפרשת תנורו של עכנאי). אבל כאן רציתי להעיר על עניין אחר. בקטע הנ״ל מבבא בתרא (עד ע״ב) מופרעת הפלגה בחיזיון מטלטל. הזעזוע מעיר את הישן. עד שהוא נשאל מה ראה נעלם המראה. הוא ראה מאור גדול בים. מאור גדול הוא כנראה משהו הדומה לשמש (בראשית א, טז). אולי פשוט כוכב זורח במעמקי הים. רבי אליעזר מנסה להבין מה זה היה והוא חושב על הלווייתן הנזכר בספר איוב, ליתר דיוק על עיניו, מפני שעיניו מתוארות שם במטפורה של זריחה.

ואז נפסק הסיפור. אין תשובה מרבי יהושע. לא ידוע מה הוא ראה. כוכב, לווייתן או משהו אחר לגמרי. סביר שרבי אליעזר לא היה רחוק מן האמת ומה שעבר שם היה איזה יצור ים זוהר. העניין הוא שהדמיון של הסיפור, העולה מהשיחה הקצרה, משווה חיה אחת לכוכב, למאור גדול. באוסטרליה דעכה גלקסיה קטנה. מי שגר עם חיה יודע שהיא מקור אור. קשה לדמיין מיליארד שמשות כבות ומותירות פינת יקום בהריסות.

הרעב של השריפה הנוכחית מתקרב לתיאבון הבוער של האכילה האנושית. חברת מקדונלד לבדה מוכרת 35 מיליון קילוגרם בשר בקר כל שנה. חברת קנטקי פרייד צ׳יקן חיסלה, מראשית הקמתה, למעלה ממיליארד וחצי תרנגולות. ואלו נתונים על שתי חברות בלבד. יש עוד. אני תוהה אם בתקופת השריפה חלה ירידה כלשהי במכירות החברות האלה, באוסטרליה או בעולם. אני מניח שלא. כי מה הקשר? אין קואלות בתוך הלחמנייה.

תל אביב, ינואר 2020

פליטי אור

 

עלי להתנצל. אולי יש לפתוח רווח גדול יותר בין ספרים, אבל יש אילוצים. מכל מקום, אחרי ספר הציפורים יוצא בימים אלו גם ספרון עטלפים, שאותה הובילה מאיה ויינברג ואני סייעתי. באתר ההוצאה ("אפיק") תוכלו לקרוא כמה עמודים ממנו.

הספר הוא מפגשים מזוויות שונות ורבות ביצורים הנפלאים האלה, שהם שכנינו. כתבנו סדרה של פרקים קצרים שיש בהם עובדות, שירה, הייקו, ציור, מדרש, וגם כמה מפגשים אישיים עם "פליטי האור". במהלך הכתיבה נתנה לי מאיה לשחרר כמה עטלפים מכף ידי אל הלילה, וזאת היתה אחת החוויות המפעימות של חיי. אף היא מתוארת, עד כמה שאפשר, בספר.

חשבנו להתחיל כאן סדרה בשם "שכנים" שתוקדש לבעלי חיים קרובים. אם יעמוד הכוח נוציא גם ספרי תנים, פרות ומי יודע מי עוד – השכנים רבים וכולם דורשים תשומת לב.

ב-27 בפברואר נערוך השקה זעירה לספר ב"סיפור פשוט" בנווה צדק, תל אביב.

 

פליטי אור כריכה קדמית.jpg

לטובת הציפורים. ספר חדש

leytobat_haziporim_master.jpg

אני שמח להודיע על ספר חדש, לטובת הציפורים, בהוצאת ידיעות ספרים. הכותרת לקוחה ממשפט של מנדלי מוכר ספרים בספרו "תולדות הטבע" מלפני יותר מ-150 שנה: "וכל איש הלא יוכל לעשות דבר־מה לטובת הציפורים". הספר הוא על נדודים, שירה, מלאכים, דרורים, ועוד. הוא מאורגן כקריאה כרונולוגית בספרות העברית: מתחיל כמדומני בבריאת העופות בבראשית א' ובשירתם בתהלים ק"ד ומסתיים ב"רקוויאם לציפור" של אלכס חנקין.

בין כל שני פרקים מופיעות ציפורים של אוהרה קוסון (יפן, 1945-1877), שגם הקקדו על הכריכה הקדמית – שלו. על חלק מהציפורים היפניות גם כתבתי בספר.

הספר יעופף בהדרגה לחנויות הספרים. עתה אפשר להזמינו במבצע כזה או במבצע כזה.

 

החום והקור

בַּאי ג'וּ־יִי 

מסינית: יובל אידו טל ויואב רפופורט

 

שנת לילה בין גשמי סתיו

 

קַר כָּל כָּךְ הַלַּיְלָה לַיְלָה קַר בְּחֹדֶשׁ סְתָו שְׁלִישִׁי

אִישׁ אֶחָד זָקֵן בְּבַטָּלָה בְּרוּכָה

רוֹבֵץ עָצֵל אֶת אוֹר הָעֲשָׁשִׁית הוּא יְכַבֶּה אַחַר כָּךְ

בְּמַעֲמַקֵּי קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם שְׁנָתוֹ יְפֵהפִיָּה

מַלְהִיט בַּכְּלִי אֶת לַהֲבוֹת הָאֵפֶר שֶׁכָּבוּ

וְהַנִּיחוֹחַ מַעֲמִיק אֶת חֹם סְדִינָיו וְהַשְּׂמִיכָה

בָּא הַשַּׁחַר קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם

עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ

 

 

מסופר על בַּאי ג'וּ־יִי (סין, 772–846) שהיה מראה את שיריו למשרתים, ואם לא היו מבינים היה מתקן אותם. את השירים, לא את המשרתים. שירה לירית, אם אפשר להכליל, נובעת מדברים פשוטים כמו נוף, אהבה, געגוע. כמו שאומרים באנגלית, זה לא rocket science. מעניין, לכן, שיצא לשירה שם מסובך. המשוררים, כמובן, הסתבכו, מכל מיני סיבות שקשורות להיסטוריה, לפסיכולוגיה ולספרות. גם לתסבוכות יש מקום. אבל לא כדאי לשכוח את הדברים הפשוטים ואת היכולת לכתוב עליהם בפשטות, פשטות שתיגע במורכבותם ותצייר קו מסביב מה שקשה לדבר עליו למרות פשטותו.

שלפתי היום מהמדף ספר שהייתי מעורב בעשייתו, שכמו רוב הספרים הבאמת-חשובים זכה להתייחסות לא מספקת. שנתיים אחרי שיצא אני מרשה לעצמי לכתוב על שיר אחד ממנו כמה מילים.לבי נבהל מהירח קדמי.jpg

הדברים הפשוטים בשיר הזה הם חום וקור ושינה. כולם מכירים את זה. מילים על דף הן תמיד בטמפרטורת החדר. אפשר לומר שלדף המודפס אין טמפרטורה. הוא לא מעביר חום או קור. הקסם של השיר הוא שהוא ממחיש חום ויוצר חום בתודעה מבלי להשתמש בתנור או במזגן.

הוא עושה זאת בכל שהוא יוצר מסגרת קרה ובתוכה מעלה בהדרגה את החום.

השורה הראשונה מקפיאה: "קר כל כך", "הלילה", "לילה קר", "סתיו". אחרי פתיחת-הקור הזאת הוא מתחיל להעלות את החום. בתחילה זה רק חום של עששית שבעיקר מפיצה אור; אחר כך להבות אפר שכבו, אך הזקן מחדש את בערתן; אחר כך זה כבר "חום סדינים ושמיכה" ש"מעמיק". והוא מעמיק בגלל ניחוח. זה כבר חום פלאי. הריח מעמיק את החום כמו שקול ציפור מעמיק את הדממה בהרים. איך? עובדה.

בתוך מובלעת החום הזאת נמצא זקן. מישהו רואה אותו. "שנתו יפהפייה". מי, אי פעם בתולדות האנושות, אמר דבר כזה? הכתיר שינה כיפהפייה? המבט הזה, התיאור הזה, הוא הדבר שנמצא בלב החום של השיר. וזה כבר לא חום של תנור ואש, אלא חום רגשי, חום של מבט.

שינה היא דבר פשוט. במובן זה שכולם מכירים אותו. כמה יפה שהשינה וההתעוררות לחדש את התנור דומות: האש נרדמת, האיש מתעורר; האיש נרדם, האש מתעוררת. צריך לעצום עיניים ולחוש את זה. זו שינה פשוטה שמתוארת כמעט כאגדה.

לקראת יציאה מהשיר הקור חוזר. "קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם". האם הוא רק מאריך לישון? או שמא קראנו שיר על שעותיו האחרונות של אדם? השיר משאיר את זה פתוח. על הסף בין שינה יפהפייה לדאגה על מוות. אין לתאר כמה הסף הזה טעון. היינו שותפים למבט אינטימי באיש הישן, ועתה השיר עומד להיגמר ואיננו יודעים מה מצבו. כי השיר מוציא אותנו החוצה.

השיר מסתיים בחידוש מסגרת הקור. "עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ". שלכת קפואה על מדרגות קרות. העלים נמו בחוץ, קפאו בלילה; האם הזקן יתעורר, יהיה כמו עלה ששב אל העץ?  מה שברור, שמי שראה את הזקן מקרוב, אפוף חום, יצא עכשיו אל הקור, והוא מביט בבית מבחוץ, ליד המדרגות, אולי אחרי ירידה בהן, בהפניית ראש אחרונה לאחור. מי המביט? בן-משפחה? לא סביר, כי התיאור "איש אחד זקן" מרוחק יותר ממה שהיה אומר הבּן שלו.

כוונתי לומר, שנוכחות המתבונן היא בעצמה חידתית. ואנו דומים לו.

 

הערה על צד הרחמים

111.jpg

 

מוסף ספרים של "הארץ" פועל בשנים האחרונות, מעת לעת, כמעין מגרסה. לצד המגרסות המשמשות את הוצאות הספרים כדי להיפטר מעודפי התוצרת החומריים, מתפקד מוסף "ספרים" בעקביות כמגרסה מעודנת יותר אך יעילה לא פחות להתמודד עם הספרים בעודם מפרפרים, בעודם בחיים. לאחרונה גרס מר יהודה ויזן את עבודתו של המתרגם הגדול דוד וינפלד, האחראי לשיר כמו זה – או כמו זה – שירים  שאף אילו היו היחידים שהעביר המתרגם לעברית היה די בכך כדי לתקוע מוט ברזל בשיני המכונה האימתנית של המבקר ולקעקע אותה – ויש כמה עשרות שירים כאלה שווינפלד מסר לנו.

היום קראתי ביקורת מאת עמיתו של ויזן, מר טינו מושקוביץ, על הספר שערכתי – מרסיסייד מאת עמיחי שלו (הוצאת אפיק-הליקון). המשותף לסדר היום הביקורתי של שני המבקרים הוא עמדת משגיח הכשרוּת. העמדה הבסיסית היא כי תפקידו של המבקר הוא למצוא פירורי חמץ במטבח העומד לפי חול המועד פסח. עמדת הפתיחה היא, במילים אחרות, חשדנות. הספר אשם אלא אם יוכח אחרת. לא מפתיע שמר ויזן מצא פרורים של שורות מוצלחות-פחות בעבודת המתרגם של וינפלד. אפשר לגשת כך אפילו לתנ"ך ולטעון שספר "בראשית" הוא "קפיצה מעל הפופיק" (לשונו של ט"מ) בגלל פסוקים העוסקים בגנאלוגיה (א' הוליד את ב').

מושקוביץ כותב על שורת הפתיחה של הספר: "שוטף דמעות בכיורי רכבות". כי "אחרי שורה כזאת הרצון להמשיך בקריאה פוחת מאוד". ראשית, מוטב לכתוב "רצוני". הרי "הרצון" הכללי הזה אינו קיים. מכל מקום, הוא מודה שהוא לא רצה לקרוא את הספר מיד אחרי קריאת ארבע המילים הראשונות בו. זה ראוי להערכה, כי הוא חושף את הקלף הבסיסי שלו – התנגדות לספר.

אבל למה אסור לפתוח בדמעות? כותב ט"מ: "מה, ככה ישר עם הדרמה? איפה החיזורים, הדייטים, האינטימיות? שום קורא סביר לא יחווה את הדרמה הזו באופן ראוי — כי לא ניתן לו שום רקע שעל בסיסו אפשר לפתח קרבה, רגש, ובעקבות כך הזדהות עם הסיטואציה". כאילו שמראֶה של אדם בוכה ברכבת הוא חסר משמעות כי לא יודעים "מה הרקע"! כאילו שאין כאן משהו המסביר את עצמו! והרי כל יצירות המוזיקה הגדולות מתחילות כך. מיד, מיד לתוך העניין. למיסה הגדולה של באך יש "חיזורים"? לסימפוניה החמישית של בטהובן יש "דייט מקדים"? לספר בראשית יש פתח-דבר? מה, ככה, ישר עם הדרמה של בריאת העולם? לא טוב. והרי אין שום רקע על אלוהים ההוא, אז איך תיווצר "הזדהות עם הסיטואציה" של הבריאה?

איני רוצה להתמקד בביקורות האלו סעיף-סעיף. זה מייגע. גם כך לא נוח לי המצב של תגובה מאת "בעל עניין". אני מעריך את מחויבותם של המבקרים הנזכרים לספרות ולשירה, ולא תוקף אותם (למדתי שצריך להבהיר את זה כי ההנחה המקובלת אצלנו היא שכל תגובה היא יציאה למלחמה). זה שיח בתוך קהילת הספרות. אני רק חושב שיש במכונה שלהם איזה קפיץ עוין ומונוטוני, מורשת כתב העת "עכשיו", שכדאי להם לברר עם עצמם. יש משהו קצת מוזר במבקר שכל הזמן נגד.

הנקודה היא שמה שנראה בביקורות המגרסה כנימוקים רציונליים הוא במקרים רבים קביעות שרירותיות שהמבקר לא נותן לעצמו דין-וחשבון עליהן. למשל, ט"מ כותב על "המטאפוריות המיותרת והגמלונית" כביכול של עמיחי שלו. לדבריו, "במקום למסור את הדברים כפשוטם, נעשים ניסיונות מיוזעים לייפות אותם". והרי הצירוף "ניסיונות מיוזעים" הוא בעצמו מטפורה גמלונית. אין לי עניין לבקר את סגנונו של המבקר, רק להצביע על כך שהוא לא מודע מספיק לעצמו, שהוא כמו משגיח הכשרות הנ"ל התר אחר פרורי לחמנייה במטבח, כשבכיסו חצי פיתה. לגופו של עניין, איני מבין מה מגושם בתיאור "אוויר כְּבַד-מאפרות". זהו תיאור מבריק התופס את העשן ואת הכובד החומרי גם יחד.

כל מטפורה היא "גמלונית" כי מטפורה יוצרת חיבור מוזר בלשון. הדיבור בכלל הוא עניין גמלוני למדי כשהוא מנסה לומר אמת. ו"הדברים כפשוטם"? בשירה?! הרי פשוטם של דברים הוא כה מורכב.

אבל העניין אינו בהיטפלות לפרט זה או אחר בביקורת. העניין הוא צד הרחמים, או ליתר דיוק צד החמלה. אין יצירה שאי אפשר לראותה מצד פגמיה. אין ספר שיעמוד מול שיני הפלדה של המגרסה. מבקר שניגש אל הספר מתוך עוינות (שספק אם הוא מודע לה) ימצא בו – כמה מפתיע! – רק אישוש לעוינותו. במקום להעביר אל הקורא פואמת אֵבֶל חד פעמית, או שירה מצילת-חיים כשל זביגנייב הרברט (בתרגום וינפלד) אנו עסוקים בפרורי החמץ. ובינתיים עובר הפסח ועוברים החיים.

איך אפשר אחרת? "שוטף דמעות בכיורי רכבות" – במקום לפסול את הפסוק מכוח הנחה ש"בראשית ברא" בא מוקדם מדי, אפשר לראות את התמונה, להבין: הדמעות, עם מֵי הכיור, ניגרים ומתווים קווי מים ארוכים ודקים בין מסילות הברזל, טפטוף לאורך אנגליה. זוהי תמונה נפלאה של מעין כתיבת-בכי על האדמה, כתיבה תמה ואבודה לגמרי. ובספר שעניינו טביעה בבריכה, יש לפסוּק זה, דווקא במקומו, משמעות עצומה מפני שהוא כמו זורם אל אותה בריכת אסון, או שהיא מנבּיעה אותו.