ליקוי ושני זומים

[הרשימה פורסמה במוסף "הארץ" בשבוע שעבר ואני מביא אותה כאן על מנת לתקן טעות אסטרונומית מביכה שהפלתי בטקסט בלהט הליקוי]

 

page 267.jpg

במסכת ריתוך שחורה על פניי אני נראה ודאי כמסגר שנשלח לתקן כוכב או כפרודיה על אסטרונאוט הנושא פניו לשמים, אסטרונאוט בחולצה קצרה וכפכפים. ביום ראשון השבוע בשמונה בבוקר הלך הליקוי והתקדם, וכרסומו של הירח בכוכב שלו, שלנו, השמש, הלך והעמיק כמו נגיף המכרסם בגוף גדול וכבד ממנו מיליוני מונים (אפשר להכניס בערך 65 מיליון ירחים לתוך השמש). גם בעזרת המסכה אפשר היה להגניב רק מבטים חטופים אל צירוף המקרים הקוסמי הזה. כדור מסתיר כדור לכדור; מעבר אקראי של שלושה כדורים זה על פני זה, שבגלל היחסים המוזרים בין מרחקיהם וגודליהם מאפשרים לכדור הכי קטן לכסות את הכדור הכי גדול. כדור העין, משתתף נוסף וקטן באירוע, ממצמץ שם אף הוא.

קוטר השמש גדול מזה של הירח פי 400. ובכל זאת הוא יכול להסתיר אותה כמעט כמו מכסה על סיר, מפני שהבדלי הגודל מתקזזים עם הבדלי המרחק, וכך השמש והירח נדמים לעינינו שווי גודל. הקטן והקרוב מסתיר את הגדול והרחוק. היום הליקוי אינו מלא מפני שהירח אינו מיושר בדיוק מול השמש.

אני מגניב עוד מבט. מבניין סמוך עולה רעש ניסור ואפשר לדמיין את הירח כדיסקוס מכני משונן הפוצע בהתמדה שוליים של בול עץ. היות שזה ליקוי חלקי לא יורד לילה על תל אביב באמצע הבוקר; העולם לא עובר מבוקר לדמדומים והכוכבים לא נגלים; עטלפים לא מגיחים ממאורותיהם לעוף בחשכה הפתאומית. זהו מאורע קוסמי נדיר, אבל איש לא היה יודע עליו אילו לא היו מודיעים עליו מראש, ואיש לא היה יכול לראותו בלא זכוכית מיוחדת. בלא הזכוכית השחורה יש שם רק בוהק, והבוקר נראה לגמרי רגיל. הירח יספר הערב לחברה שלו איך האפיל על השמש. אבל דמו את ההתרחשות מנקודת המבט של השמש: זבוב רחוק חולף על פני דבורה רחוקה.

הליקוי הזה היה בלתי מורגש לא רק מבחינת השמש אלא מבחינתנו, דווקא זה הופך אותו למעניין כל כך: זאת התגלות מפוארת וחשאית גם יחד, תלויה מעל הראש לכל מי שרוצה לראות אבל סמויה לחלוטין מרוב בוהק. בכך הוא דומה יותר לטבע של רוב הדברים מאשר, נגיד, כוכב שביט קרוב שמופיע לעיני כל ומכה בתדהמה בלילה חשוך. שהרי רוב הדברים מסביבנו דומים יותר לליקוי הזה: הם פאר נסתר. לדוגמה: קוּר העכביש הרועד עכשיו באור הלקוי. הנשימה האחרונה שנשמנו כרגע. או פעימת הלב הבאה שלנו. שׂמנו לב? כמובן שלא.

ליקוי החמה, אפילו בצורתו החלקית שבינתיים (8:24 בבוקר) הגיעה לשיאה, הוא אחד מאותם רגעים שבו דבר מה חשוב נהיה חשוב בגלל היעלמותו. כל אחד מכיר את זה בדמות געגוע לאדם שהלך. היעדרו מדגיש את קיומו לפעמים יותר מאשר בזמן היותו קרוב. הגעגוע והחיסרון גורמים כאב, אבל בלעדיהם היה לבנו גס בכל היקר. הליקוי הזה מאפשר לנו לחשוב לרגע על חסד הכוכב שאנו מכנים השמש. היא לא היתה תמיד והיא לא היתה תמיד בגודלה זה, הנוח לנו, והיא לא תהיה לעולם. כמעט כל צורות החיים המוכרות לנו תלויות בה לקיומן. הדבר נכון ביחס אליה וביחס לכל הכוכבים האחרים. הנה נושא למדיטציה לילית: דמו את היקום אחרי שכל הכוכבים כבו בו. הם עוד סובבים ככדורים של חומר, אבל לא מאירים ולא פולטים חום. היות שכל כוכב נידון למות, יגיע יום כזה. והיקום בצורתו החשוכה יאריך ימים הרבה יותר מהיקום בצורה המוארת, המוכרת לנו. הליקוי הוא תזכורת זעירה לנדירותו של אור, לנדירותם של חום וחיים.

moth_light_500

בתשע בבוקר הליקוי כבר בנסיגה. כמו כדור שזורקים מעלה והוא נעצר להרף עין ומתחיל ליפול התגלגל לו הירח במסלול הבאולינג העתיק שלו. ניצחונו של הירח היה רגעי וחלקי. הוא בלע שליש בלבד והסעודה כבר תמה. לאט חזר הירח למקומו ולגודלו. אחרי שעתיים של תהילה שבה דימה, כדור טניס מסולע שכמותו, להתחכך במועדון הפלזמה והאש, הוא לא רק הפסיק להסתיר את השמש, אלא הוא נעלם. מבחינתנו, כמובן. מחרתיים ראש חודש תמוז, והירח לא היה נראה גם אילו היה זה לילה. למעשה, הפניתי הבוקר פנים אל מה שנראה כ"צד האפל", הנסתר, של הירח, כאילו הוא זה שפנה אלינו במהלך הליקוי – ירח שחור.

כשאנו מביטים בירח רגיל בלילה רגיל אנו רואים אור שמש. כולנו למדנו זאת בגן הילדים בנתניה. היה זה אולי השיעור החשוב ביותר מהגן, אך הלקח נבלל בעשרות עוּבדות והשקפות אחרות שמסרה הגננת. הירח הוא ירח-שמש היות שאת הצורה (סהר, חצי, ירח מלא וכדומה) הוא מקבל מסלע הירח, אך את האור הוא מקבל מהשמש. אילו היינו נעצרים לחשוב על זה בגן, היינו מבינים מיד את חולשתה של השפה. אנו מפרידים בין המילים "ירח" ו"שמש" אך ההפרדה המילולית שנראית מובנת מאליה אינה הפרדה במציאות. באותו אופן מנותק מהמציאות אנו מפרידים בין כל דבר לכל דבר: בין דבורה לפרח, בין דג לים, בין כוכב לאדם, בין אדם לחברו. מפרידים ופועלים בהתאם, כפי שפועלים ביחס לזרים גמורים: באדישות במקרה הטוב ובעוינות במקרה השכיח.

אם כן, ירח הוא ירח-שמש. אך עתה, ברגעים האחרונים של הליקוי, אנו מציץ לא בירח-שמש אלא בשמש-ירח. החיבור התהפך כמו כפפה. הירח חסר, ודווקא השמש היא שמקבל ממנו צורה. למען האמת, החיבור ביניהם אינו רק עניין של תאורה והחשָכָה: חומר הירח, כמו כל חומרי מערכת השמש (כדור הארץ, כוכבי הלכת וכדומה), הוא פסולת שנותרה מאותה הערפילית שממנה נוצרה השמש לפני כארבעה וחצי מיליארד שנה. במילים אחרות, הירח, כדור הארץ והשמש עשויים מאותה עיסת בצק, כמו אמא שאופה עוגה גדולה ומניחה לִבְנָהּ לגלגל כדורי בצק זעירים מהשאריות, ולהניחם כעוגיות בתנור הלוהט, לצד עוגתה. ככה נוצרה מערכת השמש.

הביטוי "ליקוי מאורות" הוא גם מטבע לשון בהקשרים אנושיים נפשיים ופוליטיים, ביטוי המתאר ירידה רוחנית או שקיעה תרבותית. התקליט "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד (1973) מסתיים בשירו של רוג'ר ווטרס "ליקוי". זהו שיר ברוח קהלת. הכוונה, על פי מילות השיר, לליקוי חמה. "כל מה שקניתם, שֶׁשְׁנוֹרַרְתֶּם, שלוויתם או שגנבתם", "כל מי שפגעתם בו, ובכל מי שנלחמתם" – כל זה, ועוד, מוסתר על ידי היעדר האור שהליקוי גורם, בין אם הכוונה לליקוי כפשוטו, לשיגעון אישי או לטירוף קולקטיבי המחשיך את העולם. אין שום משמעות להישגים ולניצחונות בלי אור.

טירוף קולקטיבי כזה מתואר כליקוי חמה בספר תוגת ההתנגדות (1989) של לאסלו קרסנהורקאי (תירגם מהונגרית רמי סערי, הוצאת בבל), שעובּד לסרט "הרמוניות ורקמייסטר" של בלה טאר (2000). הסרט מתחיל בצילום של תנור עצים שמכוסה שְׂבָכַת פלדה בצורת שמש. בעל המסבאה לוקח כוס בירה, פותח את שמש הפלדה, ושופך על הגחלים לכבותם. כל הסרט מקופל בשניות ספורות אלה: ליקוי חמה עלי אדמות, כאן, בבית, קרוב; אדם שמכבה שמש בהינף זרוע.

בהמשך הספר והסרט מדגים גיבורו, וָלוּשְקָה, ליקוי חמה על בני אדם. הוא מסדר שתיינים ומסובב אותם כמערכת שמש, עד שאדם מסתיר אדם מפני אדם. "בעדינות עצר ולושקה את כדור הארץ, שהעווה פניו אל קהל הצופים בארשת מרושעת וקרץ שוב ושוב". זהו הליקוי. הוא נושא דברים: "ובאותה שעת בין הערביים, במועד הסתום והמבעית הזה… אפילו הציפורים… מתבלבלות וממהרות לעוף לקניהן! משתררת דומיה, וכל יצור חי… משתתק. וגם… אנחנו מחניקים בעל כורחנו את מילותינו בגרונותינו… שמא ההרים מתחילים ללכת? והשמים… האם ייפלו על ראשינו? האם האדמה נפערת כתהום מתחת לרגלינו? נבצר מאתנו לדעת זאת. אנחנו בעיצומו של ליקוי חמה מלא".

הספר מדגים ליקוי של גופי אדם. אנו יוצרים מקבילה נפשית ופוליטית לליקוי. אצל קרסנהורקאי הליקוי הוא מצב שבו אדם מסתיר אדם. הליקוי של פינק פלויד הוא ליקוי שבו משהו באדם מוסתר מעצמו, אפלה פנימית. הליקויים דומים מפני ששניהם הם שיגעון והֶסְתֵּר פָּנים. אין אדם שלא נולד שמש. אין אדם שהאור הזה לא יכול לעטות בו גלימת חושך. כפי שסלע-ירח זעיר יכול להסתיר אור שמש בוהק, כך רדיפת בצע, שחיתות, אלימות, תאוות כוח, יסתירו את הצד המואר, הכוכבי, המעניק, החם של האדם הזה בקלות, הגם שהוא חזק מהן.

ליקוי המאורות הפוליטי שאנו נמצאים בו כבר זמן רב שונה מליקוי המאורות שחלף מעלינו הבוקר. ראשית, לא ברור אם ומתי הוא יחלוף. בניגוד לגרמי השמים, אין לו קצב קבוע ובר-ניבוי. זה היה יכול להיות נושא לרומן: ליקוי חמה מלא שנתקע ולא משתחרר, כמו "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף", שם הרומן של אורי יצחק כץ. בשמים זה לא יכול לקרות. על הארץ – כן. שנית, לא ברור האם היה אי פעם באמת אור נקי שהוסתר על ידי השחיתות השלטונית של השנים האחרונות. במילים אחרות, נניח שהשחיתות הנוכחית היתה נעלמת מחר. איזה אור בדיוק היה מתגלה מאחוריה? מתי בהיסטוריה של המדינה הזאת הוא זרח? מתגנב החשש שבסוף הליקוי יתגלה חושך מסוג אחר ושהאור בקצה המנהרה אינו אלא פתח של מנהרה אחרת.

קל לגרום לליקוי. הרי ביד אחת אפשר להסתיר את השמש, ואפילו איך צורך בירח שלם לשם כך. די, למשל, בקצת קנאה להחשכת הגוף כולו. ככתוב, "ואם עינך רעה כל גופך יֶחְשַׁךְ, והנה אם יֶחְשַׁךְ האור אשר בקרבך מה רב החושך" (הבשׂורה על פי מתי ו, 23). ובכל זאת, כפי שאפשר להסתיר את השמש בכף יד אחת אפשר גם להסתיר את הליקוי, לומר לו "לא". אין זה אומר להתעלם מקיומו, רק לא לתת לו להפנט אותך וכמובן שלא לתת לו למשוך אותך אל עולמו. להיות אדם הגון (דבר פשוט, לא עניין לצדיקים) משמעו לכסות ביד אחת על הליקוי המתמשך, וביד השנייה להצית מקור אור חלופי. בפתח "אימה גדולה וירח" כתב אורי צבי גרינברג: "לָדעת: מהו בנגוהות ומהו בחשֵכה".

 


  • ביום שני השבוע (13.7, 18:00) אדבר על סיפורו בן ה-60 של ס' יזהר "הכרכרה של הדוד משה" (הוצאת אבן חושן) במסגרת סדרת יצירות מופת של בית עגנון. פרטים והרשמה כאן.
  • ביום רביעי השבוע (15.7, 20:00) אשוחח עם המשוררת מירב גבעוני-הרושובסקי, היושבת בממלכה המאוחדת, על ספרה השני פֶּבְּפֶ (הוצאת אפיק). פרטים כאן.

 

 

 

 

 

 

כמו זבובים

IMG_1225.jpg
זבוב פירות, על שולחן המטבח, תל אביב 2019, תצלום ד"ב

קחו שני זבובי פירות, [זכר ונקבה], והשאירו אותם בתנאי מחייה מיטביים למשך שנה, שהיא שוות ערך ל-25 דורות אצל זבובי פירות. כל זבובה מטילה 100 ביצים. נניח שכל הביצים יבקעו ויגיעו לבגרות, ונניח שממחציתן יתפתחו נקבות, שיזדווגו ויטילו אף הן 100 ביצים כל אחת. כעבור שנה נישאר עם הדור העשרים וחמישה שימנה – הוא לבדו – כמעט טרדסיליון זבובים אדומי עיניים. טרדסיליון הוא 1 ואחריו 42 אפסים. כדי להמחיש את המספר הזה, דמיינו שכמות הזבובים הזאת נארזת בצפיפות, צפוף ככל האפשר, לכדי כדור זבובים גדול: נקבל כדור שקוטרו גדול מהמרחק בין כדור הארץ והשמש.

Anne Sverdrup-Thygeson, The Extraordinary Lives of Insects: A Hidden History of the World, Mudlark 2019

[אני מכין קורס על חרקים וספרות לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בסמסטר העומד להיפתח ותוהה האם מידע כמו זה יגרום לסטודנטים להימלט מהאולם או דווקא להישאר בו. נהמר!]

IMG_1311.jpg
זבוב טורף, כליל 2019, תצלום ד"ב

חיפושית והתנצלות

שער מוסף הארץ חרקים.jpg

מחר תפורסם במוסף "הארץ" רשימה שכתבתי על תערוכת החרקים החדשה במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט בתל אביב. הרשימה נמצאת כבר עכשיו במהדורה המקוונת. אני מצרף כאן גם קישור לאתר הנפלא של הצלם, לבון ביס (שימו לב לאפשרויות ההגדלה שם). וגם מנצל את ההזדמנות להתנצל בפי הדבורים והנמלים על טעות הקלדה מביכה שעשיתי במהדורת הדפוס (ולא אחזור עליה כאן, תמצאו לבד) אך לפחות תוקנה במהדורה המקוונת.

 

האריה והנמלה

IMG_1495.JPG

דבורה אחת, טעונת ענבר אור-שמש, עוזבת את הפרחים הלבנים שלשמם הגיעה עד חלוני ונכנסת פנימה לרגע. נושאת מהחוץ אל תוך עיני נקודת אש דבשית, אגל שמש. קוראת לצאת אל העולם שהיא באה ממנו.

בגן מישהו שר, אינו נראה, בתוך העץ שלו, צורח ובורח. מִפָּנַי. בולבול הולך ומרחף לסירוגין בתוך צמרת השיטה המלבינה. אילו רק הייתי יכול לנוע כך. שלושה צעדים ומעוף. ארבעה צעדים ונסיקה. פסיעה ופסיעה ושיר קצר. אני יורד במדרגות, שבטמפרטורה של עשר מעלות פחות היה אפשר לקרוא להן מדרגות הסתיו.

החצבים שראיתי כאן לפני ראש השנה כמשו. הגשם טרם בא. האם זה רק שלב ביניים ולבצל החצב יש עוד קלפים בשרוולו? כרגע זה נראה כחורבן. החרקים לא באים, הספינות אינן רואות את המגדלור שאורו כבה. פרפר עומד על החול הסמוך, נפתח ונסגר, מתחלף מכתום לצבעי עפר.

צופיות כהות על שיטה אחרת. כתנועת גלֵי מחשבה בראש בעודו חושב על ציפורים קטנות. כמו אותן להבות ענק הנשלחות מפני השמש ניתזת מעת לעת צופית מהשיטה, מגביהה עד שנראה שתאבד עוד רגע את העץ, ואז נעצרת, עושה קשר פרפר באוויר וחוזרת אל הענף כאילו קראו לה לשוב, אש נספגת באש.

עורב אפור, כמו מאה צוּפיות שהצטופפו בתוך צורת ציפור אחת, חולף מעל לעץ שלהן, כריש אפור מעל סרדינים מבהיקים בלהקה מלוכדת.

מישהו הולך עלי, מתחת לחולצה. עורבה קוראת מאורן. עפה משם, מותירה את בן זוגה, שממשיך לקרוא. אולי אליה. אולי אלי. בקול אחר משלה. בתוקף רב. דבורת דבש על פרח סגור של נר הלילה החופי. באה לשתות את טל הממטרות. במחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב נתגלה שהפרח הזה יודע לשמוע את זמזום החרקים המאביקים אותו ולהגביר את ריכוז הסוכר בצוף שלו בהתאם. החוקרים הבחינו שהפרחים הגיבו לזמזום דבורים, אך לא לקולות אחרים. אלו פרחי אוזן.

נמלים בכל מקום. שבטים שונים עושים במלאכה הקדמונית. רצוא ושוֹב. הנמלים הן דרכה של האדמה לבקש שלא לדרוך.

IMG_1478.jpg

ואז, ממרחק כמה מטרים, אני מבחין בזוג כנפיים גדולות טופחות מהר. במבט ראשון הכנפיים נראות לי כשייכות לשפרירית, אבל לא. הן שונות משל השפרירית, וגם העיניים והמחושים של החרק אחרים. המחושים ארוכים יותר, נראים כקפיצים קטנים. גופו של החרק דק, בגוון החרדל, פרקים מנומרים כתמים שחורים. לא ברור לי מה קורה לו. הוא נראה כנאבק עם עצמו. מכופף את גופו כמו כדי "לעקוץ" את עצמו, הגם שאין לו עוקץ. הוא על האדמה, לא מתרומם, כמו בהתקף של מחלת הנפילה.

אני רוכן. בקצה המבט המגשש, בקושי, אני מצליח להבחין בסיבה לעוויתות: זו נמלה זעירה, שלופתת בצבתותיה את קצה הכנף. בעזרת זרד אני מנסה לשחרר אותה. זה דומה לניסיון לשחרר זאב ערבות שנאחז בשיניו בשוק של ממותה. אבל אני מצליח. הנמלה שבה אל העפר. אבל החרק עוד לא זז. אני מרים אותו על פיסת כורכר, מניח גבוה, הרחק מממלכת הנמלים. אבל אין מקום כזה. הן גם שם. אם הוא לא יעוף בקרוב, הן ימצאו אותו.

במבט מקרוב מתברר שזאת לא שפרירית, אלא חרק ממשפחת הארינמליים. חשבתי שזאת קוצית. אני נועץ במומחית (ד"ר נטע דורצ'ין), שנועצת במומחה לארינמלאים (ד"ר דני סימון) – שניהם מאוניברסיטת תל אביב – ואומרת שזה חרק אחר, שאין לו שם בעברית. Distoleon laticollis. מין של ארינמל. הוא חלק מסדרת אֲרִינִמְלָאִים (שנקראה פעם בשם היפה מרושתי כנף). שיש בה כ-4,700 מינים. רובנו לא נראה בימי חיינו אפילו אחד מהם. זוהי סדרה עתיקה מאוד, ויש ראיות לקיומה כבר מסוף תור הפֶּרְם (כלומר לפני כ-250 מיליון שנה).

נכון, כל עולם החרקים הוא מוזר מנקודת מבט אנושית. אבל יש מוזרים יותר ופחות. לעומת הארינמליים, חרקים כמו פרפר או זבוב נראים כמעט רגילים. אפשר להתחיל את סיפור החיים של היצור שהצלתי ממלתעות הנמלה בהטלה של אמו, נקבה דומה לו. היא מטילה ביצים אל העפר. הזחל הבוקע נראה בערך כך (התצלום הוא של מין לא ידוע, והוא מובא, כמו שאומרים הפרסומאים, להמחשה בלבד).

Antlion1_by_Jonathan_Numer.jpg
זחל של ארינמל ממין לא ידוע. תצלום בהגדלה. גודלו כציפורן אגודל. תצלום: Jonathan Numer.

אפשר לומר בביטחון: הכוח הסמוי הזה, הקרוי חיים, הוא בעל כושר המצאה הרבה-הרבה יותר מגוון ומפתיע מכל מה שיצרו בני האדם בציוריהם, בקולנוע ובחלומות. הציירים הכי פרועים, מאת הירונימוס בוס למשל, מחווירים לעומת זחל הארינמל.

החיוורון רק ילך ויעמיק אם נזכור שהיצור הזה יהפוך בסופו של דבר לנסיך העדין, בעלי כנפי התחרה הרקומה השקופה, שאותו הצלתי ממלתעות הנמלה. בין מצבו כמפלצת חול זעירה למצבו כנסיך עטוי גלימת כנפיים רקומה הוא יתהווה בשלב של גולם. בשלבו התינוקי כזחל הוא אורב בחולות. יש מינים שמתחפרים במעין משפך שהם חופרים בחול, וכשחרק כמו נמלה נקלע אל המשפך, זחלי הארינמל, ממקומם במרכז המכתש הזעיר, מתחילים להעיף חול כדי "להטביע" אותם, לדרדר אותם למטה, ללכוד אותם בצבתותיהם ולטרוף אותם.

יש למשה אבן עזרא (1055–1140 בערך) שיר שבו המשורר פונה לבנו ומתאר את עצמו בקבר: "בְּבוֹר נֶחְבָּא, וְאֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא, / כְּמוֹ טֶרֶף בְּצִפָּרְנֵי עֲפָרִי". זה דימוי מדהים של עפר הקבר כחיה בעלת ציפורניים הקורעות את האדם מחייו על מנת לאחוז בו ולטרוף אותו. והנה, זחלי הארינמל עושים בדיוק את זה. הם נותנים "ציפורניים", צבתות, לעפר.

מאובן ארינמל.jpg
מאובן של זחל ארינמל (שנכלא בענבר), המיוקן המוקדם (לפני כ-20 מיליון שנה), אורך 4.5 מ"מ, אוסף Morone

 

הזחל של החרק שהצלתי אינו מתחפר בגומה אלא בחול שטוח. אבל השיטה דומה: ציד בחטיפה ממארב בחולות. מעניין הדמיון החיצוני של הבוגרים לשפיריות ושפריריות, שכן גם זחליהן צדים כך, אבל מתחת למים, וגם הם יצורים אימתניים שהופכים, על פי אמות המידה האנושיות, לעדינים ויפים. מה זה אומר? אולי שום דבר מעבר לעובדות: זה אומר שככה זה. ואולי אפשר להוסיף לעובדות את זה: ששינויים מאוד מרחיקי לכת יכולים לקרות בעולם ואכן קורים. שלמפלצת חול יכולות לצמוח כנפיים עדינות, מעשה רוקם.

אריה הנמלים נח על פיסת הכורכר. הוא פרושׂ ושלם. חייו ניתנו לו. בחייו הקודמים הוא טרף נמלים בחול, ועכשיו בא יום נקם ושילם. ואולי היה אך צודק אילו הייתי מאפשר לנמלה לעכב את האריה, שבלי ספק טרף כמה מבנות מינה, ואולי אף כמה מאחיותיה, בגלגולו הקודם?

IMG_1482.jpg

 

למידע נוסף  >>>>

דו"ח פרפרים

בסוף השבוע יפורסם במוסף "הארץ" טקסט שלי בעניין הפרפרים שריחפו אצלנו בימים האחרונים. הוא כבר ברשת, כאן. אחד מהתצלומים שיודפסו הם שלי, ואני מצרף כאן עוד. הם צולמו בטלפון.

IMG_E0779.JPG

IMG_E0799.JPG

IMG_E0733.JPG

שמונה תמונות, שלושה ציטוטים והודעה אחת

IMG_0401.jpg
נימפית הסרפד, 21.1.19, תצלום ד"ב
red admiral wing2.jpg
תצלום מיקרוסקופי של כנף נימפית הסרפד. לא נמצא קרדיט
IMG_0308.jpg
דבורת דבש על קידה שעירה, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

IMG_0288.jpg
דבורת דבש על קידה שעירה, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

bee sting.jpg
עוקץ של דבורת דבש בהגדלה. קרדיט: Rose-Lynn Fisher

 

IMG_0365.jpg

דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, סגור, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

אבקן של חמציץ.jpg
אבקן של חמציץ, קרדיט ומקור בגוף התמונה

 

IMG_1517.jpg
דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, פתוח, 15.2.18, תצלום ד"ב

כי כוח החוכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלא מכוח החוכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה, יהיה כוח החוכמה והיכולת נראֶה בה יותר, ותיקון הבורא יותר נפלא ונראה ממנה.

ר' בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות, מערבית יהודה אבן תיבון, נכתב בשנת 1080.

===

כָּל הַנִּמְצָאִים חוּץ מִן הַבּוֹרֵא, מִצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה [=מלאכים מסוימים] עַד יַתּוּשׁ קָטָן שֶׁיִּהְיֶה בְּטַבּוּר הָאָרֶץ – הַכֹּל מִכּוֹחַ אֲמִתּוֹ נִמְצְאוּ.

רמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה ב, ט, נכתב בשנת 1180 בערך.

===

אילו בני האדם היו נעלמים מחר, העולם היה ממשיך בלא שינוי ניכר. גאיה, כלומר כוליות החיים על כדור הארץ, היתה מרפאת את עצמה ושבה למצבים הסביבתיים העשירים ששררו לפני כ-100,000 שנה. אבל אילו חסרי החוליות ייעלמו, לא סביר שהמין האנושי היה שורד ליותר מכמה חודשים. רוב הדגים, הַדּוּחַיִּים, הציפורים והיונקים יספגו מכה אנושה וייכחדו באותו פרק זמן. בעקבותיהם ילכו מרבית הצמחים בעלי הפרחים, ויחד אתם המבנה הפיזי של מרבית היערות ומקומות מחיה אחרים על פני היבשה. האדמה תירקב. צמחיה מתה תיערם ותתייבש, וכך תגביל ותבלום את מִחזוּר החומרים המזינים; כך ימותו גם צורות צמחיה אחרות ואִתן השרידים האחרונים של חסרי החוליות. הפטריות הנותרות, אחרי שייהנו מגידול רב באוכלוסייתן, ייכחדו אף הן. בתוך כמה עשורים העולם יחזור למצב ששרר בו לפני ביליון שנים, והוא יורכב בעיקר מחיידקים, אצות, וכמה צמחים רב-תאיים פשוטים.

א"א וילסון, בחיפוש אחר הטבע, 1996

==

ביום רביעי הקרוב 23/1/19 בשעה 20:30 מפגש ב"בית מיכל" ברחובות בהשתתפות איתן בולוקן וצלם החרקים החובב, בנושא "בין אדם לחיה בשירת הייקו".

 

המחוג

אקווריום קטן, אבל אין בו דגים או מים אלא עץ זעיר, גזעו מלאכותי, ובתוכו תקועים ענפים ועלים. למרגלותיו מפוזרים עלים יבשים של עצים אחרים ומחטי אורן בשלכת שמישהו הניח. אצטרובל מונח בפינה, נשען על הזכוכיות כמו פסל ברזל בסלון. אפשר לחשוב שזהו מין בונסאי, אבל אחרי רגע נגלים התושבים.

אני מבחין באחד, ושמח שראיתיו, אבל אז מתגלים עוד אחד, ועוד, ואני סופר שבעה. זו מושבת מקלונאים כלואים. המין הוא מקלון האֵלָה. המילה "מקלון" מתאימה לאובייקט, אבל מדובר ביצורים חיים. הם נראים כענפים ירוקים-חומים. כשהעץ שלהם מאדים (מה שלא יקרה באקווריום), הם מקבלים את צבעו. יש אור עתה, והם פעילים בלילה. לכן הם ישֵנים, ולפחות לא זזים.  רגליהם ארוכות כמחטי אורן.

מקלון האלה, נקבה בוגרת, תצלום אמיר וינשטיין.jpg
מקלון האלה, נקבה. תצלום אמיר וינשטיין

העלים היבשים מונחים שם לא לקישוט, אני מניח, אלא מפני שלשם מוטלות הביצים. באתר החרקים העברי המצוין insectour מוסבר:

הביצים מוטלות לתוך הקרקע או על פסולת עלים בקרקע או מודבקות לצמחים, תלוי במין. גם הביצים מוסוות היטב ויש והביצים נראות כזרעים. במינים השומטים את הביצים אל הקרקע יש לביצים גופיף שומני חיצוני […] המצוי בזרעים המותאמים להטמנה בידי נמלים. נוכחות השומנים המזינים מעודדת נמלים לאסוף את הביצים [כאילו היו] זרעים. בתוך הקן הנמלים צורכות את החלק האכיל ומשליכות את הביצים לערמת הפסולת, שם הן ממתינות לבקיעה. ביצים מוטמנות סובלות פחות מטריפה ומצרעות טפיליות וגם מקבלות שרותי הפצה יעילים.

כלומר, המקלון – הנראה כצומח – מטיל ביצה – הנראית כזרע – ונמלים מטפלות בהן, מגנות עליהן, והופכות בכך לאומְנוֹת של הדור הבא של המקלונאים.

בספר הגדול של גרימלדי ואנגל על האבולוציה של החרקים (עמ' 211 ואילך) אני קורא שצורת הביצים של המקלונאים דומה לזרע, וכמו זרעים הם עשויים להמתין לתקופה ארוכה, אפילו שנים, עד שהתנאים יבשילו. אחת מהן פולטת זרע כהה כזה ברגעים אלו ממש. אני מחליט לעמוד ולראות את רגע ההגחה והנפילה, אבל ההטלה אטית כל עד שעיני מתערפלות. מה שמבחוץ נראה כחוסר תנועה מוחלט הוא למעשה יצירת חיים. וזה קורה בעולם בכל רגע, כל הזמן. אילו רק היינו יכולים לשמוע ולראות את כל ההתהוות הזאת, מרגע לרגע.

אני מבחין בתזוזות. הם נעים בעדינות, כאילו רוח חלפה בהם. אני בודק האם יש מאוורר קטן באקווריום. אין. זו אחת מדרכיהם להתגונן: הם לא רק נראים כענף דק, הם מתנהגים כמותו. מניעים את עצמם כמו ברוח קלילה.

כל החוכמה הזאת נמצאת ביצור שלמראית עין דומה לזרד. המקלונאים הם חרקים עתיקים מאוד ומגוונים מאוד (בסדרה שלהם יש גם חרקים שצורתם אינה מוארכת). כ-3,000 מינים מהם מוכּרים, והחרק החי הארוך ביותר הידוע הוא מקלון (קל לזכור את אורכו: 555 מ"מ). הם עתיקים מאוד, ומאובנים שלהם נמצאו מהטריאס ואולי אף מהפּרם, כלומר לפני כ-200/250 מיליון שנה. נמצאו מאובני ביצים (!) שלהם (מאמצע הקרטיקון), והשתמרותן היא תוצאה של קשיחותן. רק התבוננו במגוון קטן של הביצים האלה. לעומת תמונה כזאת, כוכבים נראים כדבר כמעט מונוטוני. מישהו אמר פעם שחרק הוא דבר מורכב יותר מכוכב. למראה התמונה הבאה, שחלקה דומה לתמונה מקטלוג של אגף הקרמיקה במוזיאון, אפשר להבין את זה:

21_Phasmid_Eggs.jpg
21 ביצי מקלונאים ממינים שונים (בהגדלה, לא בקנה מידה). קרדיט: Drägüs

הם תלויים שם מולי, חלקם הפוכים כעטלפים, נאחזים בעליהם בטופר זעיר. אני עומד מולם, מאובן מול האחרוּת הזאת שאין להבקיעה, שהיא מצד שני גם דמיון. כלומר, שלצד הידיעה שהם חיים אחרת לגמרי ממני, הם חיים גם באותו אופן כמוני. כלומר, הם ואני הם שתי התגלמויות של מה שאפשר לקרוא לו החיים. שונים זה מזה כמו כדורית דם אדומה וחיידק, אבל כלולים באותה שלמוּת שהיא גוף אחד. מחיצת הזכוכית שבני מיני הציבו ביני ובינם מיותרת. הייתי מרים אותה ונותן להם לטפס על זרועי, וביחד היינו יוצאים לחפש אֵלָה מתאימה, לא חסר. אני אמנם מודע שבלעדי הזכוכית לא הייתי רואה אותם עכשיו, ואולי אף פעם לא. הם מסתתרים, חומקים. שם הסדרה הלטיני רומז לכך טוב יותר מהשם העברי: Phasmatodea. "פסמה" ביוונית פירושו רוח רפאים. היה נכון לכנותם: רְפָאִיִים.

ילד צורח לא רחוק. הוא ראה דבר-מה. הוא ראה דבר-מה חי. מוטב לומר, הוא ראה את החיים, ולא סיפרו לו כנראה עד כה.

הם דוממים על הענפים, כמו נזירי זן על כריות. ושום פעמון לא צלצל ולא יצלצל. האם הם מודעים לכך שהם לא במקומם? האם הם מתקשרים זה עם זה כמו בנקישות אסירים, חולמים על הבריחה, על השִחרור? האם הם מודעים בחשש לדייר האקווריום שלצדם? זהו גמל שלמה ירוק, גדול, תלוי הפוך, קשתי, כבננה קטנה שלא הבשילה.

(ובעוד אני כותב את הדברים האלה, מעביר מהפנקס אל המחשב, נוחת ברעש גמל שלמה משום-מקום ומתחיל לטפס על ערימת הספרים שלצדי).

אני עולה לקומה השנייה במוזיאון. עוד ועוד צורות חיים, מתות רובן ככולן, מפוחלצות ומשופדות. ציפורים תלויות מחוטים, עפות בגובה. עץ מטיל צל ניאון על תנים. שם, בקומה השנייה, מתגלה לי המקלון הארוך בעולם, זה שהזכרתי קודם (555 מ"מ). פרעֹה חנוט בהיכל העליון, ששבעת נתיניו, החיים באקווריום למטה יכולים רק לדמיינו, אינם יודעים ולא יידעו אף פעם כי גם הוא, כמותם, כלוא מעליהם בין קירות זכוכית, סיכה משפדת את מרכז גופו העצום, שהונח, מרוב גודלו שלא ישוער, באלכסון, כמחוג אורלוגין שנעצר לנֶצח.

 

מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב, 31.12.18

 

גמל שלמה.jpg
גמל שלמה, תל אביב, 1.1.2019. הספר שרגלו הקדמית נוגעת בו: עלילות אלכסנדר מוקדון, בעריכת יוסף דן, הוצאת מוסד ביאליק

 

המובס

מִכַּר הדשא הגזום של בריכת השחייה מַיְנָה עקרה אניץ עשב. רק במבט נוסף הבחנתי כי מה שנעקר לא היה עשב אלא גְּמַל שְׁלֹמֹה ירוק, גדול. אני חושב שזאת היתה נקבה, על פי גודלה. עמדתי שם נטוע. גמל השלמה (נָאקַת השלמה?) נאבקה. מאבקה היה חסר סיכוי מול יצור כה ענקי ונחוש. היא הלמה בזרועותיה באוויר אך לשווא. המַיְנָה הלמה בה והרפתה, הלמה והרפתה, ועם כל מחיצת מקור אזלו חייה. את רגע המוות לא ראיתי. עורב שנקלע לשם והבחין בזה התקרב, בתקווה לגזול את הטרף. המַיְנָה עפה משם עם טרפּה. כל זה ארך אולי עשר שניות. מכוניות נכנסו ויצאו ממגרש החנייה שהדשא בשוליו.

היה משהו בזה מזעזע, מפני שגמל השלמה הוא טורף מובהק. חשבתי שהוא עשב בגלל צבעי ההסוואה שלו. הם אינם רק הגנתיים (כמו למשל במיני עשים מסוימים) אלא נועדו למארב ולהתקפה. יש לגמל שלמה רגלי טרף קדמיות משוננות, והוא מסווה את עצמו כדי שחרק אחר יחלוף בלי חשש ליד מה שנראה כצמח. או אז שולח גמל השלמה את רגלו הקדמית, חוטף את החרק מהאוויר ומביא אותו אל פיו. הוא אוכל אותם חיים. מהירות התגובה שלו הרגליים נמדדת באלפיות השנייה. הן פועלות כמו סכין קפיצית משוננת שננעלת ממצב פתוח לסגוּר.

גמל שלמה
תצלום: פזיה מילר

נאקות השלמה טורפות לפעמים את הזכרים המתקרבים אליהן בניסיון הזדווגות, ולעתים אף תוך כדי הזדווגות. לא ברור עד כמה נפוצה התנהגות זאת בטבע. דייב גוּלסוֹן כותב שהקניבליזם הוא תכונה מולדת אצלם. כדבריו, אם תשאירו תריסר נימפות של גמל שלמה ביחד, הן יהפכו במהירות לגמל שלמה אחד גדול.

הם קרובי משפחה של התיקנים (ג'וקים). תיקנים וגמלי שלמה שייכים לאותה סדרה: תיקָאים. תיקנים וגמלי שלמה מעוררים בבני אדם רבים רתיעה, אבל מסיבות שונות מאוד זו מזו. גמלי השלמה הם מעין נסיכי אופל בודדים ומשונים (יש מינים רבים, מפוארים ומוזרים, שאיננו מכירים כאן). הם מישירים מבט. מי שנעץ מבט פעם בגמל שלמה לא ישכח את זה. קשה להשתחרר מהתחושה שאילו היה גדול יותר היה קופץ עליך וגומר אותך על המקום. ידיהם הן כמעט סמל חי של לקחנוּת. זוהי לקיחה שהופכת את הנלקח למשופד, צמוד ליד החוטפת. ראיתי תמונות של גמל שלמה שלכד והרג קוֹלִיבְּרִי.

גמל שלמה
תצלום: ד"ב

לעומתם, תיקנים (ג'וקים) הם פרולטריון-סמרטוטים. הם לא נועצים מבט אלא חומקים – ריצתם המהירה היא תכונתם הבולטת. הם לא יצודו ציפור אלא בעיקר חרקים מתים וצמחים. בבית יאכלו שאריות ופסולת. יש מהם שאוכלים אף דבק של כריכות ספרים. תיקנים הם מן החרקים הקדומים ביותר – בני 300 מיליון שנה לפחות. המאובן הקדום ביותר של גמל שלמה הוא בן 135 מיליון שנה. הם מגיעים אלינו מעולם אחר לגמרי. אנו אולי מגדירים אותם כמוזרים אבל ברור שאם מישהו כאן חריג הרי הוא אנו. לוותק יש משמעות, ולכן הם הכלל, ואנו היוצא מן הכלל.

mantis fossil
גמל שלמה מאובן בענבר. לפני 5-2.5 מיליון שנה. קרדיט: http://www.fossilmuseum.net

גמל שלמה הוא טורף יעיל, קדמון. אבל כל כוחו לא הועילו לו מול הציפור. הוא ודאי אימת הזבובים והצרצרים, אבל לפתע הפך  לנטרף. מה שראיתי היה מפלה של מלכה. רגלי הטורפת ששיפדו ודאי אֵי אֵלֶּה זבובים בוטשות עכשיו באוויר באֵימה. כהרף עין כל הכוח נעלם. כל אחד יכול לחוש מה שהוא רוצה כלפי גמלי שלמה, אבל למראה חורבנו בידי הציפור עולה שאלה אחרת. לא השאלה איך אנו שופטים את החרק ביחס לעצמנו, אלא איך באה אנושיותנו לידי ביטוי למול מצוקתו. האם אנו עולצים על מפלתו של החזק? אדישים לה? מְצֵרִים עליה? עמדתי שם מול הדשא ובשניות המהירות האלה עברו בי המחשבות: האם נכון להציל אותה? האם תהיה  לכך משמעות אחרי המכה הראשונה ממקור הציפור? האם זה נכון להתערב? מדוע לבי נוטה לגמל השלמה ולא למַיְנָה?

לא חשוב מה התשובה ה"נכונה". העניין הוא שפתאום הרגשתי עד כמה אני שונה מהם – מהציפור ומהחרק. לא אני אישית, אלא אני כנציג של המין האנושי. לא טוב יותר, אחר לגמרי. האחרות אינה גופנית. גם לנו יש קוצים בידיים הלוקחות. גם אנו מחפשים את הסדק להיחבא בו. האחרוּת היתה בשאלות ובתחושת האמפתיה לקניבל המובס, שהופיעו באופן לא רצוני, אינסטינקטיבי ומהיר – כתנועת המקור הצהוב, כתנועת הגפיים הירוקים, כנחיתת העורב על הדשא.

 

 

הלב

מדרש קהלת רבה (זמנו ככל הנראה המאות השביעית או השמינית לספירה) על הפסוק מקהלת (א, טז) "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי":

הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה. הַלֵּב שׁוֹמֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג, ט): וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ. הַלֵּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי. הַלֵּב הוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כו): לֹא לִבִּי הָלַךְ. הַלֵּב נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, לב): אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו. הַלֵּב עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כב, יד): הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ. הַלֵּב שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ט): לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי. הַלֵּב צוֹעֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יח): צָעַק לִבָּם אֶל ה'. הַלֵּב מִתְנַחֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם. הַלֵּב מִצְטָעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, י): וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ. הַלֵּב מִתְחַזֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, יב): וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה. הַלֵּב מִתְרַכֵּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם. הַלֵּב מִתְעַצֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ו): וַיִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. הַלֵּב מִתְפַּחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, סז): מִפַּחַד לְבָבְךָ. הַלֵּב מִשְּׁתַּבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא, יט): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה. הַלֵּב מִתְגָּאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, יד): וְרָם לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְסָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, כג): וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַלֵּב מִתְבַּדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב, לג): בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ. הַלֵּב מְהַרְהֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, יח): כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ. הַלֵּב מְרַחֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה, ב): רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. הַלֵּב מְחַשֵּׁב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, כא): רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ. הַלֵּב מִתְאַוֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כא, ג): תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ. הַלֵּב סוֹטֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, כה): אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ. הַלֵּב זוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו'. הַלֵּב נִסְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ה): וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. הַלֵּב נִגְנָב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, כ): וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן. הַלֵּב נִכְנָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מא): אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם. הַלֵּב מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה. הַלֵּב תּוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כא, ד): תָּעָה לְבָבִי. הַלֵּב חָרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד, יג): כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד. הַלֵּב נֵעוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ב): : אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. הַלֵּב אוֹהֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ה): וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ. הַלֵּב שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, יז): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַנֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, יז): אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ וגו'. הַלֵּב נֶחְקָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב וגו'. הַלֵּב נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג): וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם. הַלֵּב הוֹגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט, ד): וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת. הַלֵּב הוּא כָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ, ט): וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ. הַלֵּב הוּא כָּאֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן. הַלֵּב שָׁב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג, כה): אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ. הַלֵּב חַם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ו): כִּי יֵחַם לְבָבוֹ. הַלֵּב מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, לז): וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ. הַלֵּב נָמֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ה): וַיִּמַּס לְבַב הָעָם. הַלֵּב מְקַבֵּל דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ו): וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַבֵּל יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לב, מ): וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם. הַלֵּב מוֹדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיא, א): אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב. הַלֵּב חוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כה): אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מִתְקַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יד): וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ. הַלֵּב מֵטִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז, כה): וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, הַלֵּב עוֹשֶׂה מִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב, כ): מִרְמָה בְּלֵב חֹרְשֵׁי רָע. הַלֵּב מִתּוֹכוֹ מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. הַלֵּב אוֹהֵב שֹׁחַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב, יז): כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ וגו'. הַלֵּב כּוֹתֵב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, ג): כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. הַלֵּב חוֹרֵשׁ [רע], שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, יד): תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע. הַלֵּב מְקַבֵּל מִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י, ח): חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת. הַלֵּב עוֹשֶׂה זָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, ג): זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. הַלֵּב עוֹשֶׂה סְדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, א): לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב. הַלֵּב מִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כה, יט): וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ.  להמשיך לקרוא הלב

נקודות אור (על פרס ישראל לספרות)

קרדיט: נאסא
קרדיט: נאסא

על השמש מתפרץ לפעמים דבר כזה. מין עיטוש, שאילו היינו קרובים אליו יותר, היה מטביע באש את כדור הארץ כולו, ולא נודע כי בא אל קרבו (של העיטוש). יש שוט של אש דומה לבאלרוג ב"שר הטבעות", והוא מצליח לאחוז בקרסולו של הקוסם. למזלנו שוט השמש מרוחק יותר, וקרסולינו בינתיים נטולי כוויות. צליפת השוט ממשיכה הלאה, וכבר לא זוכרים שהיה זה שוט של אש, הוא נהיה לשוט של אור ואנו מחפשים אותו מבעד לעננים בימים קודרים כמו אתמול, ימים המזכירים לי את ההכחדה ההמונית של הדינוזאורים, אז, לפי הסברה, הוסתר אור השמש בגלל אבק שעלה לאטמוספרה אחרי פגיעת האסטרואיד, כילה את הצמחים והרס את שרשרת המזון. חשבתי על זה אמש וניגשתי לאכול מנה פלאפל ב"מפגש האושר" בכיכר מסריק כמין הוכחה שיש עדיין תקווה לצומח. בדרך ראיתי חתול מזהה קצת שמש ונשכב. זה די מוזר, לא? שחתול יודע לזהות כוכב. ושכוכב שלם נדרש כדי שחתול יוכל לישון קצת על הדשא.

בעודי לועס את הפלאפל הטוב, חשבתי על מנהיגים שהם שמש, לעומת מנהיגים שחוסמים ומעלים אבק. לעתים הם סבורים שהם "שמש העמים" אבל אורם אינו אלא חסימת השמש. זה אולי המצב הנורא מכל. מי שפסל את אריאל הירשפלד ואת אבנר הולצמן, שהם בוודאי שניים משלושה-ארבעה חוקרי הספרות העברית הטובים ביותר בישראל, ובכך הרס את פרס ישראל, משיקולים דמגוגיים ולא רלבנטיים, ניסה לעמעם שמש מקומית, ששמה הספרות העברית. נדמה לי שהתגובה הקשה לצעד הזה נובעת בדיוק מההבנה שהספרות (הפרס הוא רק מסמן שלה, הוא כשלעצמו לא חשוב מאוד) היא אולי אחת השמשות האחרונות שנותרו לנו כאן. כמה מהמוזיקאים הטובים בישראל כבר הכריעו בעד יצירה באנגלית (איני שופט אותם על זה), האמנים ברובם מזמן כבר מדברים לשון בינלאומית. אז מה נותר? והנה מיתמר עמוד האבק גם על זה. צריך להיות ברור שמי שפוסל שופט בפרס בגלל עמדה מוסרית יפסול, בקרוב מאוד, גם זוכי פרסים, וגם סופרים. המטרה כמובן לחלחל לתודעות ולגרום ליוצרים לחשוב פעמיים מה מותר.

La Vigilia di Santa Marta

האור הזה ממשיך לנדוד ופוגע בכל מיני דברים. יש לקנלטו ציור לא אופייני (1760), מפני שהוא לֵילי. קנלטו היה ממש סוגד-השמש בדרך כלל, וציוריו הם מֵכלים גדולים של אור, כמעט כמו צמחים האוכלים את השמש כדי ליצור סוכר, כך הוא הפיק את דבש ציוריו הגדולים. בציור הלילה הזה השמש אינה נראית אבל, כמו הבאלרוג שצנח אל התהום, אפשר לדעת שהיא שם על פי השוט, ממש קצהו, שפוגע בירח למעלה, וממנו באנשים. מישהי שם מרימה את הראש להביט. כשראיתי את הציור הזה בברלין שמתי לב שנערים באים, חשים בנוכחותו החשוכה-מוארת, ומצלמים. בזמנו חשבתי שזה קצת מגוחך, אבל עכשיו אני מבין עד כמה זה מתבקש מהציור: גם הם, המצלמים, רצו לקחת קצת מאור הציור איתם. מהשמש לירח לפני האנשים בוונציה באמצע המאה ה-18, ומשם לציור של קנלטו שראה אותם, ומשם למצלמה. כמו נחל שמתמעט והולך ובכל זאת אתה רוכן עליו לשתות, ולוּ טיפה אחת. הציור של קנלטו צויר הודות לאור הירח. אך כל האור שרואים בו הוא שיר תהילה לשמש, היא הגיבורה הסמויה הגדולה של הציור הזה, כמו זמרת אופרה אדירה שמוחאים לה כפיים עם ירידתה מהבמה. איש לא רואה אותה אבל כולם יודעים שהיא שם, מאחורי הקלעים, עצומת עיניים, ממתינה למשהו, אולי לקצת דממה.

ציורו של קנלטו מתאר קרנבל, חג מרתה הקדושה. החג מתאפיין בשבירת היררכיה בין האצולה והעניים. אולי לא פלא שהוא מתרחש בלילה. קפקא כתב ב"הטירה" כי "שעת הלילה אינה יפה למשא ומתן עם בעלי הדין, כי בלילה קשה, או אולי אפילו אי אפשר, לשמור על אופיו הרשמי של המשא ומתן", וזאת משום ש"כוח השיפוט הרשמי לוקה בשעת הלילה", ו"המחיצה ההכרחית המפרידה בין בעלי הדין והפקידים… מתרופפת" (תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, עמ' 252).

כמה יפה שנפילת המחיצות במישור החברתי מקבילה לנפילת המחיצות הקוסמית. האור נופל שווה בשווה על כל האנשים, וגם המחיצה בין יום ולילה מיטשטשת, כי זהו אור ירח, אבל הוא כמובן אור שמש, ובציור הוא כה חזק עד שאפשר לקרוא לאורו, ולצייר.

קרדיט: נאסא, APOD
קרדיט: נאסא, APOD

אור השמש ממשיך מוונציה הלאה. בתצלום הזה רואים את פגיעתו הרחוקה, נקודת אור בודדה על טיטן, אחד מירחי שבתאי. הוא מרחף בערך מיליארד וחצי קילומטרים מהשמש. האור פוגע בים שעל טיטן כמו שפגע במים האיטלקיים בציורו של קנלטו. אבל זה ים עשוי מתאן. על טיטן יש ככל הנראה מחזור מתאן, התאדות של מתאן מהימים, שהופכים לענני מתאן, שמורידים גשמי מתאן, וכו'. זהו גן עדן לכרישי הגז הטבעי ומפעלי הדשנים, ואין לי ספק שאילו היו יכולים לחצות את המרחק הרב וגם לחזור היו מממשים את המשאבים לטובת פיתוח החקלאות וכלכלת ישראל, דהיינו לטובת הציבור הרחב. הרי גם פרס ישראל, מוסרים מלשכת ראש הממשלה, "שייך לכל עם ישראל", ממש כמו משאבי הטבע.

האור בוקע מן השמש ופוגע בדברים שונים ורחוקים. בירח, בעשירי ונציה ובענייה, בעינו הרואה של קנלטו, בעינינו, בעדשות הטלפונים של הצעירים בברלין, בימות המתאן שעל טיטן, ושוב בעינינו. שטף האור שפגע בעיניו העצומות של החתול בשדרות סמאטס יגיע כעבור 80 דקות (פי 10 מהזמן שלוקח לו להגיע מהשמש אלינו) לימות המתאן של טיטן. אנו נצפה בסרט ולפני שהוא יגיע אל הסוף האור כבר ייפול על ימות המתאן שליד שבתאי. גם הספרות דוהרת ככה. אם לא מעלים מולה תימרות אבק. קיבלתי לפני כמה שבועות את הודעת הטקסט המשמחת ביותר בחיי הספרותיים: ישבתי בשדה התעופה בבייג'ינג, ומישהו בשוודיה, שקרא ספר שלי באנגלית, רצה לומר מילה טובה. זה כמעט כמו עם האור. גם אם קרוב יותר. בעבורי זה היה מספיק רחוק כדי להתרגש מזה.

האור עצמו אדיש כמדומה למשטחים שהוא נוגע בהם, ועין וימה הם היינו הך בעבורו. רק אנו יכולים לראות, בזוג עינינו, את כל נקודות האור האלה. לראות אותן ולקשר אותן אל המקור. אולי זהו תפקידנו, להעיד על כך. בתצלום שלמטה זוהי השמש הנוגעת בקצהו של טיטן. זוהי השמש. למתוח את הקווים מנקודות האור. איני יודע למה זה חשוב. אולי זה לא חשוב. חלקנו מעידים על נקודות האור בכך שאנו מחברים על זה שיר או סיפור. גם פרס לספרות הוא נקודת אור, הד להד. אם לא מתנפלים עליו באבק.

010428d7d86f7b5c2966b20e6a07b4b295d16d8672