רקיע על הארץ

IMG_0182.JPG

אנו עומדים על שפת האגם. ארבעתנו רואים את העצים והמים. תחילת סתיו 2013. השׂיבה האדומה-חומה-ארגמנית-חרדלית של העצים החלה להסתמן פה ושם. אבל הירוק עוד שולט, סובב את המים המתוקים. ארבעתנו מביטים בזה. לא ידעתי מה גודל האגם. לא ידעתי אם יהיו אנשים סביבו (יש, אבל מעטים מאוד). אני מבין פתאום את כוח הספרות. אני הגעתי לכאן בשליחוּת של יומנים וספרים שנכתבו על המקום ועל סביבתו ובָמקום. אשתי וילדיי לא. הם רואים עצים, מים ושמַים. אני שומע גם מילים, מחפש רוח רפאים של האיש המוזר שחי כאן שנתיים לפני יותר מ-150 שנה, אך מדבר היישר אל האוזן,  כקרוב עד מאוד. אין מבט אחד עדיף על משנהו. במובן מסוים אשתי והילדים יורדים אל האגם ואל היער הסובב נכון יותר, נקי יותר, כמו שאותו האיש ירד. להנרי דיוויד ת'ורו לא היה את "וולדן" (Walden) כיצירה מודפסת, כמעין עובדה טבעית נוספת, כשהגיע לכאן מעיר הולדתו הסמוכה קונקורד, בתחילה כמבקר תכוף ואחר כך כמעין נזיר בבקתה (הוא שהה בה שנתיים, חודשיים ושני ימים). אחרי שאתה קורא פסקה כמו זאת (היומן, 13.6.1851) –

המים זורחים באור פנימי כמו רקיע על הארץ. העומק השקט והשלווה וההוד של המים! כמה מוזר שהאדם מעריך זהב ויהלומים, כשיסודות כה יקרים הם בהישג יד. ראיתי נהר רחוק לאור ירח, והוא לא השמיע כל קול, ובכל זאת זרם אל הים, כפי שעשה לאורך היום. […] השמים נקשרים בארץ, וכמוהם כרקיע המונח למרגלותיך.

אינך יכול בעין נקיה להביט במים שכך תוארו. אתה רואה אותם דרך עיניו של הסופר. זה כוחה של הספרות, שהיא עומדת בינינו לבין העולם, כמין ענן שגם חוצץ אך גם מדגיש את יופיו של הדבר המסתתר.

איני יודע אם זה טוב או רע, רצוי או מאוס. מי שקורא ספרות ברצינות ימצא את עצמו רואה דברים כמו "רקיע מונח למרגלותיו" בכל מיני מקומות. נקווה שאין סתירה של ממש. שהמילים יעשו עמנו חסד ויתפוגגו, כמו שלט שמופיע ונעלם. או כמו שלט שמופיע קצת אחרי הטבילה במים, בלא כל חציצה.

ת'ורו כותב (היומן, 3.2.1852): "הסופר המשכנע עומד באופן גופני מאחורי המילים שלו, עם חוויותיו. הוא לא עושה ספרים מִסְפרים. הוא היה שָם בעצמו". איך לכתוב על האגם לא דרך הספר-על-האגם? למצוא מקום חדש, שלא נכתב עליו דבר? כדי לעשות זאת, אצטרך לחזור לשם. כי "בלתי אפשרי לזכור את השבוע שעבר. נהר השִכחה זורם בפיתולים רבים לאורך כל השנה, מבדיל עונה אחת מחברתה" (9.5.1852).

טבילה. היות והיינו בטוחים שמדובר במעין מקום קדוש, לא תיארנו לעצמנו כי מותר יהיה לטבול באגם וולדן ממש כפי שלא ראוי לטפס על הכותל המערבי. אין לנו בגדי ים או מגבות. אבל בקתה של חנות תיירים צפתה את מצוקתנו. לצד כתבי ת'ורו ואמרסון אנו קונים בגדי ים עם רישום של דג מיומני ת'ורו ומגבת תואמת.  וגם חולצת טריקו עם ההדפס. אם כבר. האגם כמעט קיצי ומזמין. עכשיו זה לא מקום להתבודד בו. המים צלולים ורוחצים כל מילה. חשבתי לקרוא כאן בכתביו, אבל הספר נותר סגור בתיק.

HDT Fish.jpg

חודש וחצי אחרי כן בני משפחתי חזרו לתל אביב ואני נשארתי לעוד חודשיים וחצי במסצ'וסטס. הורדתי אותם בשדה התעופה בניו יורק וחזרתי למסצ'וסטס במכונית, ורק אחרי שעה של נסיעה הבנתי, על פי כיוון השמש השוקעת, שאני נוסע דרומה ולא צפונה. כמה ימים אחרי שנפרדנו חזרתי לאגם ואחר כך עוד כמה פעמים. הסתיו כבר העמיק. העצים האדימו והשלכת גברה. דבר לא נותר מאגם האור. בבגד הים לא היה עוד שימוש. עכשיו, כשביקרתי כאן לבדי, בסיוע מזג האוויר, האגם הפך ממקום של רחצה למקום של התבוננות מִנֶּגֶד. מה שהיה מקום להיכנס אליו ביחד, הפך למקום לישיבה על סִפו, כמו מול מראָה. הוא כתב ב-6.10.1851:

באמצע האגם ניסינו לשמוע הד. בעודנו חותרים במורד הזרם בגבנו לירח, ראינו באופן מובחן את ההשתקפות של כל עץ וכל גבעה משני עברי המים. השתקפויות מהדהדות אלה – צל אל חומר – מרשימות את המטייל ומשרות תחושה של הרמוניה וסימטריה, כמו כשמקפלים נייר מוכתם ונוצרת צורה – שניוּת שהטבע אוהב. מה שאתם רואים לרוב הוא רק מחצית. הגעתי הביתה בעשר.

IMG_0307.JPG

עם כל ביקור ירדו הטמפרטורות יותר ויותר עד שבדצמבר כבר היה קשה אף לעמוד על שפת האגם ליותר מכמה דקות. הרוחצים הספורים נעלמו לגמרי בימי הקור. ת'ורו כותב על מראה העצים המזהיבים שעל אחד מהם נשענתי: "מראה עצים אלה משפיע עלי יותר מהזהב של קליפורניה" (4.1.1853). אני חושב שהבנתי דבר או שניים ביושבי על שפת האגם הזה, לצד האדם הזה שכתב בלי הפסקה (גם בשבילי) אך הבין שפתיתי השלג "מושלמים הרבה יותר ממה [שהוא] יוכל לרשום" (14.1.1853). פתחתי את ספריו שם. ספרים שמעוררים רצון להביאם אל מקום היוולדם, לקרוא בהם על אדמת צמיחתם – זה סימן טוב שהם שווים משהו. אבל מדוע?

"אני עובר על גדותי מרוב חיים, אני עשיר בחוויות שאין לי שפה לתארן, ולכן יהא הטבע השפה שלי, והיא תהיה מלאה שירה" (10.5.1853).

 

Henry_David_Thoreau_2.jpg
הנרי דיוויד ת'ורו, 1861

בוקר בקייפ קוד

hopper cape cod morning.jpg
אדוורד הופּר, בוקר בקייפ קוד, 1950, שמן על בד, 102×87 ס"מ.
Smithsonian American Art Museum, Gift of the Sara Roby Foundation

אנו נוסעים נגד כיוון הפקק. אנו חותרים מכביש לכביש כמו נהר, משלמים את האגרות במטבעות קטנים לאנשים ולנשים בכפפות, בתאים קטנים. יש נבואה קודרת בישעיהו ל"ד, "וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה". נחלי זפת – הנבואה התגשמה.

הסתיים חג אמריקאי שלא ידענו על קיומו. "יום העבודה". ספטמבר 2013. היעד הוא קייפ קוד, מסצ'וסטס. הכֵּף (קייפּ) בולט על המפה אל הים וקורא לבוא כמו וו או כמו אצבע המושטת מן החוף המזרחי של ארצות הברית. האצבע נוצרה בעקבות התקדמות ונסיגה של קרחונים בשלהי עידן הקרח האחרון. הקרקע קיבלה את צורתה זו רק לאחרונה, לפני כ-20 אלף שנה או קצת פחות. היום פזור כאן חול. אתמול השתרעו כאן קרחונים. מחר לשון האדמה הזאת תוצף ותיעלם ומעל נחלי הזפת ישחו דגי הבקלה שעליהם קרוי המקום, אלה שישרדו את הרשתות. השינוי הזה הוא המוזיקה האיטית של כדור הארץ. פלא שמשפחה אחת, ארבע נפשות, יכולה להיות לרגע בתוך זה.

הקייטנים חוזרים הביתה והחוף הולך וננטש. פה ושם טיילים יחידים וטיילות יחידות עוד מתעקשים לשבת על כיסאות הנוח ולהביט נכחם. רובם כבר ארוזים במכוניות הנעות בפקק ארוך מערבה, אל פנים הארץ.

החול מסביב מזכיר את שפלת החוף של ישראל. ואז נהר הזפת נקטע. לפנינו בתי עץ סגורים ומִתקן חלוד לקשירת אופניים, בלי גלגל ושרשרת. אנו מוצאים שביל ומטפסים. אני כותב בזמן הווה אך הדברים נכתבים מהזיכרון אחרי שש שנים.

אחרי כמה צעדים הוא מתגלה לעינינו כמו ברונטוזאורוס שקוע בשינה מאחורי גדר נמוכה. המפה הבטיחה שהוא יהיה שם, אבל איפה המפה ואיפה הוא. "הוא" זה האוקיינוס האטלנטי. החול אולי נראה דומה, אבל המים אחרים מאוד.

הים כאן במזרח. מפתה להשוות את הים התיכון לאוקיינוס, כלומר לראות את הגדול מתוך תודעת הקטן ולחוש התגמדות אוטומטית. אבל זה לא הכרחי. מבט מן הים התיכון אל האוקיינוס דומה למבט מתוך הגוף אל שמי הלילה. לכאורה היינו צריכים לחוש כי שָם, ברקיע, נמצאים מרחבי אינסוף רחבים ועמוקים, וכשהם מגיעים אל קצה האף שלנו ואל עינינו (מְצָרֵי גיברלטר) האינסוף נגמר ומתחיל משהו קטן וזניח. אבל זה הבל. האינסוף שיש בתוך כל יצור, גם במובן של הרוח הכמוסה אבל גם במובן הפיזי, אינו פחות אינסופי מהאינסוף של החלל. למשל: "בהערכה גסה, מספר התאים של יצורים אחרים החיים בתוך גופנו בכל רגע ורגע גדול פי 10 ממספר התאים שלנו-עצמנו. אנחנו נושאים [בתוכנוּ] למעלה מ-100 טריליון תאים של יצורים מיקרוסקופיים" (יעל ארליך). זה הרבה יותר ממספר הכוכבים בגלקסיה שלנו.

אחת הסיבות העיקריות לצאת אל האוקיינוס או אל הלילה המכוכב היא בדיוק כדי לחוש את זה, להיזכר בזה. אין לגשת לאינסוף עם סרט מדידה או עם מאזני שקילה של מדידה והשוואה. הים התיכון אינו פחות אינסופי מהאוקיינוס האטלנטי, ולו מהסיבה שהם בעצם רצף ימי אחד.

אי אפשר להגיע עד כאן ולהיעצר על קו החוף. אני נכנס. הגלים רחבים וגבוהים. גודלו – לרוחב, ואל האופק, ולגובה, ולעומק – מוחשי. מתעורר רצון לצעוק משהו, אבל אין שום צעקה שאפשר להניח מול כל כך הרבה קול ים. הגלים אומרים את המשפט האחד, הנצחי, שלהם.

ממרחק השנים איני זוכר מי נכנס אתי לים. מישהו חיכה על החוף. פעם היו יורדי ים נפרדים מבני משפחותיהם על קו האוקיינוס, בלא לדעת אם יתראו שנית. איני ספן ואין כאן ספינה אבל כשאני שוחה עוד קצת פנימה אל מים עמוקים יותר אני יכול לחוש בכוח המשיכה של המים הרבים. בציור "בוקר בקייפ קוד" של הוֹפּר (1950) עומדת אישה ומביטה, רכונה. אל מה? הידיעה שהציור צויר כאן בסביבה מאפשרת לשמוע בו את האוקיינוס מעבר למסגרת ולחלון. היא עומדת שם כמו קברניטה על סיפון המכריזה "ים באופק!" במקום "יבשה!". המים מוטלים על קירות הבית כצל תכול. ברקיע, עננים לבנים כמו הקרשים המחפים את הקירות, הופכים את השמַים לבית.

אני מביט לאחור. תוך כמה רגעים כבר נדמה שהפלגתי הרחק ונסחפתי הצדה. בלי משקפיים איני רואה היכן יושבים בני משפחתי. אבל אני מרגיש את מבטיהם פונים אלי מן החוף כמו בציורו של הופּר, כפי שאני מרגיש את כל האוקיינוס רכון על גבי. אנו נשענים זה על זה. גל גדול מתקרב, פניו נתחבים בגבי, ואני מנתר קדימה בעיניים עצומות מִמֶלח. הוא נושא אותי בקלות, כאבא הקוטף ילד ממיטתו, מניח אותו על כתפיו הרחבות תוך כדי הליכה, ואז מוריד.

ריואן-ג'י: רשימה מאוחרת

ryoanji september 2017.JPG

 

תה מלוח באבקה שקניתי לפני שנתיים במקדש ריואן-ג'י בקיוטו ואני עדיין לוגם ממנו מעת לעת העלה את הגן למולי. ניסיתי אז לכתוב משהו על הביקור אך לשווא. המחברת מספטמבר 2017 דלה מאוד. שלושה עמודים מגומגמים ורישומי סלעים. לראות גן בתמונות דומה לראיית תמונה קפואה אחת (סְטִיל) מסרט. התמונה קשורה לסרט, ואפשר לעשות ממנה כרזה לסרט, אבל זה לא הסרט. זה לא רק שחסר מידע, אלא שחסר הזמן וחסרה נוכחותך בפנים. ואלו שני הדברים העיקריים במקום הזה.

גן הסלעים בריואן-ג'י הוא גן פנימי. כדי להגיע אליו עוברים שער, וגשם רך, וגן מקיף ירוק גדול יותר.

גן עוטף גן.

מה שבעיקר לא עובר בתצלומים הוא הדממה. דווקא מפני שהתצלום תמיד דומם, הדממה לא עוברת דרכו. תצלום של תזמורת בשיא נגינתה אף הוא דומם, ולכן איננו מתייחסים לדממה של תצלום: הדממה נעשית שקופה. ואילו כאן, בריואן-ג'י, בתחילת הסתיו, הדממה נשמעת. איך לתאר שעה של שקט? הרי אפילו אות אחת רועשת יותר ממה שיש שם. איך להסביר דממה טעונה? אם תאזינו פעם לנגינה הזאת של התשיעית של מהלר, בניצוח קלאודיו אבאדו בערוב ימיו, ותראו איך היא מסתיימת, תבינו.

הדממה מורגשת דווקא כשמפרים אותו קולות זעירים. קול ציפור או טיפה נושרת ממרזב. זה מרחב קרוב – ממש מולך – אך הוא סגור בפניך. יש הסכמה שבשתיקה שלעולם לא תיכנס. אם תיכנס ותטביע את כף רגלך היחפה על החצץ, תהרוס את הגן. את כולו, לא רק את פיסת החצץ שדרכת עליה. כמו בלון שתדקור. ההריסה תהיה של כל הבלון, לא רק של נקודת הדקירה.

תחושת היותו "מנגד" אך "קרוב" יוצרת את החיבור הטעון. שוב המוזיקה: אתה יושב מול הצלילים והם באים אליך, יש מגע, אבל אי אפשר להיכנס אל תוך המוזיקה. או להיכנס אל תוך כלי הנגינה. אם תיכנס לתוך הצ'לו, הוא לא ינגן. אבל הצ'לו שולח אליך את אווירו הרוטט. אתה לגמרי בתוכו, אבל לגמרי מרוחק. אני לא יודע אם המילים האלו אומרות משהו. אני מנסה לתאר סף.

גמל שלמה הולך לאט על החצץ מסביב לסלע. חרקים – הם יכולים להיכנס בלי להרוס. עורב קורא.

הגן בן 500. יש עליו כבר ספרות ופרשנות. קראתי קצת, הנחתי לזה. הוא מה שהוא. מרחב תָחוּם במלבן ובו דברים ורווחים. סלעים וחצץ, חומה מקיפה, אוויר, צל, אור משתנה. עננים. גשם. גירוף החצץ יוצר מעין הילות קורנות. הסלעים הובאו ממקומות אחרים. נבחרו בקפידה. הוצבו על פי כללים ברורים (לא הופכים סלע, למשל, שומרים על יציבתו הטבעית).

אם יושבים בשקט, בלי לזוז, מול המרחב הזה, כלומר בשוליו, על סִפּוֹ – נהיים דומים לו. מצטרפים. דיבור מול אבנים יוצר מרחק. תזוזה מול אבנים מארחות היא חוצפה. אין הוראות שימוש, אבל המרחב מבקש משהו מעצם טיבו. לכן נכון לשבת שם כמו פסל אבן. בעברית יש כפל משמעות יפה למילה "דוֹמֵם". גם ניגודו של "חי" וגם "שָקֵט". ובדיוק את ההבדל הזה ממוסס הגן הזה. אתה נהיה דומם בלי למות. וגם הגן ככה. מורכב מאבנים אבל חי כל כך. אין מה לעשות על סף הגן הזה, רק להיות. רגעי העשייה – ההתיישבות, הקימה, המחשבות – הם רגעי התרחקות.

לכן כל מי שיושב שם יוצר גן חדש, מערך חדש של קשרים בין הסלעים והמרווחים ושאר המרכיבים. כל יושב הוא "סלע חדש" בגן. הבנתי פתאום שאני הוא הפיסה החסרה בפאזל של המקום הזה. שהוא חיכה לי 500 שנה. והוא מחכה לכל אחד שרוצה להיות הפיסה החסרה שלו. להשתלב. אין מדובר בהתבוננות אלא בהשתלבות.

מידותיו כתובות בספרים. איני רוצה לציינן מפני שזהו מקום שאינו נמדד במטרים. גם אם מלבנו מדיד, התחום שמעליו, האוויר הטריטוריאלי שלו, אין לו גבול. התחושה החזקה היא של אינסוף מוכל. הסלעים פונים מעלה ומטה. החצץ מתפשט לצדדים. הוא שאמרתי: מרחב.

הגעתי ראשון. נכנסתי בלב פועם. ישבתי שעה ארוכה לבד וידעתי שזכיתי בשעת חסד. זה מקום על פני האדמה. לא בעבר שחרב ("קודש הקודשים") ולא באוטופיה בעתיד. מדי פעם עצמתי את עיני ושבתי ופקחתי. הוא עוד היה שם. לאט הרגשתי שהוא, הגן, הוא מישהו. יצור חי-דומם, שמקצת איבריו גלויים ומופיעים בתמונה שבכל זאת אביא כאן, ומקצת איבריו עלומים. בכך הוא דומה לכל אדם, לגופנו וקיומנו שלנו.

אחר כך, כשקמתי והלכתי משם, הרגשתי, כמו באשליה אופטית שבה אתה נושא תמונה בתוך ראשך אחרי שהדבר שראית נעלם, איך אני נושא את מלבן הגן הזה, שעתה קטן והפך למעין מלבן רחב קצת יותר מגופי, כמו תיבת רוכלים מיטלטלת, ריקה, נישאת בסתר.

רק כשחזרתי הבנתי: נסעתי עד יפן כדי לשבת מול שקט.

 

אַחֲרֵי הַחַגִים

בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת מוֹצִיא

פֶּרַח מִשְּׂעָרִי

 

 

2017-2019

וולדן

אגם וולדן, אוגוסט 2013. תצלום ד״ב

======

הנרי דיוויד תורו, מתוך היומן, 13 ביוני 1851

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

מתוך מהדורת nyrb, 2009 בעריכת דאמיון סירלס

======

הלכתי לוולדן (Walden) אתמול בלילה (ירח לא לגמרי מלא) לאורך מסילת הרכבת ושביל היער העליון, וחזרתי בדרך ויילנד. תחת הירח המלא הקודם עצי הבוקיצה טרם לבלבו, ולא הטילו צללים כבדים. קווי המתאר שלהם היו מרשימים ועשירים פחות ברחובות הליליים.

בלילה שלפני הלילה שלפני הלילה האחרון הבחנתי כמה ערך יש למים באור ירח. המים זורחים באור פנימי כמו רקיע על הארץ. העומק השקט והשלווה וההוד של המים! כמה מוזר שהאדם מעריך זהב ויהלומים, כשיסודות כה יקרים הם בהישג יד. ראיתי נהר רחוק לאור ירח, והוא לא השמיע כל קול, ובכל זאת זרם אל הים, כפי שעשה לאורך היום. הוא היה ככסף מותך שהחזיר את אור הירח. הרחק רבץ, הקיף את הארץ. כמה מרוחק נראה לעת לילה; אפילו מגבעה כה נמוכה נדמה שהוא מצוי קילומטרים במורד העמק. הוא היה רחוק כמו גן עדן והארץ המובטחת. הוד מסוים שורה על מים בלילה. השמים נקשרים בארץ, וכמוהם כרקיע המונח למרגלותיך.

לפתע ראיתי את הירח משתקף במלואו בשלולית. שלולית משקפת את הירח – והאדמה מתמוססת תחת רגליך. הירח המכושף ופמלייתו הכוכבית נשקפים פתאום אל על בבוהק עדין מבעד לחלון באדמה האפלה.

כְּליל

IMG_1826.JPG

1

מריצה ישנה ריקה נשענת אל עץ תאנה. הפירות כבר גדולים אך קשים למראה ולמגע. דבורת עצים שחורה מרחפת מעל גומחה עתיקה מלאה מי גשמים. הבוקר ירד גשם שיהיה ככל הנראה האחרון השנה. מסביב פרחים צהובים, ורודים וסגולים, שאין טעם להתחיל לקרוא בשמם. גפן עושה צעדים ראשונים בטיפוס על עמוד התמך של הבית. סוכר התאנה ויין הענבים מוחשיים בפה כמו ניחוש בטוח של המספר הנכון בהגרלה. סטירית פקוחה, שהיא מין פרפר חום-כתום שעל כנפו ציור עין פקוחה, מרצדת לרוחב המבט, בדרכה ממקום למקום. אני נכנס בעקבותיה אל הבית בכליל ומתיישב בחוץ לטבול קצת בדממה.

 

2

לא חולפות שתי דקות והם מופיעים ממערב. שני מטוסי קרב. ראשית נראים, מעפילים בשמים אטוּמים של חילופי עונות. הם נעלמים, ואז עולה הרעש כמו ערימה ענקית של זפת רותחת שנשפכת עליך ממשאית, בעוד המשאית עצמה כבר דהרה הלאה. רעש חזק, נשפך על העולם כולו, כמדומה. ניגר מלמעלה באשדים עזים, מחריש הכול, הופך להיות אטמוספרה של רעש. התאנה נראית אומללה מאוד בתוך המפל הזה. הפרפר עוד חי אבל לא הייתי מופתע אילו הרעש היה קורע אותו לגזרים. האם החרקים שומעים את זה כמוני? האם הם חושבים שזאת סופת רעמים? זה רעש רחב, תקיף, נחרץ, כמו אופנוע בגודל של צוללת שעוקף אותך. הוא שוכך בהדרגה כמו שריפה שיורדת לאט מראשי העצים אל הגזעים ואל העשב. לאט חוזרת הדממה. ואז עולה עוד צמד מטוסים.

 

3

באתי לכליל בגלל חלום על לחם. בפעם הראשונה שביקרתי בבית של אַליק פלמן שכאן, בחורף שעבר, הוא ובת זוגו, נעמה אביטל, כיבדו אותי בלחם שאפו. המילה ״לחם״ מעוררת אסוציאציות שונות על המוצרים שנמכרים בחנויות בעיר, מבאגט וג'בטה ועד לחם אחיד. נא לשכוח מכל זה. הלחם הזה הוא משהו אחר. ראשית, אתה מוקף בחיטה שממנה בא הלחם. אליק יצר משק אוטרקי קטן, והוא מגדל את מזונו בעצמו. לכן, כשהרוח עוברת בחיטה שמסביב לבית, הפה הלועס שלך מתמלא ברחש הזה. הקִרבה למקורו הצומח של הלחם מרגשת, הופכת את הלחם ללחם חי. אני מניח שהדבר דומה לענידת טבעת זהב שזה עתה כרית מבטן האדמה וצרפתָ במָקום. אתה עונד על אצבעך את כל העומק. אתה יודע מאיפה העיגול הזה בא.

הלחם שאכלתי כאן נראה יותר כמו גוש אפוי של קדרים או כמו חומר שסופרי מסופוטמיה היו כותבים עליו את עלילות גלגמש בכתב היתדות. הוא נראה כמו אדמה מקופלת ואפויה, והאדמה הזאת טעימה יותר מכל מעדני העיר. למחרת הביקור הקודם, החורפי, חלמתי על הלחם הזה. איני זוכר את החלום. אבל ידעתי שאהיה חייב לחזור לעוד כיכר. לא הייתי צריך לבקש במפורש מאַליק. הלחם חיכה לי בכליל.

 

4

שתי יונים לבנות חוצות את קרני השמש שיורדות באלכסון ופותחות בים הרחוק מעין אשנב לשמש שתרד לשם בעוד כמה שעות. האור חזק כל כך עד שכנפי היונים נראות שקופות ככנפי עשים גדולים ובהירים מול אש. מעבר למסך הקליל של אוושת החיטה ברוח שר סבכי שחור-ראש את שירו המרוסק והשופע. יש בציפור קטנה כל כך כמות שירה שאינה פחותה מהכמות שהיתה בפיו של הומרוס. אך מהצד השני של הוואדי אני שומע כלים כבדים חוצבים, הורסים את ההר שאינני רואה בעקשנות של חולד. טרקטור נתקע על הילוך אחורי, מצפצף ומזהיר בלא הפוגה.

 

5

כליל הוא מקום בן ארבעים. חלק מרעיון "ייהוד הגליל". אבל היישוב הזה הוא גם רעיון, אפשרות חריגה של מקום ושל מקומיוּת ישראלית חריגה. היא חריגה כי יש יותר מדי אנשים ומעט מדי מקום. כליל הוא כפר שאינו עיר אבל גם לא קיבוץ קולקטיבי ולא מושב מהוגן, פרברי. אין גדר מסביב. הבית שאני מתארח בו לכמה ימים מאפשר דבר כל כך פשוט, עד ששכחנו את אפשרותו: לאכול את הפוּל שגידלת בחצרך, ששתה מי גשמים, שנטבל בשמן זית מן העץ המצל עליו, שנמרח על לחם מחיטה שאפשר לשמוע אותה שרה. אפשר להוסיף פרפר וחיפושית או שתיים לתמונה. וגזר שלפני רגע היה חלק מן האדמה ועכשיו הוא כתום בפיך. ככה נראית התערבבות עם מקום, או מקומיוּת. לא ברעיונות, אלא בחומרים הפשוטים. לפני הכול, דרך הגוף, דרך האכילה. את הצואה שלך אתה לא מסלק בלחיצת כפתור אלא לוקח בדלי ומחזיר לערימת הזבל האורגני. שם היא תנוח זמן מה, ואז תהפוך לעץ הזית, ולשמן זית. יש אושר פשוט בידיעה שיש תועלת גם בצואתך, שהיא לא פסולת שנפטרים ממנה בבושה.

דבורי הדבש יורדות לשתות מבריכת מי הגשמים העתיקה. אני בטוח שאילו היינו מציעים להן לנסוע מכאן לניו יורק לתערוכה חשובה או לקונצרט בברלין הן היו מסרבות בנימוס. האם זה אפשרי גם עבורנו? להיות כל כך עם המקום עד שאין צורך במקום אחר, ואף אין צורך במחשבה, בפנטזיה, על מקום אחר?

IMG_1823.JPG

6

רחוק מאוד אפשר לשמוע מסור חשמלי מהול בניסור צרצרים. איפה אפשר לגור? כדאי להתייעץ בחרקים. אפשר להגדיר את העיר כאזור המוות של מרבית החרקים. המעטים בהם שמתגלים בה נמצאים בסכנת הרעלה. כאן, בשטח של שני דונם, ראיתי יותר מיני חרקים משראיתי בכל תל אביב, כולל פארק הירקון. זה פשוט מאוד: מקום שִׂמחת חרקים הוא מקום שִמחה לי. ולא קשה לזהות פרפר עליז או חרגול שאנן. אם טוב לחרקים משמע שאין רעל בשטח, שיש פרחים, שיש מים, שלא קר מדי, שהאוויר טוב. ואם יש חרקים יש גם פרחים וציפורים. אני יושב בחצר הקדמית, יום לפני פסח. במרחק של כמה מטרים עוברת זכר סטירית פקוחה שעף כאילו הוא נרדף, אך אין מאחוריו אף אחד. הוא מרצד בין שיבולים, העין שעל כנפו פקוחה באור כמו שירת הסבכי הקרובה, במקטעים קצרים המצטרפים לזרימה. במרחק, השמש מנמיכה לאט. המרחק ממני לפרפר הוא שלושה מטרים. המרחק מהפרפר לכוכב (השמש) הוא 150 מיליון קילומטרים. המרחקים ידועים. אבל רק כאן אני מרגיש חיבור נינוח בין המרחקים ובין היצורים: פרפר, אדם, כוכב. שריחוף הפרפר וריחוף השמש, עם כל ההבדל ביניהם, הם רציפות קלילה אחת. שהסבכי, החיטה והדבורה שרים ביחד. ושיש גם לי סיכוי להצטרף, להשמיע קולות רקע.

 

7

אני נזכר בשורה ״אני נושם שירה״ של המשורר היפני בסוף הסרט ״פטרסון״ של ג'ים ג׳רמוש. היפני יושב עם פטרסון, נהג האוטובוס, על ספסל מול מפלים ומעניק לו מחברת ריקה. היפני נפרד מפטרסון (האיש והעיר) בקריאת ״אהה!״ שהיא קריאת ההתגלות או ההתעוררות שמשוררים מתרגמים אחר כך למילים. אבל  כאן, בתוך ההתרחשות החיה שאינה פוסקת, אפשר גם לשכוח מה״אהה!״, כי כאן הכול ״אהה!״. בעיר אתה מייחל לרגעים של התבהרות בתוך העכירות האופפת. לעומת זאת, כאן הכול גלוי. אין צורך לבודד את הציפור או את הפרפר או את זוג החיפושיות (פרחיות נעמי שחורות, זרועות נקודות לבנות, שנמצאות כאן במאות, תקועות, פשוטו כמשמעו, בחרציות) המזדווג על החרצית, או את הפשפש האדמוני המבחין בי וחומק כמשרת בריטי רב- טַקְט לצד השני של הפרח. העניין כאן אינו דבר זה או דבר אחר, אלא המכלול. לא פרי זה או זה של התאנה, אלא העץ כולו; לא העץ בניגוד לשדה החיטה, אלא המרחב הכולל; לא נגיסה אחת בלחם הטוב, אלא כל הכיכר. לא כל הכיכר אלא הכיכר, והחיטה, והשדה, והאדמה, והמים, והשמש השוקעת בקצב העתיק שלה, נפרדת מראשי השיבולים, שיהיו בחודש סיוון ללחם שאדם אחר יאכל.

 

8

במקום כל כך אחר כמו כליל אפשר לדמיין גם ספרות אחרת לגמרי. ספרות שלא האדם ולא הפעולה עומדים במרכזה. לא סרטי פעולה, לא אברהם עוקד את יצחק, לא האיליאדה, לא שאול נופל על חרבו בגלבוע, אלא תיאור מפורט, קשוב, של הגלבוע, הצומח עליו, החי בו, לפני 3,000 שנה. אילו פרחים פרחו שם? אילו ציפורים עפו מעל החמור שליווה את אברהם ויצחק? אילו פרפרים ראה אכילס? ברוב סרטי הפעולה אין שום חיה ושום חרק ושום צומח. הכול התרוצצות בעיר שאינה אלא מחסן קופסאות ענקי. מה מעניין יותר בסרטי "מלחמת הכוכבים": העלילה ("אני אביך, לוּק"!) או המרחבים והחייזרים? הייתי רוצה לדעת קצת יותר על חרגולי גן עדן, אבל ספר בראשית עסוק בפרטים אחרים.

IMG_1825.JPG

9

רק במקום כמו כליל אפשר להבין מה המשמעות והמחיר של כביש, של בית, של מגרש. כמה חיים רומס כל בית, כמה מִגוון ויופי מחסל כביש. יש כאן עשרות מיני צומח וחי בדונם אחד. קוצים, פרחים, עצי פרי וגידולי תרבות. כל כך הרבה מינים יש כאן, כאילו התפרקו מגדירי הצמחים והחרקים הישנים מכריכתם, ודפיהם התפזרו לכל עבר. בפחות משעה, עם דחפור אחד, אפשר להרוס את זה. ואני מבין פתאום בחרדה שזה אכן יקרה. לא מחר. בעוד כמה שנים. בעוד מאה שנה ודאי כל השטח שבין כליל לים יהיה בנוי צפוף וייראה כמו ראשון לציון או רחובות. וכמו שאף אחד לא מחפש את התאואים שחיו ברחוב פנקס בתל אביב איש לא יחפש את המִצחן הדו-גוני שראיתי כאן, חגב מפואר ודינוזאורי, כשמישהו יחליט שהגיע הזמן לשים לזה סוף ולבנות קניון על ביתו, כי את מי מעניין חגב? ומי יודע אם אין כבר תכניות על הנייר שהן גזר דין המוות של כליל. אולי גזר הדין כבר נחתם, ועכשיו זאת רק שאלה של זמן עד לביצוע.

IMG_1028.JPG

10

רוח מערבית חזקה. הים מצהיר הבטחות על גשם. אני ניגש לכוורות הדבורים ומניח עליהן אבנים, שלא יעופו. ערב פסח. אלוהים פוסח על בתינו ומכה את בכוריהם גם השנה. להם המרור, לנו החרוסת העשירה. בעזה צועדים לעבר הגדר החונקת, והגדר צריכה שמירה, כלומר פתיחה באש. עבדים היינו; לא עוד. הייתי רוצה לבהות בשמש השוקעת ולבהות רק מערבה, בלי שהמבט יימשך לאורך החוף דרומה. אולי יום יבוא ונזכה לאלוהים שמניח אבנים על בתים כשרוח מאיימת עליהם, לא אלוהים המכה בכוורות. ליל הסדר. אני יושב לבד. שקט כל כך, עד שאפשר לשמוע את הירח מתחכך בענני הלילה הלבנים. במקום פנטזיות על מכת צפרדע אתבונן בצפרדע אחת, בבריכת מי הגשמים, צפה ליד הדבורים, נשענת על קנה צף. במקום דמיון על מכת ארבה אשב ליד אחד החגבים הרבים שראיתי כאן ואקווה שלא יקפוץ וייעלם. הם לא רוצים להכות באף אחד. רק להסתתר ולחיות.

FullSizeRender.jpg

11

עב שחור גדול נישא על גב ענן לבן ספוּג אור שמש שבוקע ומגיע לא ברור מאיפה וכיצד. תנועת עבים אטית מעל כליל, נוסעים מזרחה. אני מאזין למוזיקה שמתאימה את עצמה לקצב של התנועה שם למעלה. שני כלבים מתנערים מגשם וחומקים בשקט אל תוך מטע זיתים. על הרכס הירוק ניגר צל כמו לבה אטית מאוד, דקה מאוד, כמעט שקופה ומלטפת. אני יוצא החוצה. חרסי כלים על השביל מזכירים אנשים אחרים שחיו, שחייהם נשברו עם כליהם. אני מרים ידית קנקן. יש בושה לכתוב על מקום שיש בו אפשרות רבה כל כך לאושר, שנמצא קרוב כל כך למקומות סגורים, שבורים, מדוכאים. כולם ראויים לעמוד באור ירח ולהתבונן בים, לשאוף את ריח ההווה הטוב. אבל בקרבת מקום יש כל כך הרבה מקומות פגועי עבר, חסרי עתיד. אני יודע את כל זה, אבל מישהו חייב לכתוב גם על הנמלים האלה, ההולכות בטור שחור ארוך כהמחשה של הזמן הדקדוקי "הווה מתמשך". זה מה שעצוב בעולם הזה, ובישראל בפרט, שאינך יכול להצביע על לַבְנִין התלתן, שהוא פרפר צהוב כנף וירוק עין, מבלי שאצבעך תרעד.

IMG_1779.jpg

12

במזרח, שם ראיתי אתמול בלילה את הירח המלא של ניסן, נשמע הבוקר קול נקר. שבת וחג באותו היום. קול גשם רך, קצר, על עלי הגפן. דבורי הדבש באות לשתות בבוקר מבריכת מי הגשמים. הן נעמדות על הטחב שעל שפת המים ורוכנות לשתות כמו גמלים בנווה מדבר. במים צפה חיפושית שחורה גדולה שמעדה פנימה וטבעה. ואז גם דבורה אחת נופלת פנימה. היא מנסה לעוף במים אבל זה בלתי אפשרי. המראה מזעזע כמו דג שהושלך אל החוף. אני רוכן ומושיט לה קנה חיטה יבש. היא נאחזת בו ומטפסת ואני מרים אותה אל האבן. נמלים חולפות לידה, עיזים שחורות ליד זברה. ועוד שעה ארוכה היא שוהה שם, אולי מקיאה את רסיסי המים. אני ממשיך לשבת לידה, ממתין למעוף.

IMG_1821.jpg

 

[פורסם ב'טיים-אאוט', אפריל 2018, עם תצלומים אחרים]

 

 

 

הים העליון (נתניה)

לגדול בנתניה פירושו היה לראות את הים כפול: לעתים מקרוב, מגובה פני המים; לעתים מלמעלה, מראש צוק הכורכר. אל הים בנתניה ירדנו במדרגות, והדבר הפך את העיר לבית משותף, את המצוק לחדר מדרגות, ואת הים לחצר האחורית.

יש הבדל בין הים התחתון לים העליון. הים התחתון קטן, שימושי. אתה תופס גזרה של חוף ומתמקד רק בה, נכנס ויוצא. אם אתה שוחה ונסחף קצת, אתה מתקן את המסלול וחוזר אל ערימת בגדיך. זהו ים שמוגדר על פי גודל המגבת שלך. הים התחתון הוא ציבורי, נתון לשיפוטו של המציל, של מערכת הכּריזה שלו ושל דגליו. אין סימון על המים, אבל זה ים משבצת.

בים העליון את הדגל האדום של סוכת המציל מחליפים פרגים. הים העליון הוא משהו אחר. רק מכאן הוא נפתח ונתפס כקצה הים הגדול. רק מכאן אפשר לדמיין את הספינות שחצו אותו, את המרחקים והסערות. שום מציל לא ירעים עליך כאן, שום דגל לא יתנוסס להגדיר את הים. בים העליון אין כל שימוש; זהו ים שנפקח מולך כעין ענקית, עפעף המים ועפעף השמַים. זה ים שמדבר עם הכוכבים הרבה יותר מאשר עם רחובות העיר. יש משהו מסעיר בהתבוננות בכוכבים שתלויים מעל הים, כמו גחליליות מעל אגם. אולי מפני שהכוכבים הם תזכורת לכך שרוב העולם הנראה לעין הוא עולם של אש, ובכל זאת ניתנה לנו כאן טיפת מים. ואולי מפני שהים והכוכב חולקים יסוד משותף, מימן, אלא שלמעלה הוא מתלקח ולמטה הוא נוזל.

וף נתניה

תהלים (קד, כה) מתאר את הים הכי פשוט והכי יפה: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת". מי שכתב את זה (לפני כ-2,500 שנה) ידע שבהביטו בים אין הוא רואה הכול. החיות הקטנות והגדולות, וזה מובן מאליו, נמצאות מתחת לפני המים. חיות קטנות "עם" גדולות. ביחד. הים "גדול" וגם "רחב ידיים". זאת אולי כפילות שגרתית, אבל ההבדל בין "גדול" ל"רחב ידיים" הוא גדול. להעניק לים ידיים מבטא משהו אחר מ"סתם" תיאור של ממדים. אל ידיים רחבות אפשר לבוא להתחבק. איני חושב ש"רוחב יד" במובן של נדיבות שימש בלשון המקרא, אבל אין איסור מדאורייתא להחיל על הפסוק את שימושנו-אנו. הים, לפי קריאה זאת, הוא גדול ונדיב. וכמה יפה כותב המלבי"ם (המאה ה-19) על הנדיבות הזאת, שאינה אידילית: "והגם שהגדולים בולעים בכל יום כמה רבבות מן הקטנים, בכל זאת לא יכלו מיניהם, שהדג הגדול (וואלפיש) מאכלו הדגים הקטנים (הערינג), אבל הם מתרבים במספר כל כך עד שיצר [=צר, ד"ב] להם המקום בים הקרח ויצאו לאיים רחוקים מספר רב ועצום, כנודע".

גם לים התחתון יש אופק, אבל הוא פרט שולי. בים העליון האופק הוא מרכז הכובד. ובעצם, יש שני אופקים: האופק של הים שצבעו כחול, והאופק של השמים שצבעם תכלת. האופק בה"א הידיעה נמצא כביכול ברווח שבין שני האופקים האלה. "צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד" (בבלי חגיגה טו, ע"א). האופק אינו "דבר" אלא אשליה של קו, מרווח. שלוש אצבעות… אם זה היה המרווח, אפשר היה להושיט יד החוצה ולמשש את החלל החיצון.

שלושים שנה שלא ירדתי לחוף הזה. הכול כבר השתנה, שופץ. בחצר האחורית כבר איש אינו מכיר אותי. אבל הים חיכה. בעבורו שלושים שנה זה כלום. הגעתי לכאן כי בתי מחר בת עשרים. אמי מצאה לה כאן סַפָּר. בזמן ההמתנה ירדתי לחוף. שלושים שנה, אבל עדיין הצדפים, האבנים הנפלטות… רציתי לכתוב שהים לא השתנה, אבל זה כמובן מגוחך. אני מבחין בקונכייה שקצף עולה ממנה. רגליים עוד זזות בה. אני מטיל אותה בחזרה אל עולמה.

הכול השתנה, מלבד האופק.

 

 

24.3.2017

 

קו של לכלוך (דוח קצר משבוע הספר)

שבוע הספר

יש ליהודית הנדל סיפור גאוני בשם "שמלות המשי של גב' קליין". זה בספר "ארוחת בוקר תמימה" (הספרייה החדשה, אם יתמזל מזלכם תמצאוהו בדוכן). מבלי להיכנס לפרטיו, ברגע השיא בסיפור מבחינים באישה שהולכת "עם חצאית טלאים בצבעים של חום וכתום וסגול, ועל הבטן התנועע לה מרובע של משי שחור עם לבבות אדומים… ובתפנית חצי גוף ראיתי עכשיו מבריק מן הצד את המרובע עם הלבבות האדומים מוקף ריבועי משי מגן פרחי המשי של גב' קליין, [ראיתי את] גן פרחי המשי של גב' קליין זוהר עליה חתוך וחי". השמלה על הבחורה עשויה משאריות של שמלת אישה שמתה. הסיפור, שעוסק במכירת חיסול מתמדת, רואה איך שום דבר לא נעצר, אלא מתמחזר בלי הרף. האישה מתה אך שמלתה ממשיכה לחיות, בשינוי צורה, על גוף אחר. כמובן, זה לא סוף הסיפור.

נזכרתי בסיפור הזה כשעברתי לפני מספר ימים ליד דוכני "ידיעות ספרים" בשבוע הספר בכיכר רבין. עם פטירתו של יורם קניוק ז"ל מיהרה ההוצאה להציב שולחן מיוחד ועליו ספריו של המנוח. אין לי טענות נגד זה, ואפשר לראות את זה כמחוות כבוד יפה, אבל מהירותו של המעבר מאדם חי לערימת ספרים היה עבורי קצת מבהיל. הסתכלתי בדוכנים הרבים, ופתאום ראיתי את המובן מאליו הזה, שהספרים נחלקים לשניים: ספרים של סופרים שמתו מזמן (ישעיהו, דוסטויבסקי, גוגול – אגב, בסוף החודש צפוי תרגום חדש ל"נפשות מתות"! – תרגום של מתרגמת שהלכה לעולמה, רנה ליטווין, יש להזכיר בהקשר זה) וסופרים שחיים וחותמים על ספריהם ומתלוצצים עם אנשי המכירות (כמוני למשל). חשבתי על זה, שמצד הקונים זה לא ממש משנה אם אתה חי או מת. זה ממש לא משפיע על הספר. רוב הקוראים ודאי לא יודעים כלל אם הם קוראים משהו של חי או של מת. הם ילבשו את השמלה שלך בין אם אתה חי ובין אם לא. וזה בסדר. העיקר שהשמלה תתאים להם איכשהו, והרי זה מוזר אם תתאים, זו היתה השמלה שלך פעם. מכל מקום, המקרה של קניוק מבהיל קצת בגלל ההרגשה שביום רביעי, שבו נפתח שבוע הספר, הוא יכול היה עוד לחתום, וביום חמישי כבר לא. ולספרים, לספריו, זה ממש לא אכפת.

מתוך "תעודות לכיש"
מתוך "תעודות לכיש"

אני משתדל להמעיט בספרי נייר, אבל כמחווה להוצאת "מוסד ביאליק" שפרסמה את ספרי קניתי את "תעודות לכיש" של נפתלי ה' טור-סיני. כותרת המשנה נפלאה: "מכתבים מימי ירמיהו הנביא", כלומר מסביבות שנת 600 לפנה"ס. אני עדיין בהתחבטות פנימית עזה, האם לרכוש, להשלמת ההרגשה, גם את שני כרכי ספר ירמיהו עצמו ב"עם עובד" מהסדרה הכחולה המבוארת. חלמתי פעם על ירמיהו הנביא, זה היה מזמן והחלום נשכח ברובו. בכל מקרה, ב"תעודות לכיש" מפוענחים שברי חרס ועליהם כתובות חולין מסוף ימי בית ראשון. לכיש נחרבה בידי הבבלים (יש לה היסטוריה ארוכה של חורבנות). בחרס החמישי כותב מישהו, על פי הפענוח, "מי עבדך, כלב, כי שלחת אל עבדך את הספרים?". המילה "ספרים" משמעה כאן "מכתבים", אבל בתוך שבוע הספר היו עבורי הספרים לספרים ממש. לא נותר הרבה טקסט מלכיש – כמה חרסים, שברי מילים – כה קשה הפענוח עד שטור-סיני כותב כי "מה שנראה כמו קו מעל לאות הראשונה אינו אלא קו של לכלוך, וכל החרס הזה מלא קווים כאלה". הספרון שרכשתי הוא תמונת עתיד של היריד הזה, קצה הקרנבל.

הנה, זה קץ כל ספר: שברים מטושטשים, שלא ברור האם מה שכתוב בהם הוא מילה הרת גורל או "קו של לכלוך".  ואפשר לראות את זה כבר בהווה, במעבר בין הדוכנים, ספרי הבישול (לבנים כל כך, אך טיפות הטיגון צפויות וידועות) לצד ספרי המקרא, ספרי הסודוקו לצד בן סירא המבואר, שירי זלדה לצד אני לא יודע מה. אם מה שאנו כותבים הוא קו של מילה או קו של לכלוך, לעולם לא נדע בביטחון. אבל כשמשווים את המולת שבוע הספר עם דממת חרסי לכיש בספרון של מוסד ביאליק יורדת מין דממה על הכיכר, כמו מחיצת זכוכית פתאום לפני הראש — זה לא חיזיון נעים.

מותו של מוכר ספרים משומשים

אבן גבירול, ת"א

דיוקן עצמי עם חנות ספרים משומשים סגורה בלילה ומודעת אבל, 29.4.13

שמעתי ביום שישי האחרון בהפתעה גמורה על דבר מותו הפתאומי של כרמי, בעל חנות הספרים המשומשים "צו קריאה" מול גן העיר. להערכתי לא עבר את שנתו ה-55. עברתי היום ליד החנות ומודעת האבל הכתה בי, שכן לראשונה גיליתי מה שם משפחתו, והוא הופיע, למרבה האירוניה, ליד האותיות ז"ל.  לא הייתי ממש חברו, אבל מכורח הנסיבות שוחחנו הרבה מאוד, כמעט תמיד בענייני ספרות. "הנסיבות", כלומר – מכרתי לו ספרים משומשים. מאות רבות של ספרים. אולי אלף בעשור. עד כדי כך שכשהיה רואה אותי נכנס עם שקיות היה אומר, "ברחמנות, ברחמנות". על חצי הספרים היה משלם סכום סמלי, את מחציתם האחרת הייתי משאיר לו בחינם. יש לי זיכרון די טוב ל"פרצופים" של ספרים, ולפעמים הייתי מוצא על המדפים אצלו ספרים שידעתי שהגיעו מספרייתי, ומי יודע אם לא עברו בדרך אצל קוראים אחרים וחזרו אל החנות אחרי מסע גלגולים נפתל. אפילו רכשתי ממנו פעם ספר שמכרתי לו שנה ומשהו קודם לכן. שמי עוד היה כתוב (אך מחוק על ידו) על העמוד הראשון. הוא עשה לי הנחה. להמשיך לקרוא מותו של מוכר ספרים משומשים

רכבת העמק

במערכון המצחיק הזה שכתב יוסף אל-דרור מספר דב נבון על בניין כל כך יוקרתי (שנמצא בתל אביב, מאחורי גן העיר, וכיום נראה קצת פחות יוקרתי מאשר בשנות התשעים, אז צולם המערכון), עד שהמעלית שלו הופכת להיות הפנטזיה של טייסים ומקום התוועדות לנשיאים בדימוס. במהלך דבריו הוא משווה בין המעלית של הבניין היוקרתי למעלית שבבניין שלנו, האנשים הרגילים, שהיא מלוכלכת ועולה במהירות של "רכבת העמק". רכבת העמק בדיבור הישראלי היא באמת משל למשהו עתיק ואטי, משהו שאפשר לנצח אותו בהליכה. אבל יש עוד צד לרכבת העמק, והוא מתקשר באופן מעניין למערכון הזה ולמעלית היוקרתית של הבניין, התקוע באופן תמוה למדי במרכז תל אביב, בוהק בלובנו המשתדל להיות קצת "עיר לבנה".

העניין הוא שרכבת העמק היא למעשה מקטע קצר למדי במערך מסועף של מסילות ברזל של האימפריה העותמנית. זהו קו בין חיפה לכנרת, ליתר דיוק לצֶמח, שאז נקראה סמח. מסילת הברזל הזו הייתה יכולה להוביל אותך הישר לדמשק, ואך לפני כמה עשורים יכולת לצאת מחיפה ב-8 בבוקר ולהגיע קצת לפני 8 בערב לדמשק, כעולה מלוח הזמנים הזה. זה לא כל הסיפור: בתחנת אדרעי היית יכול להחליף רכבת לעמאן, ומשם להדרים לאורך חצי-האי ערב עד לעיר מדינה, או צפונה, דרך לבנון, לתורכיה והלאה לבלקן ולבולגריה.

המפה הגיאוגרפית לא השתנתה. אבל תמונת המרחב העולה ממסילת הברזל של האימפריה העותמנית שונה באופן קיצוני, אפילו מהמם, מתמונת המרחב הישראלית הנוכחית. בעוד שאנו תופסים את המרחב הישראלי כסגור מכל עבריו – ולכן נתב"ג כה חשוב בהוויה הישראלית, כמעין מקפצת דילוג אל מעבר לחומות התודעתיות והפוליטיות – המרחב העולה מהמפה התורכית הוא רציף, חוצה גבולות. פתאום אתה קולט שבולגריה היא "בשכונה", שלא לדבר על ירדן ולבנון. להמשיך לקרוא רכבת העמק