החום והקור

בַּאי ג'וּ־יִי 

מסינית: יובל אידו טל ויואב רפופורט

 

שנת לילה בין גשמי סתיו

 

קַר כָּל כָּךְ הַלַּיְלָה לַיְלָה קַר בְּחֹדֶשׁ סְתָו שְׁלִישִׁי

אִישׁ אֶחָד זָקֵן בְּבַטָּלָה בְּרוּכָה

רוֹבֵץ עָצֵל אֶת אוֹר הָעֲשָׁשִׁית הוּא יְכַבֶּה אַחַר כָּךְ

בְּמַעֲמַקֵּי קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם שְׁנָתוֹ יְפֵהפִיָּה

מַלְהִיט בַּכְּלִי אֶת לַהֲבוֹת הָאֵפֶר שֶׁכָּבוּ

וְהַנִּיחוֹחַ מַעֲמִיק אֶת חֹם סְדִינָיו וְהַשְּׂמִיכָה

בָּא הַשַּׁחַר קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם

עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ

 

 

מסופר על בַּאי ג'וּ־יִי (סין, 772–846) שהיה מראה את שיריו למשרתים, ואם לא היו מבינים היה מתקן אותם. את השירים, לא את המשרתים. שירה לירית, אם אפשר להכליל, נובעת מדברים פשוטים כמו נוף, אהבה, געגוע. כמו שאומרים באנגלית, זה לא rocket science. מעניין, לכן, שיצא לשירה שם מסובך. המשוררים, כמובן, הסתבכו, מכל מיני סיבות שקשורות להיסטוריה, לפסיכולוגיה ולספרות. גם לתסבוכות יש מקום. אבל לא כדאי לשכוח את הדברים הפשוטים ואת היכולת לכתוב עליהם בפשטות, פשטות שתיגע במורכבותם ותצייר קו מסביב מה שקשה לדבר עליו למרות פשטותו.

שלפתי היום מהמדף ספר שהייתי מעורב בעשייתו, שכמו רוב הספרים הבאמת-חשובים זכה להתייחסות לא מספקת. שנתיים אחרי שיצא אני מרשה לעצמי לכתוב על שיר אחד ממנו כמה מילים.לבי נבהל מהירח קדמי.jpg

הדברים הפשוטים בשיר הזה הם חום וקור ושינה. כולם מכירים את זה. מילים על דף הן תמיד בטמפרטורת החדר. אפשר לומר שלדף המודפס אין טמפרטורה. הוא לא מעביר חום או קור. הקסם של השיר הוא שהוא ממחיש חום ויוצר חום בתודעה מבלי להשתמש בתנור או במזגן.

הוא עושה זאת בכל שהוא יוצר מסגרת קרה ובתוכה מעלה בהדרגה את החום.

השורה הראשונה מקפיאה: "קר כל כך", "הלילה", "לילה קר", "סתיו". אחרי פתיחת-הקור הזאת הוא מתחיל להעלות את החום. בתחילה זה רק חום של עששית שבעיקר מפיצה אור; אחר כך להבות אפר שכבו, אך הזקן מחדש את בערתן; אחר כך זה כבר "חום סדינים ושמיכה" ש"מעמיק". והוא מעמיק בגלל ניחוח. זה כבר חום פלאי. הריח מעמיק את החום כמו שקול ציפור מעמיק את הדממה בהרים. איך? עובדה.

בתוך מובלעת החום הזאת נמצא זקן. מישהו רואה אותו. "שנתו יפהפייה". מי, אי פעם בתולדות האנושות, אמר דבר כזה? הכתיר שינה כיפהפייה? המבט הזה, התיאור הזה, הוא הדבר שנמצא בלב החום של השיר. וזה כבר לא חום של תנור ואש, אלא חום רגשי, חום של מבט.

שינה היא דבר פשוט. במובן זה שכולם מכירים אותו. כמה יפה שהשינה וההתעוררות לחדש את התנור דומות: האש נרדמת, האיש מתעורר; האיש נרדם, האש מתעוררת. צריך לעצום עיניים ולחוש את זה. זו שינה פשוטה שמתוארת כמעט כאגדה.

לקראת יציאה מהשיר הקור חוזר. "קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם". האם הוא רק מאריך לישון? או שמא קראנו שיר על שעותיו האחרונות של אדם? השיר משאיר את זה פתוח. על הסף בין שינה יפהפייה לדאגה על מוות. אין לתאר כמה הסף הזה טעון. היינו שותפים למבט אינטימי באיש הישן, ועתה השיר עומד להיגמר ואיננו יודעים מה מצבו. כי השיר מוציא אותנו החוצה.

השיר מסתיים בחידוש מסגרת הקור. "עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ". שלכת קפואה על מדרגות קרות. העלים נמו בחוץ, קפאו בלילה; האם הזקן יתעורר, יהיה כמו עלה ששב אל העץ?  מה שברור, שמי שראה את הזקן מקרוב, אפוף חום, יצא עכשיו אל הקור, והוא מביט בבית מבחוץ, ליד המדרגות, אולי אחרי ירידה בהן, בהפניית ראש אחרונה לאחור. מי המביט? בן-משפחה? לא סביר, כי התיאור "איש אחד זקן" מרוחק יותר ממה שהיה אומר הבּן שלו.

כוונתי לומר, שנוכחות המתבונן היא בעצמה חידתית. ואנו דומים לו.

 

סין, יומן מסע (2)

עמדנו והתפעלנו מן החומה, מן הלבנים האיתנות שהונחו שם מהודקות יפה-יפה. היה ברור לנו ששום צבא פולש לא יעבור את המחסום הרב הזה שבהרים, כך שאנחנו מוגנים לגמרי מן הצד הטוב של החומה, ובטוחים, ויכולים לחלוץ כפות ידיים מן הכפפות ולהניח על הצד שלנו, שהיה חם משמש כל היום הזה, בעוד הצד המופנה אל הצפון ואל שבטיו הוא קר – הן די בקור הצד ההוא כדי למחוץ את הפולשים, אמרנו. ורכנו בינות לחרכי הירי ודמיינו איך נירה בכל מי שיעז להתקרב. בהזדמנות זאת גם סקרנו את הפיתוחים דמויי-הפרח שהיו שם בחומה, רק בעבור הפיתוחים דמויי-הפרח היה כדאי כל המסע הזה ברגל אל קצה החומה הסינית, אמרנו בקול רם ובחדווה בעטנו בחומה, כדי לבדוק את עמידות הקיר, שכמצופה לא נע ולא נסדק ולא גנח ולא נשבר – רק כף רגלנו התקפלה קצת. הו החומה הסינית הגדולה, כמה שמחים אנחנו שהגענו כדי להישען בנחת על גבֵּך, אל אריחייך הזוהרים כקשקשי הדרקון. אבל היה שם מין חייל-זקיף, והוא שמע אותנו מדברים, והוא אמר לנו שלא, שזאת בכלל לא החומה הסינית, אלא רק קיר תמך צדדי, מעין פיגום לברז הכיבוי, שלא ראינו עוד בעצם כלום.

חומת סין, שעה מבייגינג

סין, יומן מסע (1)

חיפשנו את העיר האסורה, על פי המפה זה היה במרחק של כמה דקות הליכה, יצאנו בשש בבוקר כדי להיות ראשונים ליד שערי העיר האסורה, יצאנו לרחוב, התחלנו ללכת, היה שם רחוב קצר במפה, שני סנטימטרים, היה צריך ללכת ישר, בלי פניות, בלי צמתים, רק רחוב ישר וקצר, השעה היתה כבר 6:25, שיערנו שנגיע בעוד דקות ספורות, אבל ליתר ביטחון שאלנו כמה מנקי רחובות שלא הבינו את הסינית שלנו, וענו לנו באנגלית שנשמעה כהולנדית בפי קוריאני, והצביעו ביד אחת כאומרים, "ישר, ישר", ואכן המשכנו ללכת ישר, אחד הילדים תהה אם לא כדאי שנציץ בקנה-המידה של המפה, אבל כבר היתה השעה כמעט 7, כמה רחוק זה יכול להיות, נזפתי בו, מכל מקום לא היה קנה מידה למפה, אבל שני סנטימטרים זה קרוב באופן אבסולוטי, הסברתי בידענות. אחרי שש שעות של הליכה בקו ישר נעצרנו שוב לנוח, שתינו מים, תייר נורבגי ניגש אלינו, ובאנגלית שנשמעה כיפנית בפי גרמני אמר לנו, ודאי, העיר האסורה, זה ממש כאן, עוד שמונים קילומטר, אולי רק שבעים וחמישה, אין פניות, פשוט ללכת ישר כל הזמן עד שתראו את הפגודות. המים כמעט נגמרו, החלטנו לישון על ספסל ולהמשיך למחרת בבוקר, רצינו להגיע לעיר האסורה, על פי המפה הבנו כי עברנו שני מילימטרים של מפה מתוך שני הסנטימטרים, לא נורא, התעודדנו, אנחנו בכיוון. היו שם ספסלים שנראו מזמינים לשינה, היה צריך לחצות שם כביש אחד וזהו, סמטה צרה בת עשרה נתיבי תנועה בכל כיוון, הערב ירד על בייג׳ינג, החלטנו שמוטב שנחצה את הכביש בזוגות, למקרה שחלקנו יידרס, היה שם מעבר חציה מוסדר ואור ירוק, אבל האור הירוק התחלף לאדום תוך כמה שניות, וכך היינו מוצאים את עצמנו על איי תנועה בהמתנה לירוק נוסף, ביחד עם עוד כמה מאות מקומיים, היו שם מהגרי עבודה מקמבודיה שפתחו דוכני מזון מהיר על אחד מאיי התנועה לאחר שנואשו מלחצות את הכביש. "הילדים שלנו ישלימו את חציית הכביש, אנחנו כבר לא נזכה", מלמלו בצרפתית שנשמעה כהונגרית בפיו של צ׳כי, רק למחרת הבחנתי שאשתי ושלושה מן הילדים לא לצדי, היה שם מנוף שבנה מחלף שֶׁבַע-מִפְלָסִי מאז שנות השמונים, עליתי למנוף, מרחוק נשקפה העיר האסורה, אני כמעט בטוח שהבחנתי בְּפגודה, הושטתי יד והיה נדמה שהרעפים ממש בקצה הציפורניים, היה קשה לומר, הערפיח התיישב על העיניים כמו סמרטוט רצפה כבד ולח, נרדמתי על המנוף. למחרת העיר אותי מנהל העבודה בבעיטות, הוא היה ישראלי, חברה ישראלית קיבלה את הזיכיון לעבודות התשתית בכל הרובע הזה של בייג׳ינג, בסינית רהוטה הצביע על ידיות העגורן, התיישבתי, התחלתי לְשַׁנֵּעַ שם קורות בטון.