טעות (סיפור לפסח)

צוות של אנתרופולוגים קנאדיים גילה, כי בפ', אחד הכפרים סמוך לעיר קלקיליה, רשומים 1,842 ילדים, בנים ובנות, ששמם הפרטי הוא "מחסום", שם אשר אין לו מובן בלשון הערבית.  לאחר עבודת-שדה מאומצת נתגלה כי מקור המילה הוא בלשון העברית של הצבא אשר – כך הסתבר לחוקרים הקנאדיים – כבש את האזור לתקופה קצרה.  צוות החוקרים פרסם את ממצאיו, שעל פיהם הילדים אשר נולדו במחסום (Barrier) של הצבא הכובש נקראו כולם בשם "מחסום" מטעמים מובנים מאליהם, וכי השם הפרטי – "מחסום" – היה כה פופולרי עד שעבר לעתים גם לדורות הבאים. כעבור מספר שנים נתפרסם מאמר של צוות חוקרים אחר, נורבגי, ובו הוכח למעלה מכל ספק כי מסקנות המחקר הקנאדי מופרכות, שכּן כל הילדים שנולדו במחסום הסמוך לכפר פ' – כביכול – נולדו מתים. הצוות הנורבגי קבע כי אחת מהשתיים, או שכל משפחה שילדהּ נולד מת במחסום העבירה את זכות השימוש בשם הפרטי למשפחה אחרת, או שמדובר בטעות. צוות אנתרופולוגים מן העיר צוּריך שבשווייץ עושה את דרכו בשעות אלו ממש אל הכפר פ' שבאזור קלקיליה.

הדרן

הפסנתרן, ששתי ידיו נקטעו בהתפוצצות של מוקש שניסה לפרק יום קודם הרסיטל שלו מיצירות מוצרט, התעקש לעלות על הבמה, וכדבריו, לנגן את תוכנית הערב מראשיתה ועד סופה כאילו לא היה מוקש וכאילו לא היה פיצוץ. אמרגנו, רעייתו ורופאיו, בעצה אחת, החליטו לנעול את הפסנתרן בחדר-האשפוז עד למחרת בבוקר. אבל הפסנתרן הצליח לפרוץ את המנעול בעזרת אטב משרדי וסיכה שהחביא בתוך פיו, לרכב על אופניו מבית החולים בפילדלפיה ועד ל"קרנגי הול", ולנגן את תוכנית הערב, שלוש סונטות ופנטסיה מאת מוצרט, מתחילתה ועד סופה מבלי להחסיר תו. ההדרן היה לא מאת מוצרט אלא מאת ארנולד שנברג – סיום אַ-טונאלי מצעֵר לערב שמכל בחינה אחרת היה לא-בלתי מהנה, קָבַל מבקר המוסיקה הקלאסית של ה"ניו יורק טיימס".

חמאה

השׂר הצרפתי שהעלה הצעת חוק לאיסור מכירתה, אכילתה וייצורה – ולמעשה איסור על הזכרתה – של החֶמאה, בהיותה מזון מזיק, מתועב אפילו, שׂטני במקרים מסוימים, שיש לעשות כל דבר כדי למנוע את צריכתו על ידי אזרחינו חסרי הישע והנתונים למניפולציות ערמומיות של אינטרסנטים כולסטרוליים בענף החמאה-והגבינות-השמֵנות, כפי שנרשם במפורש בדברי ההסבר להצעת החוק, נתפס במסעדה של רוֹבּישוֹ בפאריז כשהוא חותך – ומגיש אל פיו, שכבר היה עסוק במלאכת הלעיסה – סטייק אנטרקוט מדמם לצד אצבעות צ'יפס עבות, שהוא, כלומר כבוד השׂר, טבל במיץ האדום שניגר מהסטייק. השר המופתע הסביר שהצעת החוק כנגד החמאה היתה – כמובן – הצעת חוק אלגורית, ואת מאבקו כנגד החמאה הרי אין להבין באופן מילולי – הרי הסטייק הזה עצמו, אמר והניף לנגד המצלמות נתח נאה – נמשח בחמאה קודם שנצלה על הגחלים! – אלא כמסווה למאבקו כנגד כוחות השׂמאל המאיימים, בתחבולותיהם הקומוניסטיות ובתככיהם המרושעים והבלתי פוסקים על שלמוּת העם הצרפתי והרפובליקה ועל המוראל הלאומי הרקוב ממילא. את הסטייק שהוא אוכל, לעומת זאת, ושהתקרר בינתיים לגמרי, הכריז השר, אין להבין אלא כִּפשוטו.

צו מניעה

עורך דין בכיר מתל-אביב הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לצו-מניעה נגד רעייתו, שופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים, ובו ביקש מבית המשפט הנכבד להורות לרעייתו שלא להיכנס להריון ממנו, כלומר מבעלה, לתקופה של עשר שנים מיום מתן פסק הדין, וזאת מכוח סעיף מפורש בהסכם הנישואין שלהם. כשהעיר אב בית המשפט לענייני משפחה כי בִּמקום צו המניעה אפשר היה להשתמש באמצעי מניעה ובכך להשיג את אותה תוצאה מבלי להטריד את בית המשפט, ענה עורך הדין הבכיר כי חשב – כמובן – על פתרון כזה, אבל העדיף לנקוט תחילה את הדרך הבטוחה יותר.

הקורבן / זביגנייב הרברט

מפות השולחן המוכתמות, סימנים של סיגריות סביב הצלחות על שולחן הישיבות באולימפוס, מפיות שלא הוחלפו, פרחים באגרטלי בדולח וגם התפריט החדגוני, מבחר היינות החלש – זה כשלעצמו העיד על משבר עמוק בעולם האלים. האלים חדלו לבוא או שהיו מסתלקים מהישיבות בשרירות לב. את מתנות האלים אכלו באורח לא אסתטי (ובניגוד לכללים), נמנמו ליד השולחן או הוציאו קולות רמים מן הגוף. גורל העולם הלך ונשמט מידם. זאוס נפגש עם הרמס בארבע עיניים, יותר מהרגיל.
אפשר היה לחזות מראש סוף-עולם כזה – אומר זאוס להרמס – אין אנו בני אלמוות, למרבה הצער. אבל מהלך המאורעות הוא מחפיר בצורתו ומזעזע. לא נותיר אחרינו דבר, אף לא זיכרון טוב. והרי לא הכל בתקופתנו היה רע – יש לטכס עצה – אומר זאוס להרמס.
הרמס יועץ לבחור את אחד האלים לקורבן ולהקריב אותו בידי אדם. כזה סופיזמַט קטן. הרי זו היא, בסופו של דבר, דרך הנפשה שדתות הרבה נזקקות לה. עד כה לא עלה הדבר יפה, אבל אפשר לנסות פעם נוספת. דומה הדבר כאילו התפרץ אלוהים להרצאה של פרופסור לפילוסופיה, גם אם אלה הן הרצאות של אתיאיסט. אחרי ככלות הכל, אין אדם מסכן כאן דבר. המסך המפריד בין העולמות – העל-טבעי והארצי – מחורר כבר מזמן.
בקלות מתמיהה הסכים דיוניסוס, באורח נסיוני על כל פנים, להסתכן בתפקיד הקורבן. הוא הסביר שהחיים איבדו בשבילו מזמן את קסמם ופשרם, וחוץ מזה הוא סובל ממיגרנה ומתלות באלכוהול המקשים עליו למלא את חובותיו. כל העניין נראה מהיר ביצוע ונטול כאב – ואם כך, יצא אל הפועל.
אך האם באמת נטול כאב? לזאוס היו ספקות קלים.
–       אז ספּר בדיוק איך זה היה?  הוא שואל את הרמס.
–       נו, הכל עבר בלי כפייה ובלי סצנות לא-נעימות וטריוויאליות.
–       האם דיוניסוס סבל?  שאל זאוס בנאיביות.
–       הוא לא רק סבל. הוא בכה. והוא קרא לאלוהים להיות עֵד.
 
 
————- 
מתוך: "מלך הנמלים", 2001.
מפולנית: דוד וינפלד
פורסם בסטודיו 150, פברואר 2004
 
 

תומס ברנהרד / קטע מתוך "רבי אמנים דגולים"

תומס ברנהרד
מתוך: רבי-אמנים דגולים: קומדיה

 
כבר זמן רב שאי אפשר עוד לסבול את העידן שלנו כשלמות, הוא אמר, הוא נסבל רק במקום שאנחנו רואים את הפרגמנט. את השלם והמושלם איננו יכולים לסבול, אמר. כך, ביסודו של דבר, אני לא מסוגל לסבול את התמונות האלה כאן במוזיאון לתולדות האמנות, ואם להיות כּן, הן מתועבות בעיני. כדי שאוכל לסבול אותן, אני מחפש בכל אחת מהן, על כל אחת, את מה שמכונה פגם חמור, מהלך שעד עכשיו הביא תמיד להשגת המטרה, כלומר להפיכת כל אחת מהיצירות האלה המכונות מושלמות לפרגמנט, אמר. המושלם לא רק מאיים עלינו בלי הרף בחורבננו, הוא גם מחריב אותנו, את כל מה שתלוי כאן על הקירות תחת הסיסמה יצירת מופת. אני יוצא מתוך ההנחה שהמושלם, השלם, אינו בנמצא כלל, ושבכל פעם שאני הופך לפרגמנט אחת מאותן יצירות אמנות המכונות מושלמות התלויות כאן על הקיר, בכך שאני מחפש זמן רב כל כך פגם חמור באותה יצירת אמנות ועליה, את הנקודה המכרעת של כישלונו של האמן שיצר את יצירת האמנות, מחפש עד שאני מוצא אותה, אני מתקדם עוד צעד אחד. אפילו בכל אחת מהתמונות האלה המכונות יצירות מופת כבר מצאתי וחשפתי פגם חמור, את הכישלון של יוצרה. יותר משלושים שנים אני מנהל את החשבון הזה, השפל כפי שאתה אולי חושב. לאמיתו של דבר, אף אחת מיצירות המופת האלה המפורסמות בעולם כולו, ולא משנה מי יצר אותה, אינה שלמה ומושלמת. זה מרגיע אותי, אמר. זה גורם לי להיות מאושר, ביסודו של דבר. רק כשאנחנו מגלים, שוב ושוב, שהשלם והמושלם אינם בנמצא, יש לנו אפשרות להמשיך לחיות. איננו יכולים לשאת את השלם ואת המושלם. אנחנו חייבים לנסוע לרומא ולקבוע שכנסיית סן פטרוס היא מוצר עלוב וסר טעם, שהמזבח של ברניני הוא טמטום ארכיטקטוני, אמר. אנחנו חייבים לראות את האפיפיור פנים אל פנים ולקבוע באופן אישי שהוא בסך הכל אדם גרוטסקי וחסר ישע ממש כמו כל האחרים, על מנת שנוכל לשאת את זה. אנחנו חייבים להאזין לבאך ולשמוע כיצד הוא נכשל, להאזין לבטהובן ולשמוע כיצד הוא נכשל, להאזין אפילו למוצרט ולשמוע כיצד הוא נכשל. וכך עלינו להתייחס גם לפילוסופים המכונים גדולים, אפילו אם אלה הם אמני הרוח החביבים עלינו, אמר. הרי איננו אוהבים את פסקל משום שהוא מושלם כל כך אלא משום שביסודו של דבר הוא חסר ישע כל כך, כפי שאת מונטיין אנחנו אוהבים בשל חוסר הישע שלו בחיפושו שנמשך כל חייו בלי למצוא כלום, ואת ווֹלטייר בשל חוסר הישע שלו. הרי אנחנו אוהבים את הפילוסופיה ואת כל מדעי הרוח יחד רק משום שהם חסרי ישע לחלוטין. אנחנו אוהבים באמת רק אותם ספרים שאינם משהו שלם, שהם כאוטיים, שהם חסרי ישע. כך זה לגבי כל אדם וכל דבר, אמר רֶגֶר, הרי גם כשאנחנו דבקים במיוחד באדם מסוים, זה רק משום שהוא חסר ישע ולא שלם, משום שהוא כאוטי ולא מושלם. כן, אני אומר, אל גרקו, יפה, אבל האומלל לא היה מסוגל לצייר כף יד! ואני אומר וֶרוֹנֶזֶה, יפה, אבל האומלל לא היה מסוגל לצייר דיוקן טבעי. ומה שאמרתי לך היום על הפוגה, אמר אתמול, גם מלחין אחד מכל המלחינים, אפילו הגדולים ביותר, לא הלחין את הפוגה המושלמת, אפילו לא באך, שבכל זאת היה הדממה בהתגלמותה והצלילות הקומפוזיטורית הטהורה. אין שום תמונה מושלמת ואין שום ספר מושלם ואין שום יצירה מוסיקלית מושלמת, אמר רגר, זו האמת והאמת הזאת מאפשרת לראש כמו שלי, שכל חייו אינו אלא ראש מיואש, מאפשרת לו להמשיך להתקיים. הראש צריך להיות ראש מחפש, להיות ראש שמחפש את הפגמים, את הפגמים באנושות, להיות ראש שמחפש את הכישלון. לאמיתו של דבר, הראש האנושי אינו ראש אנושי אלא כשהוא מחפש את הפגמים באנושות. הראש האנושי אינו ראש אנושי כלל כשהוא לא יוצא לחפש את הפגמים באנושות, אמר רגר. ראש טוב הוא ראש שמחפש את הפגמים באנושות, וראש יוצא מגדר הרגיל הוא ראש שמוצא את הפגמים האלה באנושות, וראש גאוני הוא ראש שמצביע על הפגמים האלה באנושות, לאחר שמצא אותם, ומציג את הפגמים האלה לראווה בכל האמצעים העומדים לרשותו. גם במובן הזה, אמר רגר, מתאמת הפתגם שבכל זאת נאמר תמיד בלי דעת, כל המחפש – מוצא. מי שמחפש כאן במוזיאון הזה פגמים במאות היצירות האלה המכונות יצירות מופת, גם ימצא אותם, אמר רגר. שום יצירה במוזיאון הזה אינה חפה מפגמים, אני אומר. אתה יכול לצחוק על זה, אמר, זה אולי מבהיל אותך, לי עצמי זה גורם שמחה. ויש כמובן סיבה לכך שיותר משלושים שנים אני הולך למוזיאון לתולדות האמנות ולא למוזיאון לתולדות המדע שנמצא ממולו. הוא עדיין ישב על הספסל ולראשו הכובע השחור, בלי לזוז למעשה, והיה ברור שזה זמן רב מאוד כבר לא התבונן ב"איש עם זקן לבן" אלא במשהו אחר לגמרי מאחורי ה"איש עם זקן לבן", לא בטינְטוֹרֶטוֹ אלא במשהו שנמצא הרחק מחוץ למוזיאון, בעוד שאני עצמי אמנם התבוננתי ברגר וב"איש עם זקן לבן" ובכל זאת ראיתי מאחוריו את אותו רגר שהסביר לי אתמול את הפוגות. כבר שמעתי אותו מסביר את הפוגות לעתים קרובות כל כך עד שאתמול לא היה לי חשק להקשיב לו בתשומת לב, אמנם עקבתי אחרי מה שאמר, וזה היה מעניין ביותר, למשל מה שהיה לו לומר על נסיונות הפוגה של שוּמָאן, אך הייתי עם מחשבותיי במקום אחר לגמרי. ראיתי את רגר יושב על הספסל ומאחוריו את "איש עם זקן לבן" וראיתי את רגר שניסה שוב, מתוך אהבה לדבר שהיתה אפילו עוד גדולה בהרבה מקודם לכן, להסביר לי את אמנות הפוגה, ושמעתי את מה שרגר אמר אבל הסתכלתי פנימה בתוך ילדותי ושמעתי את קולות ילדותי, את קולותיהם של אחיי ואחיותיי, את קולה של אמי, את קולותיהם של סביי וסבותיי בכפר.
כשהייתי ילד הייתי מאושר למדי בכפר, אבל הייתי שוב ושוב מאושר יותר בעיר דווקא, כמו שלאחר מכן ועכשיו אני מאושר בעיר הרבה יותר מאשר בכפר. כמו שהייתי תמיד, כמובן, מאושר באמנות הרבה יותר מאשר בטבע, כך הטבע היה לי כל חיי משהו מאיים, ואילו באמנות חשתי עצמי תמיד מוגן.
 

מתוך:
 Thomas Bernhard, Alte Meister: Komödie, Suhrkamp Verlag, Frankfurt am Main, 1985.
 תרגום לאנגלית של הספר – כאן >>.

מגרמנית: חנן אלשטיין
פורסם בסטודיו 150.
 

הטעות של מוספּרוגר / תומס ברנהרד

פרופסור מוספּרוגר סיפר שהלך לתחנת וינה-מערב כדי לאסוף עמית שאותו לא הכיר באופן אישי אלא דרך התכתבות. הוא ציפה לאיש שונה מזה שבפועל הגיע לתחנת וינה-מערב. כשהפניתי את תשומת לבו של מוספּרוגר לעובדה שהאדם שמגיע הוא תמיד אדם שונה מהאדם לו אנו מצפים, הוא קם ועזב, במטרה אחת – לנתק ולפרק את כל הקשרים שהוא יצר אי פעם במשך חייו.

סיפור קטן לפורים

בנו של הקצין הבכיר, שנורה במהלך חג הפורים בידי ילד בן שבע מחופש לשוטר מג"ב, שגנב, כמסתבר, את נִשקו האישי של אביו, כשנשאל על ידי כתב ה"ברלינר צייטונג" האם אינו רואה בתקרית הפּוּרימית משום סגירת מעגל – כדבריו – עם אותה תקרית נשכחת בלבנון בה נהרגו כמאה אזרחים בהפצצה שהקצין הבכיר (שֶבּנו טרם נולד אז) – בטעות – הנחית על אחד הכפרים, ענה כי המקרה של המלחמה שונה לחלוטין, שהרי בניגוד למקרה שלו, בלבנון אי-אפשר היה לראות כי הנרצחים היו מחופשים לערבים.

דרוש מנהיג (סיפור)

המועמד שזכה בסופו של דבר במקום הראשון בתוכנית המציאוּת "דרוּש מנהיג!" הודח כמה שעות לפני צילומי טקס ההכתרה, לאחר שנתפס בשירותים, קורא ב'מיין קאמפּף' ומסמן בעט הדגשה (מארקר) צהוב משפטים שלמים, לצד סימני קריאה בשולי העמוד. לשאלת מנחה התוכנית 'האם נכון להגדיר אותך כמכחיש-שואה' ענה המנהיג כי ההפך הוא הנכון.

עידן המחשבים והאינטרנט

רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל, שהעלה בישיבת המטֶה השבועית את הרעיון לנוע צפונה ולכבוש את מוסקבה בדרך ל – כדבריו – קביעת עובדות בְּשטח ברית המועצות, הוזהר על ידי ראש אגף המודיעין כי הטמפרטורות בברית המועצות עשויות להגיע עד לאפס מעלות צלזיוס, דבר שעלול להכביד ביותר על המהלכים הצבאיים המתוכננים, שמכל בחינה אחרת לא היה בהם פגם; כדוגמה נקב ראש אגף המודיעין בשמו של נפוליון. הרמטכ"ל, בסערת רוחו, השיב כי כיום, בעידן האינטרנט והמחשבים, בירור תחזית מזג האוויר לארבעה או אף לחמישה ימים מראש הִנו עניין של מה בכך ויכול להתבצע – כדבריו – בלחיצת כפתור.