סין, יומן מסע (2)

עמדנו והתפעלנו מן החומה, מן הלבנים האיתנות שהונחו שם מהודקות יפה-יפה. היה ברור לנו ששום צבא פולש לא יעבור את המחסום הרב הזה שבהרים, כך שאנחנו מוגנים לגמרי מן הצד הטוב של החומה, ובטוחים, ויכולים לחלוץ כפות ידיים מן הכפפות ולהניח על הצד שלנו, שהם חם משמש כל היום הזה, בעוד הצד המופנה אל הצפון ואל שבטיו הוא קר – הן די בקור הצד ההוא כדי למחוץ את הפולשים, אמרנו. ורכנו בינות לחרכי הירי ודמיינו איך נירה בכל מי שיעז להתקרב. בהזדמנות זאת גם סקרנו את הפיתוחים דמויי-הפרח שהיו שם בחומה, רק בעבור הפיתוחים דמויי-הפרח היה כדאי כל המסע הזה ברגל אל קצה החומה הסינית, אמרנו בקול רם ובחדווה בעטנו בחומה, כדי לבדוק את עמידות הקיר, שכמצופה לא נע ולא נסדק ולא גנח ולא נשבר – רק כף רגלנו התקפלה קצת. הו החומה הסינית הגדולה, כמה שמחים אנחנו שהגענו כדי להישען בנחת על גבֵּך, אל אריחייך הזוהרים כקשקשי הדרקון. אבל היה שם מין חייל-זקיף, והוא שמע אותנו מדברים, והוא אמר לנו שלא, שזאת בכלל לא החומה הסינית, אלא רק קיר תמך צדדי, מעין פיגום לברז הכיבוי, שלא ראינו עוד בעצם כלום.

חומת סין, שעה מבייגינג

טיטניום / 104 / מינכן / תרופה לעצבות

סיפור קצר באתר "בבל" עם סקיצה מאת המחבר. כאן >>>>

+

הליקון 104 – "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון" הגיע אתמול מהדפוס וניתן לרכישה ישירה מוזלת באינדיבוק.

גם ספר השירה החדש של יאיר אסולין, "מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון)" נמצא שם.

+

ולזה אני מאזין שוב ושוב בשבוע האחרון. יוסל ברגנר אמר לי פעם שסקרלטי היא התרופה הטובה ביותר לעצבות.

אמא של ליפקין שחק (קטע)

כוס שבורה.

19 בדצמבר 2012. הגיעה מיפן חבילה בדואר. ידעתי שזו כוס תה, עבודת קרמיקה, שהזמנתי. פתחתי את החבילה – הכול היה עטוף כאתרוג בקופסת הקרטון, בתוך קופסת עץ מעוטרת קליגרפיה. הרתחתי מים וניגשתי לפתוח. לא אגיד “בידיים רועדות”, אבל בכל זאת בהתרגשות קלה. הסרתי את המכסה. הכוס הייתה שבורה לגמרי, מנופצת לרסיסים ממש, כאילו מישהו רמס אותה ברגליים. יצאתי מהבית לכיוון הדואר כדי לשאול מה עושים. לקחתי את השברים בתוך שקית כהוכחה, הייתה לי הרגשה עמומה שלא יאמינו לי, שפקידת הדואר תאשים אותי ששברתי את הכוס בזדון כדי לחלץ את כספי הביטוח.

כשיצאתי לרחוב נתקלתי באחות סיעודית שגרה ליד. היא היתה בדרכה לאיכילוב. היא אמרה לי, אדוני, זה שבור. שאלתי אותה על שביתת האחיות הנמשכת, והיא אמרה, כן, גם הגוף נשבר, מתרסק בפנים, אבל אתם לא מוכנים להכיר בזה בשום אופן, היום בבוקר ראיתי איש בן מאה מת, אני טיפלתי בו חצי שנה, באו ולקחו אותו כמו שאתה לוקח את השקית שלך לזבל. אתם בזים לאחיות כי אתם בזים לעתיד. אתם יוצאים למלחמות בגלל שאתם בזים לעתיד. רווחים של מלחמה מתקבלים מהר מאוד, אני יודעת את זה, בעלי היה בצבא 20 שנה. במלחמה נשברים אנשים ומגיעים לבית החולים, אבל אתם לא רוצים להשקיע באחיות כי אתם בזים לשבורים ולעתיד, אתם לא מאמינים שתישברו, אתם מאמינים שלא תמותו, ואם תמותו זה יהיה נקי, מתוך שינה, בבית מלון בשווייץ, באוויר הטוב. השבורים לא יכולים לצאת למלחמה, ומי שלא יוצא למלחמה אפשר לקחת בשקית ולזרוק. מבחינתכם האחיות פחות חשובות מעובדי הנמל, כי את עובדי הנמל צריכים כדי להכניס את הפּצצות ואת האוכל, כולם כאן רעבים, הם מביאים פרות מאוסטרליה בספינות. בעלי עשה כסף יפה מפצצות, ואני הלכתי לעבוד כאחות סיעודית בשכר רעב למרות שזה הרתיח אותו, הוא אמר לי, את הולכת לסיעודית נגדי, את רוצה להרתיח אותי. אמרתי לו, כן, אני הולכת לסיעודית נגדך, אני רוצה להרתיח אותך. ג’יפ לבן גדול עצר לידה, והיא נכנסה בלי להיפרד לשלום.

נכנסתי לדואר, לקחתי מספר. ישב לפני קשיש עטוף צעיף מכבי תל אביב צהוב, שאמר לטלפון הסלולרי, “לא לא, אני בדואר. אתה שומע? אמנון ליפקין שחק מת היום. הוא היה הרמטכ”ל פעם. אני הכרתי את אמו. היא היתה אחות בהדסה בירושלים. גם ליפקין שחק מת בהדסה. אבל אמא שלו כבר לא הייתה שם. היה לו סרטן הדם, אמרו בחדשות. לא ידעתי שאפשר לחטוף סרטן בדם. זה מעביר בי צמרמורת. מה? לא לא, יש תור ארוך. הגיעה הודעה על חבילה מחו”ל. אני לא יודע מה זה. לא הזמנתי שום דבר. אני יושב בדואר, יש כאן מסכים. כתוב כאן שבסין חושבים שעוד כמה ימים יהיה סוף העולם, ושהשלטונות עוצרים את מי שמפחד מזה. טוב, ננתק, זה כבר בטח מאה דולר השיחה הזו. אני בדואר. בכלל, בזמן האחרון לא טוב לי בחיים. שלום ילד. אחר כך נדבר. שלום. — שלום”.

 

(פורסם ב"עכבר העיר" לפני מספר חודשים)

מיונז

כשהייתה נזכרת בו הייתה נזכרת בְּמָיוֹנֵז. בינה לבין עצמה היא גם כינתה אותו בשם הזה: "המיונז", עשרים שנה אחרי שכבר נפרד ממנה. היה לו איזה עניין עם המשחה הלבנה. אהב אותה מאוד. למרוח על חלה. ועם ביצה קשה. רק אחרי כמה חודשים שהיו נפגשים התגלה מדוע הוא לא מעוניין לצאת למסעדות: הוא לא אוהב שום אוכל. רק המיונז. של תלמה. היא ביררה ואז הכינה לו ביתי. לפי מתכון של שף. שלושה כוכבי מישלן: הוא לא נגע בזה. הריח, הוא אמר, זה כמו דגים. והוא דגים שנא. רק מיונז רגיל. חלה. ביצה קשה. קצת מלח. היה אוכל את זה כל יום לצהריים. בבוקר ובערב – חטיפים. ולפעמים אכל גם מיונז לארוחת הבוקר. כך, בכפית, ישר מהקופסה. ליקק את זה כמו דבש. פעם תפסה אותו תוקע אצבע למקרר, בלילה.

הם, לא צריך לומר, נפרדו. מוזר, חשבה. היה נדמה שהדיאטה לא השפיעה על תפקודו הגופני. היא אהבה לשכב אתו. והוא היה אדם נעים בסך הכול. אבל מגיל ארבע-עשרה קרה שם משהו. אפשר לומר שהוא סגד למיונז כמו לאליל. הוא גם שטף את הקופסאות והעמיד בפירמידה ענקית. שלחו פעם צלם ופרסמו עליו כתבה גדולה. הם נפרדו כמו שזוגות רבּים נפרדים. למעשה, הם נפרדו כי היא הייתה צוחקת כל הזמן, וזה הרגיז אותו. שניהם מצאו בני זוג, שניהם עכשיו הורים לילדים. הכול בסדר, באמת. אבל קורה שהיא תופסת את עצמה עומדת ובוהה, בסופרמרקט, וחושבת איך הייתה, לפני שנים רבות כל כך, שוכבת עם המיונז ואיך היו עכשיו יכולים להיות נשואים, והיא הייתה מורחת לילדים – לציקי ועומרי – לא-לא, היא לא תקיא על מיכלי הקטשופ, היא תיאחז קצת בְּעֶגְלַת הסורָגים וזה יחלוף.

החקיין (סיפור לערב ראש השנה)

ניסינו לעודדו והזכרנו לו את ימי הזוהר, אלו שאחרי הקמבֶּק, איך הוזמן לחקות את שר הביטחון במסיבה שיזם שר הביטחון עצמו. זה סוקר בכל העיתונים אז, בעמודים הראשיים, הזכרנו לו את תמונות הענק שלו, מחופש לשר הביטחון, לצד שר הביטחון, הה, איך חלפו עשרים ומשהו שנים. הוא היה גדול החקיינים, והוא חיקה את שר הביטחון ושר הביטחון השיב לו בקולו. השׂר נקרע מצחוק. לאחר מכן ביקשו כל שרי הממשלה כמעט חיקוי כזה, וכוכבו דרך. השיא היה כשהוא חיקה את כל הממשלה בבת אחת, כולל נשיא המדינה והרמטכ"ל, הוא הוסיף להם גם את קפטן מכבי תל אביב בכדורסל, וכולם דיברו בישיבת ממשלה מיוחדת כביכול, בתוכנית טלוויזיה ביום העצמאות. הוא ממש ערך שם ישיבת ממשלה שלמה, והעלה הצעות לסדר היום, ושר האוצר התנגד בטענת ש"אין לי גרוש בקופה, איפה אתם חיים", ושר האנרגיה דפק על השולחן ואמר ש"האנרגיה במשרדי מוגבלת, יהודים!", תמיד היה אומר את זה, ושר הביטחון אמר בנועם, במבטאו הגרמני הקל, שהכול טוב ויפה, אבל לא על חשבון תקציב הביטחון, וראש הממשלה פסק שבמדינה דמוקרטית, ושר המשפטים תיקן את כיפתו והדגיש, "יהודית ודמוקרטית", את המילה יהודית השמיע בקול רועם, את המילה "דמוקרטית" בלע כשֶרֶץ. קפטן מכבי תל אביב כדורסל כדרר שם בין כל השרים ומדי פעם העלה הצעות חוק ממשלתיות, צילמו אותו כמובן בכל תפקיד בנפרד וצירפו את כל התפקידים בעריכה. זה שודר לעיני מיליוני צופים, היה אז רק ערוץ אחד, ממיליוני בתים שמענו את הצחוק. ההופעות מיהרו להגיע אחר כך, הוא באמת עשה קמבק מדהים, לא היה ערב שלא הופיע בו. ניסינו להזכיר לו את כל זה כדי לעודדו, אבל הוא רק הניד בקושי בראשו. צחקנו באופן מופגן גם מדברים שלא הצחיקו אותנו אז, לפני עשרים ומשהו שנה. כאב הלב לראות אותו, את מלך הבידור הזה, אדם שהיה זוקף אצבע וכבר היה הקהל נשפך, מוטל חיוור, רזה, קלוש. אתה זוכר את החיקוי של לאה גולדברג?, אמרה פתאום הנכדה שהגיעה מקנדה, אמרו לה שלא תהיה עוד הזדמנות. "לאה גולדברג, אתה זוכר, סבא?", חזרה ליד אוזנו הענקית. ובאמת עיניו ברקו פתאום. הוא כמו נדרך, גופו הפך משמיכה רפויה לגוף. הגישו לו כוס מים והוא, לתדהמת האחות הסיעודית, גמע אותה עד תום. עזרנו לו להזדקף במיטתו. הוא כחכח בגרונו. אחרי חודשיים כמעט בלי תזוזה במיטה, פתאום פעל עליו שמה של המשוררת ככוח פלאי. ידענו, ידענו מה יבוא. ידענו שהוא יחקה עכשיו את לאה גולדברג, והחיקוי הקבוע שלו היה השיר המתחיל ב"מכורה שלי, ארץ נוי אביונה". כבר מלמלנו את המילים הפותחות את השיר. מאות פעמים חיקה אותה, לאה גולדברג עצמה סלדה מן החיקוי, הפצירה בו שיחדל, אבל הוא לא נעתר, הוא קרא את השיר בקולה בכל הזדמנות. הוא הרים את אצבעו, הס הושלך בחדר, לא, הס הושלך כמדומה במחלקה כולה. הוא פתח את פיו, הוא שר את הפּסוק: "אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם", קולו היה קולו של מתי כספי. ואז השתתק וצנח לאחור על הכר. "נוּ-נוּ, מר צוקר", נזפה בו האחות הסיעודית והביטה בנו במבוכה, "עכשיו קִלקלנו לנכדים את המצב-רוח לכל ראש השנה, מה?". אבל בשנה שלאחר מכן, בדיוק בערב ראש השנה, כל זה חזר על עצמו במדויק, הכול קרה שנית.