טְרֶנְד

bison-large-pic
ביזון, לפני כ-14,000 שנה, גילוף בקרן של אַיָּל, 10.4×6.9×2.3 ס"מ קרדיט: RMN-Grand Palais (musée de la Préhistoire des Eyzies) / Franck Raux

הביזון הזה, פרט של המין הנכחד ביזון ערבות, ייחודי כל כך כי הוא מתקפל פנימה. לא תוקף, לא בורח, לא מלחך עשב. הוא חי עם עצמו, בתוך גופו. תחושת החיוּת והעדינות העולה ממנו (וביזון הוא חיה מאוד חזקה) בלתי נתפסת, הוא נמצא ברגע סטטי של התכנסות. הוא יפה מאוד, אבל יותר מזה – הוא חי מאוד. חי כקפיץ. יש לו פוטנציאל נצחי של השתחררות. תנועתו המתקפלת פנימה, המתכנסת, היא גם, באופן פרדוקסלי ומרגש, הפניית מבט, או הצצה, אל המתבונן. גופו נמצא בין היראוּת להסתתרות בתוך עצמו, כמעט כמו ציפור הטומנת ראש בתוך גופה.

ראשו יוצר מעין משולש קטום, או טרפז, הממקד את כל גופו בחתך שאותו הוא מלקק. מהעין מוביל קִוְקוּו אל הפה; מעין המחשה גרפית של מבט החיה. אוזנו פונה מאִתנו והלאה, ולא קעורה לכיווננו. האוזן מתכנסת פנימה כמו הגוף; היא מעין בת זוג של העין, נמצאת על הסף בין תקשורת להתכנסות. הזיקה בין ה"חוד" של העין ובין חוד הקרניים יוצר מורכבות רגישה ביותר בין עוצמה ופגיעוּת. קשה שלא להשתאות לרגישות שבגילוף הקרניים: אחת מהן חקוקה ואחת מגולפת, והדבר יוצר תחושת עומק וחיים.

פיו נוגע במשהו שיכול להיות פצע בצד גופו. היות שהביזון הזה היה חלק מכלי עזר להטלה של כידון אפשר לשער שיש זיקה כלשהי בין כלי ההטלה והביזון. לפי דעה אחת גוּלף הביזון רק אחרי שבירת הכלי, והצורה נבעה מצורת שבר הכלי, שעוררה את דמיונו של האמן לראות בה את החיה (תופעה דומה אנו מוצאים במערות מאותה תקופה, שבהן לפעמים מצוירת החיה בתוך גומחה נתונה בכותל הסלעי). מצד שני, יש כלֵי הטלה דומים שבהם החיה היא חלק מן הכלי השלם, למשל כלי הטלה שבקצהו סוס מנתר. מכל מקום, דבר אחד די ברור: היה אדם, לפני שנים רבות, שפצע של חיה, כאֵב של חיה, היו בעבורו מניע ליצירה.

קשה לי להבין את תיאור היצירה כ"ביזון המלקק עקיצת חרק". סימן הפצע של חרק יהיה קטן בהרבה, ולמעשה בלתי נראה מתחת לפרווה. הפרופורציות מלמדות על פצע גדול בהרבה מעקיצה, והיות שמדובר בחלק מכלי נשק, נראה לי ברור שהסימן הוא של פצע ציִד. במילים אחרות, נראה לי שיש ניגוד בין כלי הנשק שהתגליף הוא חלק ממנו, נשק המשמש לקטילת בעלי חיים, ובין תיאור הביזון, שהוא מלא תשומת לב וחמלה. זוהי אמנות מלאת חמלה שמשתלבת בתעשיית כלי הציִד הקדומה ומדברת על הציִד "מבפנים". על כלי הציד הוא מתאר את הקורבן, אך לא כצייד שחוגג את תבוסת אויבו אלא כחבר; כמעט כמו אותה קסדה שעליה כתוב "בשר הוא רצח" בתקליט הידוע של "הסמיתס".

אם חמלה לבעלי חיים היא טרנד, הרי שלפנינו דוגמה משנת 12000 לפנה"ס. אולי טרנד, אבל איזו התמדה!

כְּפוֹר רִאשׁוֹן הַשָּׁנָה

עָגוּר חוֹלֶה

נִרְאֶה בַּמֶּרְחָק

            (בוסון, מיפנית: איתן בולוקן)

 

הגיישה והשמש

d2ef819bc635dda03c9cb5af42c5600a
אוהרה קוסון, גֵּיְשָׁה, 1910 בערך, 119×366 מ"מ, חיתוך עץ

היא עומדת במרפסת ומביטה. השמש שוקעת באופק, אבל כמעט אפשר לחשוב, על פי צבע השמש, שזה ירח גדול במיוחד. האישה אינה מביטה בשקיעה הגם שהצדודית שלה, בהדפס, קרובה מאוד אל השמש. השמש לבנה כמעט, קרובה מאוד אל האישה, שהפכה לצללית. השחור פעור בתמונה. אולי חתימת האמן השחורה, הקרובה אל שולי שמלתה, מביעה קִרבה. מה הסיפור לא ידוע. אבל האופק המאוזן עומד מול אלכסון המעקה, שגורם למרחב הבנוי להיראות רעוע, נוטה על צדו, מדרוני, משרה תחושה קלה של אי שקט.

מעל ראשה נדלק פנס. אבל הוא לא מאיר אותה. וזה מטריד ומוזר. לא השמש, לא בן דמותה העגלגל, מצליחים לשפוך אור על האפלה שהדמות הזאת עטופה בה. אין זאת אפלה מפחידה, אלא מלנכולית. אפשר רק לנחש מה האישה הזאת עברה בחיים, ומה צפוי לה בלילה היורד עכשיו. עכשיו היא עצמה לילה בעינינו. גיישה לא עוסקת בהכרח בזנות אבל גם לארח גברים יום אחרי יום זה תענוג מפוקפק מאוד. באנגלית כותרת ההדפס תורגמה ל"קוֹרְטִיזָנָה", שהיא מילה בוטה יותר. בין הכינויים המוקדמים ביפן לנשים שירדו מנכסיהן ונדחקו לזנוּת נמצא את הכינוי "אישה נודדת" ו"אישה צפה".

שובל הקימונו נשרך לאחור. אולי זאת תמונה על רצון לברוח. פניה לא מביטים אל האופק, אולי מפני שהיא יודעת שבריחה אינה אפשרית. אבל ריצודי אור השקיעה על פני המים ממשיכים את שובל הקימונו וכמו יוצאים מתוך גוף האישה הצפה הזאת, מובילים אותה כגשר אור כהה אל הסירות העוגנות והשקיעה.

ינשוף, דרורים והודעות

koson-owl
שָׂעִיר (Scops owl) ושני דרורים, סביבות 1900, בערך 25×40 ס"מ, הדפס (חיתוך עץ)

זהו ככל הנראה הינשוף המכונה בעברית שָׂעִיר (Scops owl). יש כ-45 מינים חיים של הינשוף הזה. הערב יורד על העץ העירום בצבעים שכּמו שאולים מֵחָזָן של הציפורים. ככל הנראה הינשוף ירד ותפס את מקומו של הדרור שבאוויר. שני הדרורים גוערים בינשוף. נסו לדמיין את זה: מישהו שגודלו ומשקלו פי כמה משלכם מגיע אליכם הביתה ותופס את המקום. המישהו הזה דומה לכם, אבל יכול להרוג אתכם במכה אחת. נגיד, גורילה. יש לכם אב קדמון משותף אבל התרחקתם כבר מאוד. ינשוף ודרור רחוקים כל כך: ציפור שיר מול ציפור טרף, ציפור יום מול ציפור לילה. קוסון הקפיד, כמדומה, לצייר אותן מאותה פָּלֶטָה של צבעים כדי להדגיש את הדמיון ולא רק את השוני הברור.

בתמונה, הכנף של הדרור סמוכה לכנף של הינשוף, אבל המרווח הזה נוצר במשך מיליוני שנים, שמפרידות בין הדרורים ודורסי הלילה על ה"עץ הביולוגי". הינשופים התקיימו לפחות לפני כ-25 מיליון שנה (The House of Owls, טוני אנג'ל); יש אף המקדימים את ראשיתם סמוך לסוף עידן הדינוזאורים, 67 מיליון שנה לפני ההווה (The Hidden Lives of Owls, לי קלווז) והם נמנים על אחת משושלות הציפורים העתיקות ביותר. השעיר הוא ינשוף פחות עתיק, אבל אלו סדרי הגודל; על פי ג'ניפר אקרמן (The Genius of Birds) יש הסבורים שהדרורים הפכו למין מובחן רק לפני 10,000 שנה, בסמיכות ובזיקה למהפכה החקלאית של בני האדם. לפי גישה אחרת הדרורים הם כבני 500,000 שנה. כך או אחרת, בהשוואה לינשופים – הדרורים זה מקרוב באו.

התמונה מדמה מצב בלתי אפשרי: קשה לדמיין דרור שיישב כך ליד ינשוף [* הערה מאוחרת: ראו דיון וקישורים בתגובות]. מצבו של הדרור שמתחת לענף מייצג את התגובה הטבעית של ציפור מול עוף דורס: מנוסה. אבל נדמה שקוסון החליט להקנות לדרור שעל הענף אומץ חריג. הוא גוער בינשוף ללא מורא ומקרוב, בעוד הינשוף נועץ מבט נִכחו, כמי שאין בפיו מענה. זוהי פנטזיה במסווה של ציור-טבע, פנטזיה על יכולת עמידה מול כוח עדיף, דורס. קוסון מראה כי למרות אמצעי הקטילה של הינשוף (טפרים, שמיעה חדה, ראיית לילה, מקור מאונקל, מעוף חרישי) אין הוא יצור אחר לחלוטין מהדרור. הדרור והוא הם קרובי משפחה רחוקים. לשניהם כנפיים, זנב, מקור, אחיזה דומה בעץ ובעיקר צבעים דומים מאוד. בתמונה אחרת, דומה, של קוסון, דרור אחד בורח והדרור השני כבר לפות, מת, בכפו של נץ גדול.

koson-goshawk-and-sparrows

מה שעושה אוהרה קוסון הוא לאפשר את הדיבור, את התוכחה, מן הצד החלש. הבריחה אפשרית ואינסטינקטיבית, אבל בציור היא אינה הכרחית. האם חשב קוסון על הֶקשר פוליטי יפני? איני יודע. אבל הציור הזה רלבנטי לימינו אנו ויהיה תמיד רלבנטי בכל מקום שבו תהיה היררכיה של כוח. ראו את הפרט הפשוט הזה: מה שנראה כאוזני הינשוף – מול פיו של הדרור, במיוחד הדרור המעופף. שני "סהרים" דומים בצורתם, קטן וגדול. לאמיתו של דבר הציצות שנראות כאוזניים אינן אוזני הינשוף, אבל המבט של רוב המתבוננים בציור יראה בהן אוזניים, ונראה שכך גם התייחס אליהן הצייר. הינשוף לא מגיב, ואולי בעוד רגע ישסע את הדרורים. אבל בינתיים, להרף-העין המתמשך שהאמנות מאפשרת, המקור הקטן וה"אוזניים" הגדולות דומות ומתאימות, ויש ענף אחד שאפשר לשבת עליו ולהטיח ביקורת.


וכמה הודעות:

  1. ב-8.1.17 בשעה 17:00-18:00 מפגש לילדים בני 4-7 בערך על "מעיל ושמו שמואל" עם אפרת לוי, מאיירת הספר, ואתי. חנות "המגדלור", לבונטין 1, תל אביב. כניסה ללא תשלום אך נדרשת הרשמה מראש. לפרטים >>>
  2. הקלטתי את הספר הנ"ל ל"אייקאסט". זה כאן. ביום ראשון תעלה לקישור גם הקלטה של דורון תבורי לספר "טיט".
  3. ב-12.1.17 בשעה 18:00-21:00 מפגש לרגל פרסום מבחר ההייקו בעברית החדש "קֹמֶץ" ב"פסיכודהרמה", קמפוס ברושים, תל אביב. משתתפים: יעקב רז, ליאת קפלן, יובל אידו טל, אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, ואני. הספר לא יימכר בחנויות עד למפגש זה. הכניסה בתשלום מראש.

דואט

%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%91
אוהרה קוסון, עורב על עץ בשלג, הדפס (חיתוך עץ)

עורב עומד על ענף בשלג. אבל זה קצת פחות פשוט ממה שהמילים מתארות. מילת היחס "על" היא שמוטלת כאן בספק.

הניגוד בין השחור והלבן אינו צריך שום הסבר. הפלא הוא שיש ציפורים שחורות בשלג. איננו חושבים על עורב כעל ציפור פגיעה, אבל להיות שחור בשלג משמעו להיות מובחן ממרחק, גם על ידי טורפים. התמונה הזאת מתארת זרוּת, חריגוּת, פגיעוּת. עוד לפני שהעורב הזה פוער את פיו לקרוא, גופו קורא. קריאת השחור הָעַז בעולם שהלבין.

מתוך המקור בוקעת הלשון. נדמה שזו דרכו של הצייר להשמיע לנו את הקול שציור משתיק תמיד. צבעוניות הלשון הזאת על רקע הנוף שצבעיו שחור-לבן-אפור היא לא פחות מניצן של פרח שעולה בנוף כזה. אנשים חושבים על קריאת עורב כמוזיקה גרועה, אבל הציור הזה מאפשר לה להופיע במלוא יופייה. בנוף נטוש, קריאת עורב אינה פחות נעימה לאוזן משירת הזמיר, ולשון של עורב אינה פחות יפה מפרח.

העורב לופת את הענף המושלג. הטופֶר האחורי נראה, ואפשר בקלות לחוש ולשמוע את הציפורן על קליפת העץ בקור, ואת רחש מעיכת השלג על ידי האצבעות האחרות. התמונה הקרה הזאת כל כך חיה. אפשר ממש לשמוע אותה.

אצבעותיו של העורב כמעט צומחות מן העץ. הענפים הדקים שמימין לרגליו אינם שונים כל כך מרגל של ציפור על הענף. העץ כמו מחקה את העורב ויוצר רגל בת ארבע אצבעות דקות. העץ, במילים אחרות, מתערב.

הענפים הכבדים משלג נראים במבט ראשון כמצויים לפני גוף העורב, אבל מכוח תחבולה מחוכמת של האמן אפשר לראותם כ"מנסרים" את נוצותיו, תחובים בתוכן. כשרואים את זה כך הופכת קריאת העורב לקריאת מצוקה. הקור מורגש אז כקור חודר פשוטו כמשמעו. הענפים נראים כמאיימים לפרוס את הציפור לארבע פרוסות.

ואפשר לראות זאת גם אחרת. הגזע בימין מתפצל לשניים. הדמיון למקור הפעור – ברור. העץ והעורב קוראים ביחד. זה דואט. העורב לא עומד על העץ אלא עִם העץ. עורב ועץ הם דברים שונים, אבל המרווח שיוצר המקור הפעור והמרווח שיוצר הענף הפעור – זהה. שניהם קוראים בעת ובעונה אחת אל – אל מה? אל הריקוּת? אל הקור? אל עצמם? אלינו?

האלכסון

img_0546
אוהרה קוסון, חַרְטוֹמִית בגשם, 1925-1930, הדפס (חיתוך עץ)

 

זוהי חרטומית. עוף שרגליו קצרות יחסית ומקורו ארוך במיוחד. הוא מקנן בביצות או בשדות לחים. מדריך הציפורים הישן (היינצל-פיטר-פרסלאו, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1975, עמ' 140) מספר על "שירה מפכפכת" של מין אחד (חרטומית בינונית); מין אחר (חרטומית גמדית), "כשהיא מוחרדת ומתעופפת ממקומה אינה משמיעה קול כלל, או שקול קריאתה חלש ונמוך", אך במעוף הכלולות היא משמיעה "קול כדהרת סוס רחוקה". חרטומית הביצות, שנראית לעיני הלא-מקצועית כקרובה ביותר לעוף שצייר אוהרה קוסון, "קריאתה רמה וצרודה, 'קריץ', כשהיא נחרדת ממקומה, וגורמת בנוצותיה למשק אוויר הנשמע כקול תוף". פכפוך, סוסים, תיפוף – מגדירי הציפורים מזכירים לא אחת מדריכי יין במטפוריקה הנהדרת והבלתי אפשרית שלהם.

בסרטון הקצר הזה אפשר לראות את החרטומית בפעולה, כפי שצולמה ביפן. מעניין להשוות את תיעוד הטבע והעוף כפי שהוא "מתועד" ביצירת האמנות. בסרטון אפשר לראות את ה"עצבנות" שבחיפוש מתמיד אחר מזון המסתתר מתחת לעלים. בהדפס התנועה המתמדת נעצרת. לא רק שהעוף נעצר, אלא גם מרים את ראשו. הוא עומד, רגליו במים. גשם אנכי יורד. דומה שהאמן ניצל את תנועת סיבי העץ כדי ליצור את תחושת הגשם. הקווים האנכיים של הממטר מוּפָרִים בבת אחת בתנועת הראש של העוף, הפונה למעלה והצידה, באלכסון. התנועה הזאת עוצרת נשימה כי לא ברור מה גרם לה ולאן היא פונה. הוא מביט אל תוך הריק. האם הוא שמע עוף דורס? האם שמע משהו אחר? הוא עוצר לרגע ופנה את מבטו מהמקום שאליו אמור היה לפנות כדי לאכול – למטה. מזונו נמצא למטה, אבל מבטו פונה למעלה, חורג מהחיצים שהגשם כביכול מתווה בעבורו – גשם שכמו אומר לו להביט למטה, אל המים.

במילים אחרות, העוף חורג לשנייה אחת מה"גריד" של סדר העולם שקובע את תנאי הישרדותו. מבט אלכסוני כזה דומה מאוד למבט האמן שיצר את התמונה הזאת. להתבונן כך בציפור מִגַּבָּהּ אך לא כטורף/צייד אלא כצייר, זהו מבט "אלכסוני" ביחס למבט האנושי-התועלתני ההרגלי. עין העוף פונה למעלה, אבל כמעט אל הצייר, כמעט אלינו. אני מציע להתמקד בעין הזאת לכמה שניות, לראותה שם כמעט מרחפת במרכז, כמעט כמו חריר הצצה בדלת עץ.

צמחים ספורים נעוצים במים, קרובים ודומים לרגלי החרטומית. החלק התחתון של רגליה נראה כמחובר לפני האדמה הרטובים, כמו הצמחים. אבל קוסון, בגאונותו, ראה איך הצמחים עצמם מפנים ראש, יחד עם הציפור. הדבר בולט במיוחד אצל השניים בצד שמאל. ברגע הזה, גם הם פונים למעלה ובאלכסון. ואם כל העולם פונה כך וזוקף ראשו עכשיו, לא יהיה זה מן הנימוס שלא להצטרף גם אנו.

 

 

 

 

 

בורא פרי העץ

koson
אוהרה קוסון, סביבות 1910, ירח מלא ושזיף, הדפס (חיתוך עץ)

ירח מלא מאחורי הצד הרחוק של ענף שזיף בפריחה. כמה מוזר לחשוב על זה, שפרי השזיף הוא המשכה של התמונה. איפה נמצא הפרי כרגע? המעבר מאור ירח מלא ופריחה לבנה לסגול של השזיף הוא מוזר לא פחות ממעבר של זחל לפרפר. מין מעשה נועז של תרגום. אנסה לזכור את זה בפעם הבאה אצל הירקן מול סלסלה מלאה בפרי הזה.

אבל הירח לא "מאחורי". האור עובר והירח גם כאן. ענף של עץ וירח. הזמן הוא, ככל הנראה תחילת האביב (פברואר-מרץ). אבל למען האמת יש עוד עץ בתמונה, והוא העץ ששימש מצע להדפס. ברפרודוקציות מסוימות הסיבים ניכרים יותר. במובן זה, גם הירח וגם העץ הם פרי העץ. "בורא פרי העץ", צריך לברך כאן. העץ השני הזה הוא, באופן מטפורי, המצע החי של צמיחה, יצירה ופריחה. כל אחד זקוק לעץ כזה. גם הירח. גם העצים.

הירח הוא הפרח הגדול ביותר של עץ השזיף הזה. והפרחים הם מעין נציגיו עלי אדמות. אילו היה הירח ענן, היו עלי הכותרת הגשם שלו. העיגול האחד הגדול מופיע בדמות עלי כותרת רבים, שכל אחד מהם אומר גם "ירח". הפרחים נסגרים ונפתחים; הירח מתמלא ומתמעט; המצבים השונים של הפרחים על העץ מרמזים לזה. מעין תנועה של שאיפה ונשיפה שחולקים העץ והירח. התמונה מזמינה להשתתף בזה.

וישנה, כמובן, הנשירה. עלה כותרת אחד נושר, ועוד שניים. הם נעצרים במקביל לחתימה ולחותמת של האמן. שמו נושר לצדם, ביחד אִתם. הוא עוצר את עצמו ואותם בדרך הבלתי נמנעת למטה. זהו הרגע של האמנות. מלבן, מעין קבוצת כוכבים, נוצרת שם. כתמי הלבן האלה אינם שייכים כבר לא לעץ ולא לירח; הם ערבוב של שניהם, כמעט לבן טהור. אכן, כך מגיע אלינו אור הירח – כמו עלי כותרת נושרים של אור.

הצומת

koson-heron-1900s
אוהרה קוסון, אנפה עפה באור ירח מלא, סביבות 1900, הדפס (חיתוך עץ), Freer and Sackler Galleries

אנפה עפה. ירח מלא. במבוק. הגם שזה רק נייר, אפשר לחוש באור החיוור הבוקע, ממש כמו אור הירח הגדול המלא שהובטח לנו לפני כמה ימים אך העננים טשטשו. הגם שזה רק דיו, אפשר לשמוע את רחש הקנים שהכנפיים מחרידות לרגע משלוותם. חתימת האמן חבויה בין העלים. ללא החותמת האדומה היה קשה לראותה. הוא כמו מביט מתוך הסבך הרוחש למעלה. הוא חלק מזה. הוא לא מצייר עולם מבעד למחיצת זכוכית. הוא לא "מצלם נוף", הוא משתתף. לא "ראיתי את זה", אלא "הייתי בזה". אולי "הייתי זה".

היא תיעלם עוד מעט מעינינו, ויישארו רק הירח הבהיר והקנים האפלים. אחר כך גם הירח יגביה. אבל ברגע החולף הזה אפשר לראות את הזיקה בין עין הציפור הצהובה והעגולה ובין הירח – שני עיגולים. הציפור בלי ספק רואה את הירח בעינה השנייה, וזה יפה: עינה הלא-נראית ועינינו-שלנו מופנות כלפי אותו ירח ממש. כך נוצר עומק: עין אדם – עין ציפור; עין ציפור – ירח; עיני אדם – ירח. התמונה כמו מושכת ומקרבת את עינינו אל העין הסמויה של הציפור, כלומר אותנו אל הציפור, מכוח ההבטה המשותפת באותו עיגול אור.

הנוצות והעלים אף הם מצוירים באופן דומה. כמעט אפשר להאמין שהאנפה נטלה את נוצותיה מן העלים, או שהעלים אינם אלא נוצות, והסבך מעין כנף דלילה. ובאמת יש משהו דומה בין נוצה ועלה. אפשר לחשוב על עלה שלכת נושר במונחים של ריחוף. נוצת הציצה של האנפה "משוחחת" עם העלים השחורים. הרוח נושבת משמאל לימין, נושאת על גבה את הציפור. כך, כמו הזיקה בין עין הציפור והירח, יש זיקה בין הצומח והציפור. הציצה פונה שמאלה; כיוונם הכללי הוא ימינה. כך משיג האמן, ברמיזה בלבד, תחושה של תנועה וכיוון. מלבן נייר קטן נפתח למרחקים. לעומק ולרוחב. פעם האמנות ידעה את הסוד הזה.

את העין והירח מחבר האור; את הנוצות והעלים מחברת הרוח. זה כל כך פשוט וכל כך יפה: הציפור הופכת לצומת של רוח ואור. ואנו מוזמנים להיכנס לצומת. ואולי רק לשים לב שאנו כבר שם.

העץ שרצה לעוף

h0027-l14970947
אוהרה קוסון, אנפה על עץ בשלג, סביבות 1920, הדפס (חיתוך עץ)

אצלנו חצי-שרב בנובמבר. ככה זה. נזכרתי באנפה בשלג שראיתי לפני שבועיים בספרייה של הרייקסמוזיאום באמסטרדם. אוהרה קוסון (לעתים שמו נכתב: שוסון) צייר ציפורים רבות, ובהם אנפות רבות. הדבר הראשון שתופס את תשומת הלב הוא הלבן. לא "לבן על לבן" בסגנון המודרניסטי הגיאומטרי ה"קר" של מאלביץ', 1918 – מאותה תקופה של תמונה זאת), אלא לבן האנפה העומדת על רגל אחת על גזע מכוסה שלג. אם שוהים מספיק מול התמונה מתחילים לחוש את הקור העולה מן הרגל הזאת. נוצות הן מבודד מעולה מפני קור. אבל הרגל חשופה. מהלבן של השלג ללבן של הנוצות, מקור העץ שהשלג השתלט עליו אל הגוף השומר על חומו בלילה חורפי. השלג עוטף את העץ ב"פלומה" של קור. התמונה מציגה דמיון של צבע אבל הסיפור של הציפור ושל העץ הפוכים ומשלימים. לבן מקרר מול לבן מחמם.

ברקע יורד שלג. נקודות לבנות. אבל האם זה שלג או הכוכבים? ואולי – וזה סביר ביותר – שילוב של שניהם. באופן מפליא, הדרמה של החום והקור חוזרת כאן. הכוכבים הבוערים מול פתותי השלג הקרים. הרחוקים והקרובים שהתמונה מקפיאה על משטח אחד. הם מתאחדים לרקע אחיד, עד שאפשר לחשוב על כוכבים נושרים, או על פתותי שלג מאירים ורחוקים. העולם משתחרר קצת מניגודיו.

זו לבנית קטנה שאפשר לראות גם אצלנו. הלובן הזה לא צריך להטעות. אין זה מלאך; מדובר בעוף קטלני. אבל בציור היא מופרדת מחייה הטבעיים, הרעבתניים. לצד הרגל של האנפה יש ענף שמוט, מכוסה אף הוא שלג. במבט ראשון נראה שהוא הרגל השנייה של האנפה. זה אולי המפתח להדפס הזה. הציפור והעץ הופכות לזוג. גם כשרואים את הרגל המקופלת מבינים כי העץ הוא באמת הרגל שלה: הארכה של הרגל הגלויה דווקא. ואז רואים שענף נוסף, לבן אף הוא, רוצה להיות נוצה שלה, מלפנים. העץ רוצה לעוף, להיות ציפור; הציפור נוטעת רגל כמו גזע או ענף.

כל זה מסומן בלבן על הדף השחור של הלילה: שלג, כוכבים, נוצות. האמן משקף את זה בהיפוך סימטרי בחתימה בשחור על הלבן הזה. החתימה קוראת ללילה מהצד השני של העץ.

עִשְּׂבֵי החֹרֶף
אֵינָם נִרְאִים בַּשֶּׁלֶג
אֲנָפָה לְבָנָה
בְּשָׂדֶה קָטָן  
מַסְתִּירָה דְּמוּתָהּ

(דוגן, מיפנית: איתן בולוקן. לדיון בשיר >>>>)

השכן מלמעלה

ALUKASWEBIG_10313645668
פרדיננד דה ברקלר, העטלף, 1860
עטלף נכנס הביתה, או אולי היה בבית כל הזמן ומישהו החרידו. האנשים מנסים לסלק אותו. אבל העטלף כמעט אינו נראה לעין, הציור בולע אותו. המבטים שלהם פונים ברגע אחד לכמה כיוונים, מפני שהוא מהיר מתנועת הראש ומהמבט. כך או אחרת, בניסיון לקטול או לסלק את העטלף, הם הורסים את ביתם שלהם. הילד שיוצא מהדלת בימין נחבל לא מהעטלף, אלא מבני משפחתו. גם הכיסא נופל בגללם, ועוד מעט קט יחריבו את ביתם ואולי יפנו להכות זה בזה בהאשמות בעניין העטלף או בכלל. יש קשר בין מה שמכונה "אסון העטלפים" בחדרה לתפיסת המותר והאסור במלחמה נגד בני אדם אצלנו. למה הם מגיבים כך? הרי ברור שלא נשקפת להם כל סכנה. אולי מהחושך הם מפחדים, החושך, שהוא אורו של העטלף?

*

"From: "Explaining an Affinity for Bats

 A.E. Stallings

But travel by a sort of song that rings
,True not in utterance, but harkenings
Who find their way by calling into darkness
.To hear their voice bounce off the shape of things

 

*

Ferdinand_de_Braekeleer_(1792-1883),_Kenau_Simonsdr._Hasselaar_tijdens_het_belg_van_Haarlem,_1829,_Olievrf_op_doek
פרדיננד דה ברקלר, המצור על הארלם, 1829
בציור אחר, מוקדם יותר, של אותו צייר, פרדיננד דה ברקלר, מתוארת מלחמה. שני הציורים, ש-30 שנה מפרידות ביניהם, דומים מאוד. המקלות, ההמולה, הפעולה שאין לה תוחלת. האם אין זה היגיון דומה שמוביל אנשים להרס בית עטלפים ובני אדם? דמוניזציה, בורות, רצון ב"התנקות" מהזר?

*

ribera

ג'וזפה דה ריברה (1591-1652), ברישום מוזר של עטלף ושתי אוזניים. מדוע הוא רשם את זה? יש דמיון צורני בין האליפסה של גוף העטלף והאוזן שמשמאל. קווצת שיער מעל האוזן האנושית מזכירה את פרוות העטלף. מוזרותו של העטלף אינה כה מוזרה אם מסתכלים על אוזן של אדם. אוזן אינה מוזרה? אפילו ביחס לגוף האנושי, נגיד ביחס לזרוע, האוזן היא חייזר. אבל איננו עוינים את אוזנינו, בדרך כלל. הרישום כמו אומר, תביט באוזניים. תתמקד בשמיעה. ובחוש השמיעה העטלף עולה עלינו. בהשוואה אליו, אנו בעלי "שתי אוזניים שמאליות", כפי שהאמן רשם כאן. מהמשוררת והווטרינרית מאיה ויינברג שמעתי הרבה דברים על עטלפים שלא ידעתי. לפני 52 מיליון שנה כבר התקיימו עטלפים בעלי יכולת סונארית. עטלפי פירות בתל אביב חיים מעל 20 שנה. הדופק שלהם הוא 500 פעימות לדקה במנוחה. ולמרות זאת הם מאריכי חיים. הם נולדים עם מערכת שיניים מלאה כדי שיוכלו להיאחז בפטמת האם במעוף. הם אוכלים כמשקל גופם כל לילה. הם יכולים לנקות את עיניהם עם הלשון. הם נשארים תלויים הפוך גם במותם. כל זה נחרב עם בולדוזר, 4,000 פעם, בחדרה. 4,000 עטלפים פועמים שתי מיליון פעימות לב בדקה אחת. מתברר שאפשר להדמים את הפעימה הזאת די בקלות.

James_Ward_-_A_Bat_-_Google_Art_Project
ג'יימס וורד (1769-1859), עטלף, צבעי מים ועיפרון
ג'יימס וורד צייר עטלף מת, פניו אל הדף, כמו נספג אל הצד האחר. אחרי זה רדפתם? הוא כמו שואל את האנשים מהציור הראשון. הוא כמעט אחד עם הדף, כמעט דו ממדי. האוזניים לא ישמעו את התשובה, הגם שאחת מהן, השמאלית, כמו מופשלת במאמץ לכיווננו.

horaku bat
הוראקו, יפן, תחילת המאה ה-19, עטלף, נטסקה, 3.4*3.4*3 ס"מ, עץ צבוע
וכמו בפעמים כה רבות, "מציל" אותנו אמן מסין או מיפן. העטלף כאן לא מת או ניצוד, אלא חי וערני. זוהי בובת "נטסקה" זעירה (בערך 3 סמ"ק) מראשית המאה ה-19 שגילף בעץ האמן הוראקו. עטלף על גג של בית. ליתר דיוק, עטלף על רעף אחד ויחיד. ופתאום ברור המובן מאליו: הוא גר בבית איתך. גג הבית הוא חלק מהבית. מתחת לרעף הזה גם אתה גר, גרים האנשים מהציור הראשון. הוא לא מנוגד לך, הוא לא פולש, הוא חי לצדך, דייר. על הרעף סמל יין-יאנג משולש. העטלף הוא השכן מלמעלה. והוא מקשיב. 

ears 1912
אוזני עטלפים. 1912.

אפשר לתרום לעמותת ע.ט.ל.ף. — חשבון 526459, בנק הפועלים (12), סניף 681. לעוד פרטים: https://www.facebook.com/batsRcute/

נעצים ופנינים

יאן ורמר, אישה ליד הווירג'ינל, 1670-2, הגלריה הלאומית, לונדון

Jan_Vermeer_van_Delft_024

המוזיקה, ודאי, אולי משהו כזה, אבל לפני כן, רגל המלאך בוקעת מראשה. משם עולה גם הקשת, שאין לה חץ, והצל שבין שני רגלי המלאך (קופידון), והקלף האפור, שמוצג בהכרזה גדולה, אך אומר רק שיש סוד, שלא רואים למרות שהמלבן פתוח לרווחה. אולי המספר מצוי בצד השני של הקלף. אולי בצד השני של הציור. אולי גם הצד השני אפור.

הקלף מהדהד כך את כל החלונות והמסגרות שבציור. ציור המלאך, ציור הנוף במסגרת הזהב, החלונות שמביאים את האור פנימה, ציור הנוף שעל הווירג'ינל. מה זה אומר? שלושה ציורים יש בתוך הציור. שלושתם די דומים – נוף אדמה פתוח, שמַים ועננים.

2

יש משיכת מכחול כמעט בלתי נראית הלקוחה מצבעי השמַים על הקיר, קרוב למסגרת השמאלית של תמונת קופידון. בערך באמצע בין גוף האישה והציור במסגרת הזהב. ורמר ניסה לרמוז כאן על הקשר. כי דבר אחד די ברור: הנוף הזה אינו רק נוף. כי התכלת והלבן של הציור במסגרת המוזהבת חוזר במדויק בבגד של הנגנית. גופה הופך להיות ענן ושמַים. טיפת שמים צנחה עם המשיכה הזאת וירדה אל האישה. תמונות הנוף התלויות בחדר הן, לכן, הד לאישה הזאת. והיא עצמה – נוף. היד הנוגעת בקלידים היא יד-ענן; החזה שנושם ומנגן עשוי שמַים.

זה החדר המעונן ביותר שראיתי: שלושה רכסי עננים, ועם השרוול – ארבעה. סוער לגמרי ויבש לגמרי – זהו מזג אוויר אופייני של אמנות.

לא פחות ממה שמצויר הוא מה שלא רואים בו. מה יש במקום ממנו בא האור. מה יש בחדר הסמוך. מה יקרה ברגע הבא, האם תישמע מוזיקה, ואיזו? מיהו זה שהאישה מביטה בו, ומה אומר לה מבטו.

3

על האריח שעל הפאנל התחתון הקרוב ביותר אל השמלה – אדם שולף חרב או כידון, מאיים לתקוף את הנגנית. אבל בחדר שכזה, אפופה בעננים, בקופידון ובמוזיקה, מי יכול לה? האיום מתגמד לכדי דקורציה נמוכה. אפילו איום האהבה של קופידון אינו ממשי. אין לו חץ לקשתו, והוא פוזל, כלומר יחטיא. זה לא נורא. המוזיקה קרובה יותר מהחץ הזה.

הפנינים לצווארה והנעצים על הכיסא טובלים באור האחד באופן דומה. נדמה שאפשר היה לפזר את הפנינים ולנעוץ בריפוד, או ללקט את הנעצים ולהכין מהם מחרוזת. לאור זה לא יהיה אכפת. ממש כפי שלא אכפת לו אם הוא נופל על ענן שמצויר על בד או על ענן בחוץ.

החלונות פונים כך אל הציור, ואולי המבט הפוך, מהציור אל החלון: מלבן מרובע במסגרת זהב שמתחתיו יש "רשת" סמויה מארגנת מציץ אל הנוף "האמיתי" שלימינו; או שמא דווקא הנוף, על ידי שליחו, האור, מגיע לקנא בנוף הממוסגר.

הנעצים, פנינֵי הכיסא, מתבוננים מהמשענת אל מסגרת הזהב שעל הקיר כצאצא רחוק של המלך המשחק במטבעות שעליהן מוטבע דמות דיוקנו של הריבון. והזהב מביט כך אל השמש.

*

לונדון, 13.10.14