שניים בעקבות לִי פּוֹ

~

מִתְהַדֵּר בִּמְנִיפַת נוֹצוֹת צְחוֹרוֹת,

שָׁלֵו, אֲנִי הוֹלֵךְ עֵירֹם בַּיְּעָרוֹת הַיְּרֻקִּים

וְעוֹד מְעַט אֶתְלֶה אֶת כּוֹבָעִי עַל קְצֵה הַצּוּק,

אַתִּיר אֶת שְׂעָרִי בָּרוּחַ בֵּין הָאֳרָנִים

 

~

גָּבוֹהַּ בְּסֶפְּטֶמְבֶּר. רוּחוֹת לְיַד הַגְּבוּל.

נוֹצוֹת רִקְמָה צְחוֹרוֹת: בַּז מוֹנְגּוֹלִי עָף

לְבַד – פְּתִית שֶׁלֶג – מֵאָה קִילוֹמֶטֶר –

שֶׁמֶץ סְתָו חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינָיו

 

~

~

לי פו (701–762) ידוע גם בשמות לי בו, לי טאי פו. ע"פ דן דאור "נולד כנראה באזור נידח במערב סין, אולי למשפחת סוחרים ממוצא טורקי. גדל בסצ'ואן". הנוסחים כאן בעקבות המבחר של דיוויד הינטון.

Ma_Lin_Sunset_Landscape.jpg
מא לין, 1254, נוף שקיעה, 51.5×27 ס"מ, מוזיאון נזו, טוקיו

 

בעקבות חאן שאן

תַּחַת מֶרְחֲבֵי הַכּוֹכָבִים עֹמֶק מְסַחְרֵר שֶׁל לַיְלָה.

מַעֲלֶה אוֹר בִּמְנוֹרָה אַחַת בֵּין הַצּוּקִים. הַיָּרֵחַ לֹא שָׁקַע עוֹד.

זֶה הַיַּהֲלוֹם הַבִּלְתִּי-מְלֻטָּשׁ. לַהַט עָגֹל מָלֵא

תָּלוּי שָׂם בָּרָקִיעַ הַתָּכֹל-הֲכִי-שָׁחֹר, לִבִּי.

 

=

חאן שאן (כינוי שפירושו הַר קַר). פעל בדרום-מזרח סין, כנראה במאה התשיעית. כרגיל בפוסטים האחרונים, בעקבות תרגום של דיוויד הינטון.

=

three-friends
ז'או מנג-ז'יאן, שלושה חברים בחורף [=אורן, במבוק, שזיף], המאה ה-13, דיו על נייר, 32.2×53.4 ס"מ, מוזיאון הארמון, טייפה

בעקבות טָאוֹ צְ'יֶן, 2

נכתב באחד הבקרים בחודש החמישי, בעקבות שיר של טאי צ'וּ-פּוּ

 

סִירָה רֵיקָה, הַמָּשׁוֹטִים תְּלוּיִים חָפְשִׁי,

אַךְ הַשִּׁיבָה נִמְשֶׁכֶת לְלֹא קֵץ. נִפְתַּחַת

הַשָּׁנָה וְאָז כְּהֶרֶף עַיִן כְּבָר כּוֹכְבֵי אָבִיב

חוֹזְרִים לְכָאן, וְשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ בְּהִירִים

מַעֲנִיקִים לְכָל הַיֵּשׁ רֹב שֶׁפַע.

עֲצֵי צָפוֹן מְלַבְלְבִים, מְלֵאֵי עַלְוָה,

הַגֶּשֶׁם בָּא בְּעוֹנָתוֹ מֵעֳמָקִים רֵיקִים.

שַׁחַר נִפְתָּח. רוּחַ הַקַּיִץ מַגְבִּיהָה.

הַאִם הָיָה מַי שֶּׁהִגִּיעַ לָעוֹלָם הַזֶּה מִבְּלִי

שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתוֹ? תָּמִיד יַגִּיעוּ הַחַיִים לְסִיּוּמָם.

בַּבַּיִת, בַּזְּמַן שֶׁעוֹד נוֹתָר, אֲנִי מַמְתִּין.

זְרוֹעַ כְּפוּפָה הִיא כָּרִיתִי הַיְחִידָה;

עַל הָרֵיקוּת אֲנִי שׁוֹמֵר שְׁלֵמָה.

נוּעַ עִם הַשִּׁנּוּיִים, עִם הַקָּשֶׁה וְהֶחָלָק,

וְהַחַיִים לֹא יִהְיוּ בְּמַעֲלֵה אוֹ בַּמּוֹרָד.

אִם תִּוָּכַח בַּגֹּבַהּ הַטָּמוּן בְּמַעֲשֶׂיךָ

לֹא תְּבַקֵשׁ עוֹד לְטַפֵּס אֶל הַפְּסָגוֹת שֶׁל בְּנֵי-אַלְמָוֶת.

 

ma yuan.jpg
מא יואן, צפיה בירח, סביבות שנת 1200

 

בעקבות טָאוֹ צְ'יֶן

פרידה מאורחים

 

יָמִים קָרִים שֶׁל סְתָו. מֵאָה צְמַחִים

כְּבָר הָרוּסִים. עַתָּה עוֹנַת הָעֲקֵבוֹת בַּכְּפוֹר

הִגִּיעָה, וְאָנוּ מְטַפְּסִים עַל הַמִּגְדָּל הַזֶּה בִּכְדֵי

לְהִפָּרֵד מֵאֵלּוּ שֶׁחוֹזְרִים לְבָתֵּיהֶם.

בָּאֲוִיר הַקַּר הָרִים וַאֲגַמִּים מְסֻתָּרִים. עֲנָנִים

נִסְחָפִים, תָּמִיד בְּלִי שֹׁרָשִׁים,

אִיִּים נוֹשְׂאִים מַחְשְׁבוֹתֵינוּ לַמֶּרְחָק

מֵעֵבֶר לָרוּחַ וְלַמַּיִם הַמְּאַיְּמִים. אָנוּ צוֹפִים

בַּלַּיְלָה הַיּוֹרֵד, שְׂמֵחִים בְּאֹכֶל טוֹב, וְצַעֲרֵנוּ

הַיָּחִיד בָּא מִדִּבּוּר עַל הַפְּרֵדָה.

צִפּוֹרֵי בֹּקֶר שָׁבוֹת כְּדֵי לָלוּן, וּבַמֶּרְחָק הַשֶּׁמֶשׁ

מְגִיחָה, אוֹרֶזֶת אֶת אוֹרָהּ הָאַחֲרוֹן.

דְּרָכֵינוּ נִפְרָדוֹת; אַתֶּם נֶעֱלָמִים, אֲנַחְנוּ כָּאן.

בְּעֶצֶב אָנוּ נִשְׁאָרִים וּמַבִּיטִים אָחוֹר. עֵינַיִם

מַבִּיטוֹת בְּסִירַתְכֶם הַמַּרְחִיקָה.

לִבֵּנוּ מִתְיַשֵּׁב עִם מָה-שֶׁלֹּא-יָבוֹא.

 

 

~

טָאוֹ צְ'יֶן (365–427 לספירה) נחשב ל"אב המייסד" של השירה הסינית הלירית (אולי אפשר לקרוא לה: מודרנית?), שהיא גם שירת הטבע והנוף. שירה נכתבה בסין לפחות כבר במאה ה-6 לפנה"ס, כך שהמשורר הקדמון הזה הוא כבר חלק ממסורת בת אלף שנה לפחות (שמשהו ממנה הוא מכיר, כפי שעולה מכמה משיריו המתארים אותו עם ספרים). כמה משיריו מתורגמים ב-108 שירים של דן דאור. הוא לא מופיע במבחר שירת הטאנג היות שהוא קדם לשושלת זו בכמאתיים שנה.

גם כאן הנוסח שבעקבותיו הלכתי הוא של דייוויד הינטון. זהו "שיר בעקבות" ולא "תרגום", אם כי לשמחתי כתב לי יואב רפופורט, המתרגם מסינית, שאחד משירי ואנג ויי שבעקבותיו כתבתי יצא די נאמן למקור, למעט שורה אחת, שאותה תיקנתי שם לפי הצעתו. 

 

Fan_Kuan_-_Travelers_Among_Mountains_and_Streams_-_Google_Art_Project.jpg
פאן קואן, 1000 בערך, עוברי דרכים בין הרים ונהרות, 203×103 ס"מ, מוזיאון הארמון, טייואן

בעקבות ואנג ויי, 2

פִּרְחֵי לוֹטוּס נִשָּׂאִים בָּרוּחַ עַל פְּנֵי צַמָּרוֹת;

גְּבִיעִים בְּאַרְגָּמָן מַרְהִיבִים בֵּינוֹת הֵרִים.

בַּבַּיִת שֶׁלְּיַד הַנַּחַל שֶׁקֶט, אִישׁ לֹא

כָּאן. מְפֻזָּרִים. מְפֻזָּרִים, פְּתוּחִים, נוֹשְׁרִים

 

===

השיר נכתב מהמקום המתואר בצמד השורות השני. זה מפתיע, כי אחרי תמונת הנוף פתאום מתגלה מישהו (שמוצג כלא-נמצא) בפינת הציור, והוא רואה את סוף מסע הפרחים (ב"גביעים" הכוונה לחלק של הפרח  המגן על הניצן) ליד ביתו. הוא רואה את נשירת הפרחים לנחל או על הגדה, מרים ראש ורואה – או מדמיין – את מקורם הרחוק, הגבוה (צמרות, הרים, רוח). אבל מובן שאין כאן באמת סוף מסע ומקור, כי הפרחים באו ממקום-זמן שלפני מעופם המרהיב בגובה, והם ימשיכו לנוע ולהתגלגל הלאה – קל לראות זאת בפרחים שינשרו במי הנהר. השיר מתאר מקטע של מציאות אבל לא פחות, ואולי יותר – פתיחה של מציאות, שהופכת בקלות לפתיחה פנימית.

להסבר קצר על מהות ה"כתיבה בעקבות", שאינה תרגום, ולקישורים, ראו בפוסט הקודם.

 

Guo_Xi_-_Early_Spring_(large).jpg
גואו שי, "תחילת אביב", 1072, סין. 158×108ס"מ, מוזיאון הארמון, טייפה

בעקבות ואנג ויי

מִנְזָר גָּבוֹהַּ, מֶרְחָב פָּתוּחַ לְגַמְרֵי,

וַדַּאי יֵשׁ פֵּשֶׁר לְרֵיקוֹת גְּדוֹלָה כָּזֹאת.

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ תַּרְנְגוֹל לְמַטָּה בַּבִּירָה,

לִרְאוֹת רוֹכְבִים שָׁם בַּדְּרָכִים הַדְּרוֹמִיּוֹת.

שֹׁבֶל עָשָׁן מֵעֵבֶר לְמֶרְחָק אֵין-קֵץ,

יָרֹק פּוֹרֶה עַד קְצֵה הַיַּעַר הָרָחוֹק;

מַעֲרָבָה לְקִבְרֵי הַמְּלָכִים שְׁקִיעָה; פְּסָגוֹת

כְּחֻלּוֹת הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְרִבּוֹא כְּפָרִים. כָּאן,

הַיּוֹם, אֵין גְּבוּל לִקְצֵה הָרְאִיָּה,

וּמִתְרוֹקֵן הַלֵּב; לְתַעְתּוּעַ אֵין מָקוֹם.

 

===

וַאנג וֵיי (משורר, צייר ומוזיקאי, סין, 759-699). אין זה תרגום כי אם כתיבה בנוסח שלמדתי מצ'סלב מילוש: "שיר בעקבות", כלומר כתיבת נוסח על בסיס תרגום (במקרה הזה: תרגומו היפה של דיוויד הינטון), כתיבה שמודעת למרחקה מהמקור ואף לא מתיימרת להוות תרגום מדויק של התרגום, אך מצויה, בכל זאת, בקרבה כלשהי למקור הסיני ואינה שיר עברי מקורי. השיר הזה הוא הדגמה, אחת מרבות, לאפשרות הפתיחה של מילים ספורות, שהציור והשירה הסינית כה הצטיינו בה. כדאי לשים לב לכיוונים ולצבעים שיוצרים, בשמונה שורות, נוף תלת ממדי עשיר ומהדהד, שאפשר להיות בו. תנועות למעלה – ההר שבּו המנזר, הפסגות הרחוקות, העשן המיתמר; תנועות למטה: הפניית הקשב אל התרנגול (מעיר הבירה ההומה נבחר רק פרט אחד!), ירידת השמש במערב. תנועות אופקיות – מפסגה לפסגות, תנועת הרוכבים בדרום, התפשטות הירוק. והצבעים: ירוק הצומח, אדום השקיעה, כחול ההרים הרחוקים, שחור-אפור העשן… השיר מחווה תנועה רחבה מהמנזר אל המרחקים, כמו במעוף, וחוזר בסופו של דבר אל המקור הריק שממנו יצא.

תרגומים "אמיתיים" של שירי ואנג ויי אפשר למצוא כאן וכאן.

 

Wang_Shimin-After_Wang_Wei's_Snow_Over_Rivers_and_Mountains.jpg
ואנג שימין, בעקבות ציורו של ואנג ויי 'שלג על נהרות והרים', 1668, 134×60 ס"מ, מוזיאון הארמון המלכותי, טייוואן

 

כמו דיבור של פטיש למסמר

מאת ג'יין הירשפילד

מתוך הספר "היופי" (2015)

 

כְּשֶׁהַכֹּל נִכְשָׁל

כִּשָּׁלוֹן מְפֹאָר

כִּשָּׁלוֹן חָרוּץ

כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל פַּטִּישׁ לְמַסְמֵר

אוֹ כְּמוֹ מְנוֹרָה שֶׁהֻשְׁאֲרָה פּוֹעֶלֶת בְּאוֹר יוֹם,

 

אִמְרִי אֶחָד.

אִם שְׁנַיִם לֹא בָּא בְּעִקְבוֹתָיו,

אִמְרִי שָׁלוֹשׁ. אִם זֶה נִכְשָׁל, אִמְרִי חַיִּים,

אִמְרִי עָתִיד.

 

אִם אֵין לָךְ עָתִיד

נַסִּי הַרְבֵּה,

אִם אֵין לָךְ בַּרְזֶל נַסִּי צֵל.

 

אִם גַּם צֵל נִכְשָׁל,

אִם קוֹלֵךְ נוֹפֵל וְנוֹפֵל וּמַמְשִׁיךְ לִפֹּל

כְּשֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ רַק אֲוִיר וּדְמָמָה,

 

אִמְרִי שׁוּב אֶחָד,

אֲבָל הַפַּעַם בְּיֶתֶר נֶחְרָצוּת,

 

כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל מַסְמֵר אֶל צִיּוּר,

כְּמוֹ פַּטִּישׁ שֶׁהֻשְׁאַר פּוֹעֵל בְּאוֹר יוֹם.

 

 

 

 

 

 

החום והקור

בַּאי ג'וּ־יִי 

מסינית: יובל אידו טל ויואב רפופורט

 

שנת לילה בין גשמי סתיו

 

קַר כָּל כָּךְ הַלַּיְלָה לַיְלָה קַר בְּחֹדֶשׁ סְתָו שְׁלִישִׁי

אִישׁ אֶחָד זָקֵן בְּבַטָּלָה בְּרוּכָה

רוֹבֵץ עָצֵל אֶת אוֹר הָעֲשָׁשִׁית הוּא יְכַבֶּה אַחַר כָּךְ

בְּמַעֲמַקֵּי קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם שְׁנָתוֹ יְפֵהפִיָּה

מַלְהִיט בַּכְּלִי אֶת לַהֲבוֹת הָאֵפֶר שֶׁכָּבוּ

וְהַנִּיחוֹחַ מַעֲמִיק אֶת חֹם סְדִינָיו וְהַשְּׂמִיכָה

בָּא הַשַּׁחַר קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם

עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ

 

 

מסופר על בַּאי ג'וּ־יִי (סין, 772–846) שהיה מראה את שיריו למשרתים, ואם לא היו מבינים היה מתקן אותם. את השירים, לא את המשרתים. שירה לירית, אם אפשר להכליל, נובעת מדברים פשוטים כמו נוף, אהבה, געגוע. כמו שאומרים באנגלית, זה לא rocket science. מעניין, לכן, שיצא לשירה שם מסובך. המשוררים, כמובן, הסתבכו, מכל מיני סיבות שקשורות להיסטוריה, לפסיכולוגיה ולספרות. גם לתסבוכות יש מקום. אבל לא כדאי לשכוח את הדברים הפשוטים ואת היכולת לכתוב עליהם בפשטות, פשטות שתיגע במורכבותם ותצייר קו מסביב מה שקשה לדבר עליו למרות פשטותו.

שלפתי היום מהמדף ספר שהייתי מעורב בעשייתו, שכמו רוב הספרים הבאמת-חשובים זכה להתייחסות לא מספקת. שנתיים אחרי שיצא אני מרשה לעצמי לכתוב על שיר אחד ממנו כמה מילים.לבי נבהל מהירח קדמי.jpg

הדברים הפשוטים בשיר הזה הם חום וקור ושינה. כולם מכירים את זה. מילים על דף הן תמיד בטמפרטורת החדר. אפשר לומר שלדף המודפס אין טמפרטורה. הוא לא מעביר חום או קור. הקסם של השיר הוא שהוא ממחיש חום ויוצר חום בתודעה מבלי להשתמש בתנור או במזגן.

הוא עושה זאת בכל שהוא יוצר מסגרת קרה ובתוכה מעלה בהדרגה את החום.

השורה הראשונה מקפיאה: "קר כל כך", "הלילה", "לילה קר", "סתיו". אחרי פתיחת-הקור הזאת הוא מתחיל להעלות את החום. בתחילה זה רק חום של עששית שבעיקר מפיצה אור; אחר כך להבות אפר שכבו, אך הזקן מחדש את בערתן; אחר כך זה כבר "חום סדינים ושמיכה" ש"מעמיק". והוא מעמיק בגלל ניחוח. זה כבר חום פלאי. הריח מעמיק את החום כמו שקול ציפור מעמיק את הדממה בהרים. איך? עובדה.

בתוך מובלעת החום הזאת נמצא זקן. מישהו רואה אותו. "שנתו יפהפייה". מי, אי פעם בתולדות האנושות, אמר דבר כזה? הכתיר שינה כיפהפייה? המבט הזה, התיאור הזה, הוא הדבר שנמצא בלב החום של השיר. וזה כבר לא חום של תנור ואש, אלא חום רגשי, חום של מבט.

שינה היא דבר פשוט. במובן זה שכולם מכירים אותו. כמה יפה שהשינה וההתעוררות לחדש את התנור דומות: האש נרדמת, האיש מתעורר; האיש נרדם, האש מתעוררת. צריך לעצום עיניים ולחוש את זה. זו שינה פשוטה שמתוארת כמעט כאגדה.

לקראת יציאה מהשיר הקור חוזר. "קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם". האם הוא רק מאריך לישון? או שמא קראנו שיר על שעותיו האחרונות של אדם? השיר משאיר את זה פתוח. על הסף בין שינה יפהפייה לדאגה על מוות. אין לתאר כמה הסף הזה טעון. היינו שותפים למבט אינטימי באיש הישן, ועתה השיר עומד להיגמר ואיננו יודעים מה מצבו. כי השיר מוציא אותנו החוצה.

השיר מסתיים בחידוש מסגרת הקור. "עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ". שלכת קפואה על מדרגות קרות. העלים נמו בחוץ, קפאו בלילה; האם הזקן יתעורר, יהיה כמו עלה ששב אל העץ?  מה שברור, שמי שראה את הזקן מקרוב, אפוף חום, יצא עכשיו אל הקור, והוא מביט בבית מבחוץ, ליד המדרגות, אולי אחרי ירידה בהן, בהפניית ראש אחרונה לאחור. מי המביט? בן-משפחה? לא סביר, כי התיאור "איש אחד זקן" מרוחק יותר ממה שהיה אומר הבּן שלו.

כוונתי לומר, שנוכחות המתבונן היא בעצמה חידתית. ואנו דומים לו.

 

כל מי שנעשה לו נס

ספר האגדה של ביאליק-רבניצקי במהדורה החדשה של אביגדור שנאן (דביר וקרן אבי חי, 2015) עבה וגדוש כספר טלפונים של עיר גדולה. וכמו במדריכי הטלפונים של כרכים, הכרך מלא עניינים, פינות נסתרות וסיפורים מפתיעים.

אתמול נקלעתי לפרק לא-ארוך ובו 30 קטעים שכותרתו "שירה" (עמ' 589–593). הנושא מעניין משתי סיבות. ראשית, מעניין ביותר מה בחר המשורר הגדול (עם שותפו) לדלות מספרות חז"ל על שירה. שנית, המבחר הזה העלה בי רעיון, והוא לבנות מעין אנתולוגיה של ספרות חז"ל על שירה. נקודת המוצא תהיה במקורות של "ספר האגדה" אך יש עוד מקורות מעבר לשלושים הקטעים האלה. ככל הידוע לנו חז"ל לא כתבו שירה, אבל הם חשבו וכתבו לא מעט על שירה היות שיש שירה במקרא – שירת הים, שירת תהלים, שירת הלוויים במקדש וכו', ושירת בני אדם בכלל. מובן שהמילה "שירה" במקרא, בספרות חז"ל ובשימושנו-אנו אינה זהה, אבל לא מדובר בזרות גמורה. גרעין המילה נשמר לאורך הדורות, ואותו יהיה מעניין לברר ולאפיין, ואולי לשרטט קווים למעין תורת-שיר (פואטיקה, או ארספואטיקה) עברית קדומה.

הנה, כסיפתח, שלושה קטעים. אני מביא אותם בנוסח של ספר האגדה:

  • אמר רב: לא נברא העולם אלא לדוִד, ושמואל אמר: למשה, ור' יוחנן אמר: למשיח (סנהדרין צח ע"ב). מאחורי המחלוקת לשם מי נברא העולם עומדת השאלה על מה העולם עומד, מה עיקרו: התורה בהיבט החוקי שלה (משה), הגאולה (משיח) או השירה (דוד, משורר תהלים על פי המסורת)? השאלה אינה מוכרעת (כמובן), אבל מה שמעניין בה הוא עצם ההשוואה בין שלושת הדברים הללו – תורה, גאולה ושירה. שירה מושווית לשני יסודות העיקריים של הקיום היהודי, לשתי ההתגלויות הגדולות: של העבר (מתן תורה) ושל העתיד (ביאת המשיח). האם אפשר לשער כי ברקע המשולש עומדת ההכרה כי שירה היא כלי ההתגלות של היומיום – המגשר בין אותם עבר ועתיד?
  • מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם, זהו שנאמר (תהלים צג, ד): "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם", וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים (תהלים צג, ד): "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אִם אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן לֹא פֶּה וְלֹא אֲמִירָה וְלֹא דִּבּוּר הֲרֵי הֵן מְקַלְסִין אוֹתִי, כְּשֶׁאֶבְרָא אָדָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בראשית רבה ה, א). זהו תיאור נפלא המוסב על ימי הבריאה הראשונים, ואפשר למזג אותו בתולדות כדור הארץ כפי שידועות לנו. עד לפני כ-400 מיליון שנה לא נשמע קול עלי אדמות מפני שכל החיות התקיימו מתחת למים. המדרש כמו מתאר את המצב הזה, ורואה כי השירה אינה עניין מילולי דווקא. המים, בעצם קיומם ובקול שהם משמיעים, אומרים שירה. מהללים את הקיום. העולם לא היה אילם מעולם. שירת האדם ממשיכה את שירת המים. וראו מדרש ברוח דומה על דוד והצפרדע בספר האגדה, סעיף קלה.
  • אמר רבי סימון: לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלים לו על כל עוונותיו ונעשה בְּרִיָה חדשה (מדרש תהלים יח, ו; ילקוט שמעוני לשמות, רנד). הדברים לא צריכים הסבר: שירה אינה פעולה רצונית אלא היא פעולה שתלויה בנס, מצב מיוחד החורג מן היומיום, והנס עשוי להביא את האדם לאמירת שירה. השירה היא נס נוסף, ולפחות תולדה של נס, והתוצאה שלה גם היא נס (כפול) – מוחלים לו על כל עוונותיו (מעין טהרה או התחדשות) והוא נעשה אדם חדש. השירה נתפסת כאן כחלק משרשרת התהוות: נס ← שירה ← טהרה ← אדם חדש. השרשרת כמובן לא נגמרת כאן, ויש להניח כי האדם החדש, כמו כל דבר חדש, לא יהיה חדש לנצח. והדברים כה קרובים ברוחם למה שכתב פ"ב שלי לפני כמאה שנה ב"סנגוריה על השירה":

A man cannot say, “I will compose poetry.” The greatest poet even cannot say it; for the mind in creation is as a fading coal, which some invisible influence, like an inconstant wind, awakens to transitory brightness.

ז'ורז' סרא, Le Bec du Hoc, Grandcamp, 1885, גלריה טייט, לודון
ז'ורז' סרא, Le Bec du Hoc, Grandcamp, 1885, גלריה טייט, לונדון

גל איטי

פִּסְגַּת הַר אַחַת

הַשֶּׁלֶג עוֹד עָלֶיהָ

שָׁם גְּבוּל הַמָּחוֹז

 

(מסאוקה שיקי, שני סתווים, תרגם מיפנית איתן בולוקן, ספרי ירח חסר 2019; מהדורה דו לשונית יפנית-עברית בצירוף קליגרפיה ואחרית דבר מאת המתרגם).

23_-_The_Sea_off_Satta.jpg
הירושיגה, הים ליד סאטה, חיתוך עץ, 1859

התמונה מוכּרת ופשוטה: אנו כאן יכולים לדמיין את החרמון. מבט מרחוק. שלג על הפסגה, לא על כל ההר. במקרה שלנו, שם גבול המדינה. מהצד השני – סוריה. מקום אחר.

מה יש בשיר הזה בניגוד למבטינו השגרתיים בחרמון, ומדוע אחרי קריאת השיר אפשר להביט בחרמון אחרת? ובכן, דבר אחר בולט: בשיר, בניגוד לתמונת הטבע במציאות, יש מעט מאוד "חומר", מעט מאוד פרטים. אילו היינו צריכים לצייר את התמונה ששיקי רושם, היינו זקוקים לקו קמור בזווית להר, לעוד קו זיגזג אופקי לסמן את גבול השלג, ולקו ישר למטה שיסמן את הגבול. במציאות יהיו עוד פרטים רבים: צבעים, קולות, אולי עוד פסגות, וגם מערך שלם של דעות מוקדמות, למשל על "שלנו" ו"שלהם" מבחינה מדינית, על נשיא זר שחותם על מסמך שקובע שהמחוז שלנו או שלהם, וכדומה.

השיר מְפנה את כל זה. הר, שלג, גבול, מחוז שמעבר לו, מחוז שבתוכו אנחנו נמצאים. ומסביב הדף הריק.

מה אפשר לעשות עם זה? מפתח יכול להימצא במילה יוצאת הדופן בשיר, מילת הזמן היחידה זו, הכמוסה במרכזו (בתרגום, לפחות): המילה "עוד". בתוך שיר גאוגרפי, מרחבי, פועמת מילת זמן. השלג עוד על הפסגה, דהיינו הוא נמצא בתהליך של הִמַּסּוּת. מכאן, מרחוק, איננו רואים את זה כהתרחשות, אבל אולי אנו מבחינים כבר ב"קרחות" בשלג. השיר רואה את המוצק בהשתנותו.

השלג הנמס הוא תהליך, מַעֲבָר. והמעבר הזה נמצא ב"עוד" שבזמן ובמעברים האחרים שבמרחב: מעבר בין קרקע לפסגה (דרך קו השלג); מעבר בין מחוז למחוז, מעבר בין פסגה לשמַים. התמונה המצומצמת והקפואה יכולה להיראות גם כאפשרות לתנועה רבה, על הציר האופקי (מסע) ועל הציר האנכי (טיפוס). ההר הוא גם דממה עצורה, וגם אפשרות של תנועות, לאורך ולרוחב. אבל זה הייקו, לא סיפור. כרגע, בזמן של השיר, אין כאן סיפור מסע, שאיפה לחצות גבול, או לטפס. ההר והגבול פשוט שם. זאת לא סיבה לכבוש אותו. הן במחוז שמאחורי ההר גם מביטים על ההר ואומרים, במידה זהה של צדק, "שָם גבול המחוז".

אנו יודעים היום שהר ושלג נמס הם דברים דומים למדי, בהיותם תנועות-שינוי בקצבים שונים. הר הוא תנועה קרקעית אטית. רכס הרי ההימליה (פירוש המילה "מעון השלג") נוצר, למשל, מדחיפה של הודו כשנסעה אל תוך אסיה לפני כ-10 מיליון שנה. הר הוא גל אטי מאוד וגבוה מאוד של קרקע. הודו ממשיכה להידחק אל תוך אסיה, והרכס, שגובהו כ-8 קילומטר, ממשיך לגבוה לאט, בערך סנטימטר מדי שנתיים.

המבט שמציע השיר הקטן של שיקי, כמו שירי הייקו רבים כל כך, הוא פתיחה אל הרוחב והגודל מתוך פרט קטן – והר הוא פרט קטן ביחס לסובב אותו. ניקוי הפרטים העודפים מסביב להר מאפשרים לראותו, דרך השיר, כציר בין שמים וארץ, כפרגוד בין מחוז למחוז. וגם, ואולי בעיקר, לראות את החלוקה של "מחוזות" (או במקרה של החרמון – מדינות) ביחסיותה המגוחכת קצת. יבשת הודו נעה כבר מיליוני שנים ומרימה לאט את ההר, ואנו, בני האדם, מסמנים קו ישר על האדמה, אומרים שעובר כאן גבול ומאמינים שכך זה יישאר. נשיא זר חותם על נייר וכולנו מאמינים, ממש מאמינים, שהמציאות השתנתה. "נשיא", בלשון המקרא, זה גם ענן גשם.

 

 

עוד פרטים על ספרו של שיקי (1867-1902), כולל אפשרות רכישה בהנחה, אפשר למצוא כאן.