על האש. בעניין הקורונה

איני עוקב אחר העיתונות וייתכן שהדברים כבר נאמרו במקום אחר. אבל נראה שאפשר לסכם את מצב העניינים בכך שהאנושות, למעט חריגים, מעוניינת בקורונה וביתר המגפות. האנושות מעוניינת בהן מפני שהמחיר הנדרש לשלם עבור מניעתן הוא ביטול תעשיית הבשר והעוף. דומה שאיש לא מדבר על כך, ודאי לא הפוליטיקאים הנלעגים המושלים בנו. במקום לשלוח שוטרים לסלק רצים מפארק הירקון היה צריך לשלוח אותם לסגור את החוות התעשייתיות של הבקר, החזיר והעופות, ואת שווקי חיות הבר, בעולם כולו. אבל יש להניח שאפילו חולי קורונה בבתי החולים קיבלו בימים האחרונים עוף לארוחת צהריים מטעם בית החולים וביצה לארוחת בוקר, פאר היצירה של לולים תעשייתיים.

הווירוס הנוכחי (כמו כמה אחרים) מגיע מבעלי חיים צפופים ב״להקות״ של מיליונים, או בשווקי בשר. בני אדם מחפשים את החיה ה"אשמה" (עטלף? פנגולין? דרקון כחול?) ואינם מבינים שהם החיה האשמה. הבלש מתחקה אחר הפושע בידיים אדומות מדם. השפעת הספרדית שקטלה לפחות 40 מיליון בני אדם היתה שפעת עופות. אבולה נוצרה מבשר ציד, כנראה של קופים. הווירוסים ״נוקמים״ את נקמת החיות הכלואות שאנו סוגרים (בכלובים) ופותחים (בסכינים).

על פי ההרצאה המצורפת, שחובה לצפות בה, המשוואה נראית פשוטה: בשר+מטוסים=מגיפה. במכלאות ובלולים הווירוס מתבשל, והתחבורה מפיצה אותו ברחבי העולם. נראה לי שאיש אפילו לא שוקל לשנות את זה, ואם יימצא חיסון או תרופה לקורונה יש להניח שבהקדם יחזור המצב לקדמותו מבחינת טיסות, ומבחינת תעשיית הבשר יש להניח שהוא לא ישתנה כלל. עם כל החיבה להוגי הדעות הסבורים שהאנושות תשתנה בעקבות המצב, יש להעיר שזה לא יכול לקרות מפני שנראה שרוב האנושות לא מבינה כלל מה מקור הבעיה. ואם אחרי השפעת הספרדית יצאנו למלחמת עולם שניה (אם לציין רק דוגמה אחת), מה גורם למישהו לחשוב שהפעם יהיה אחרת?

כרגע כולם עסוקים במניעה שטחית, ובדיעבד. את מקור האש כמעט איש לא מעוניין לכבות. אדרבה, מיליארדי אנשים רוצים את האש. כי האש טעימה לחיכם. מנפנפים קצת את העשן, לא מבינים למה יש עשן, לא שואלים, ומקווים לטוב.

מיליונים מאתנו יושבים בבתים כי מיליוני חיות יושבות בכלובים.

בעקבות חאן שאן

תַּחַת מֶרְחֲבֵי הַכּוֹכָבִים עֹמֶק מְסַחְרֵר שֶׁל לַיְלָה.

מַעֲלֶה אוֹר בִּמְנוֹרָה אַחַת בֵּין הַצּוּקִים. הַיָּרֵחַ לֹא שָׁקַע עוֹד.

זֶה הַיַּהֲלוֹם הַבִּלְתִּי-מְלֻטָּשׁ. לַהַט עָגֹל מָלֵא

תָּלוּי שָׂם בָּרָקִיעַ הַתָּכֹל-הֲכִי-שָׁחֹר, לִבִּי.

 

=

חאן שאן (כינוי שפירושו הַר קַר). פעל בדרום-מזרח סין, כנראה במאה התשיעית. כרגיל בפוסטים האחרונים, בעקבות תרגום של דיוויד הינטון.

=

three-friends
ז'או מנג-ז'יאן, שלושה חברים בחורף [=אורן, במבוק, שזיף], המאה ה-13, דיו על נייר, 32.2×53.4 ס"מ, מוזיאון הארמון, טייפה

העלילות הסבוכות הנרקמות ברהיט

יהיה חבל מאוד אם הספר הנפלא הזה ייעלם ברעש המאורעות, מפני שהוא יכול להיות מעין תשובת משקל למאורעות באשר הם, שיעור בקיום בעולם שמסרב להאמין שהכול רק מגפה, תככנות ורעש. זה ספר כל כך חשוב ויפה. המתרגמת, באחרית הדבר שלה, מכנה את הספר "בית ספר לתמימות" (בעקבות ביטוי של המחבר עצמו). במילים אחרות, עדיין מאחרית הדבר, בשלאר מלמד אותנו "לראות את העולם שכאן, ממש כאן, מולנו, לפגוש את העולם", ולפגוש אותו לא כחומר אדיש שאנו אדישים לו אלא כחומר חי שאנו מגיבים לו באופן חי.

דוגמה פשוטה: אפשר להביט בקונכייה ריקה של חילזון ולראות בה מין אבן חלולה, משעממת קצת פחות מחצץ, ואפשר, כמו בשלאר, להקדיש לה פרק שלם בספר, לראות בה, בין היתר, "סמל של גופנו הסוגר כמעטפת חיצונית על הנשמה המחיה את היצור כולו", לשים לב ש"היצור הרך ביותר יוצר את הקונכייה הקשה ביותר", ואולי מעל הכול – וזה קשור גם למצב הנוכחי – לראות שהקונכייה היא ביטוי של המצב "לגור לבד", מקבילה לחדר פרטי שבו אפשר להתכנס וממנו לצאת אל העולם בלי לצאת מהחדר.

אולי אפשר למדוד גדולתו של ספר על פי קריאת הציטוטים שבו. והספר של בשלאר שווה את מחירו גם אם כל מה שייקרא בו הוא רק המשפטים המצוטטים בו. בפרק הקונכייה אנו מוצאים שברי שיר כמו "הָאַרְמוֹן הוּא קוֹנְכִיָּתוֹ". הרי שלוש מילים אלו די בהן לעצור אותנו, להרחיב את הנשמה, כמעט להיכנס פנימה אל המילים הנפתחות.

הנה עוד כמה ציטוטים מהספר, מחוץ הקשרם ובלי סדר:

  • "כאן, לבד, בין שמים וארץ, ביליתי שעות עם הסיבּכיוֹת" (שאטובריאן).
  • "היכן איבדתיך, אלבום תמונותיי הרמוס?" (דה רישאר).
  • "בית הקיצים היפים והאפלים של ילדותי" (רילקה).
  • "מנורה דולקת מאחורי החלון / ערה בלבו הכמוס של הלילה" (ברוקואה).
  • "חשפתי את העלילות הסבוכות הנרקמות ברהיט" (קרוס).
  • "אני המחבוא של עצמי" (בוסקה).
  • "הציפור, אומר מישלה, היא בעל מלאכה נטול כל כלי עבודה".
  • "כמו מישל לריס, שבעודו מצויד בסיכה, יוצא לצוד אבק מחריצי רצפת העץ".

ועוד ועוד. אפשר ממש ליצור מהספר הזה ספר פסוקים רבי השראה. אולי המשפט היפה בספר, של בשלאר עצמו, שממש עצר את נשימתי וגרם לי לקום רגע מהספסל (אני חייב לכתוב ספר שיתחיל במשפט הזה, חשבתי):

  • "ישנו יער אחד שאני מכיר, שסבי הלך בו פעם לאיבוד".

אין לי הרבה מה להוסיף על אחרית הדבר של המתרגמת. אפשר לומר שהספר הוא הצעה לראות את העולם, לשים אליו לב, אבל באופן דרשני. לא באופן דומם, שגם לו יש מקום (מן הדממה עולות לפעמים המילים). המילה "מדרש" לא מופיעה כמובן אצל בשלאר, אבל להרגשתי זה מה שהוא מציע. לא לפרש את העולם (אם פרשנות היא הסבר "נכון", הולם) אלא לראות בכל פיסה של חיי היום-יום הצעה לדמיון שקשור אך לא כבול לעולם התופעות, בין אם פיסה זו היא קונכייה פשוטה, או בית, או פינה בבית, או מרתף. לשאול "מה זה" על מקומות וחפצים שכבר שכחנו. לכן, אולי הספר הוא לא כל כך פואטיקה סדורה של החלל (או: המרחב) אלא הצעה לפואטיזציה פעילה (לא בכוח) של המרחב, כלומר ליצירת העולם כפואטי, יפה, מעניין ומסעיר. כן, גם בימי מגפה וגם בימי שחיתות, ואולי במיוחד בימים כאלה, שאחרת ניוותר רק עם המחלה ואובדן הדרך. אם זה אכן בית ספר לתמימות הרי זה בית ספר לשירה ולכל יצירה. ומוטב: בית ספר לחיים, חיים מלאים שאפשר לשמוח בהם.

 

גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, מצרפתית: מור קדישזון, בבל (עיון) 2020 [1957].

כאן המהדורה הדיגיטלית.

 

1200px-Sea_shell_(Trinidad_&_Tobago_2009).jpg
Strombus gigas, טרינידד, קרדיט: cheesy42

 

בעקבות טָאוֹ צְ'יֶן, 2

נכתב באחד הבקרים בחודש החמישי, בעקבות שיר של טאי צ'וּ-פּוּ

 

סִירָה רֵיקָה, הַמָּשׁוֹטִים תְּלוּיִים חָפְשִׁי,

אַךְ הַשִּׁיבָה נִמְשֶׁכֶת לְלֹא קֵץ. נִפְתַּחַת

הַשָּׁנָה וְאָז כְּהֶרֶף עַיִן כְּבָר כּוֹכְבֵי אָבִיב

חוֹזְרִים לְכָאן, וְשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ בְּהִירִים

מַעֲנִיקִים לְכָל הַיֵּשׁ רֹב שֶׁפַע.

עֲצֵי צָפוֹן מְלַבְלְבִים, מְלֵאֵי עַלְוָה,

הַגֶּשֶׁם בָּא בְּעוֹנָתוֹ מֵעֳמָקִים רֵיקִים.

שַׁחַר נִפְתָּח. רוּחַ הַקַּיִץ מַגְבִּיהָה.

הַאִם הָיָה מַי שֶּׁהִגִּיעַ לָעוֹלָם הַזֶּה מִבְּלִי

שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתוֹ? תָּמִיד יַגִּיעוּ הַחַיִים לְסִיּוּמָם.

בַּבַּיִת, בַּזְּמַן שֶׁעוֹד נוֹתָר, אֲנִי מַמְתִּין.

זְרוֹעַ כְּפוּפָה הִיא כָּרִיתִי הַיְחִידָה;

עַל הָרֵיקוּת אֲנִי שׁוֹמֵר שְׁלֵמָה.

נוּעַ עִם הַשִּׁנּוּיִים, עִם הַקָּשֶׁה וְהֶחָלָק,

וְהַחַיִים לֹא יִהְיוּ בְּמַעֲלֵה אוֹ בַּמּוֹרָד.

אִם תִּוָּכַח בַּגֹּבַהּ הַטָּמוּן בְּמַעֲשֶׂיךָ

לֹא תְּבַקֵשׁ עוֹד לְטַפֵּס אֶל הַפְּסָגוֹת שֶׁל בְּנֵי-אַלְמָוֶת.

 

ma yuan.jpg
מא יואן, צפיה בירח, סביבות שנת 1200

 

בעקבות טָאוֹ צְ'יֶן

פרידה מאורחים

 

יָמִים קָרִים שֶׁל סְתָו. מֵאָה צְמַחִים

כְּבָר הָרוּסִים. עַתָּה עוֹנַת הָעֲקֵבוֹת בַּכְּפוֹר

הִגִּיעָה, וְאָנוּ מְטַפְּסִים עַל הַמִּגְדָּל הַזֶּה בִּכְדֵי

לְהִפָּרֵד מֵאֵלּוּ שֶׁחוֹזְרִים לְבָתֵּיהֶם.

בָּאֲוִיר הַקַּר הָרִים וַאֲגַמִּים מְסֻתָּרִים. עֲנָנִים

נִסְחָפִים, תָּמִיד בְּלִי שֹׁרָשִׁים,

אִיִּים נוֹשְׂאִים מַחְשְׁבוֹתֵינוּ לַמֶּרְחָק

מֵעֵבֶר לָרוּחַ וְלַמַּיִם הַמְּאַיְּמִים. אָנוּ צוֹפִים

בַּלַּיְלָה הַיּוֹרֵד, שְׂמֵחִים בְּאֹכֶל טוֹב, וְצַעֲרֵנוּ

הַיָּחִיד בָּא מִדִּבּוּר עַל הַפְּרֵדָה.

צִפּוֹרֵי בֹּקֶר שָׁבוֹת כְּדֵי לָלוּן, וּבַמֶּרְחָק הַשֶּׁמֶשׁ

מְגִיחָה, אוֹרֶזֶת אֶת אוֹרָהּ הָאַחֲרוֹן.

דְּרָכֵינוּ נִפְרָדוֹת; אַתֶּם נֶעֱלָמִים, אֲנַחְנוּ כָּאן.

בְּעֶצֶב אָנוּ נִשְׁאָרִים וּמַבִּיטִים אָחוֹר. עֵינַיִם

מַבִּיטוֹת בְּסִירַתְכֶם הַמַּרְחִיקָה.

לִבֵּנוּ מִתְיַשֵּׁב עִם מָה-שֶׁלֹּא-יָבוֹא.

 

 

~

טָאוֹ צְ'יֶן (365–427 לספירה) נחשב ל"אב המייסד" של השירה הסינית הלירית (אולי אפשר לקרוא לה: מודרנית?), שהיא גם שירת הטבע והנוף. שירה נכתבה בסין לפחות כבר במאה ה-6 לפנה"ס, כך שהמשורר הקדמון הזה הוא כבר חלק ממסורת בת אלף שנה לפחות (שמשהו ממנה הוא מכיר, כפי שעולה מכמה משיריו המתארים אותו עם ספרים). כמה משיריו מתורגמים ב-108 שירים של דן דאור. הוא לא מופיע במבחר שירת הטאנג היות שהוא קדם לשושלת זו בכמאתיים שנה.

גם כאן הנוסח שבעקבותיו הלכתי הוא של דייוויד הינטון. זהו "שיר בעקבות" ולא "תרגום", אם כי לשמחתי כתב לי יואב רפופורט, המתרגם מסינית, שאחד משירי ואנג ויי שבעקבותיו כתבתי יצא די נאמן למקור, למעט שורה אחת, שאותה תיקנתי שם לפי הצעתו. 

 

Fan_Kuan_-_Travelers_Among_Mountains_and_Streams_-_Google_Art_Project.jpg
פאן קואן, 1000 בערך, עוברי דרכים בין הרים ונהרות, 203×103 ס"מ, מוזיאון הארמון, טייואן

שיחה ושתי חרציות אקטואליות

היתה לי הזכות להשתתף בשיחה ארוכה עם רותי קרן בתוכניתה "מאחורי הקלעים" ברדיו. התכנית הזאת עוסקת באנשים שונים שנמצאים מאחורי היצירה האמנותית ויוצרת באופן מצטבר מעין רומן רדיופוני תיעודי של "בעלי מקצוע" שונים, ממדריכת זמרים לסופר בלשים למלהקת לרסטורטור של ציורים. רותי הזמינה אותי לדבר על כתיבה על אמנות, והיה לי נדמה, כמו בשיחות טובות, שהבנתי כמה דברים על עצמי.

השעה הראשונה כאן – והשעה השניה כאן.

IMG_2200.jpg
(התגודדות אסורה)
IMG_2201.jpg
(בידוד)

שלג רחוק על הר מרחף

 

67P_Churyumov-Gerasimenko_surface
The Snows of Churyumov-Gerasimenko
Images Credit: ESARosettaMPS, OSIRIS; UPD/LAM/IAA/SSO/INTA/UPM/DASP/IDA;
Animation: Jacint Roger Perez

זה סרטון שנוצר מאוסף תמונות. זה נראה כסערת שלג ליד מצוק הררי אבל המצוק הזה רחוק. הוא כוכב שביט (צ'וריומוב-גרסימנקו), השמים הם שמי החלל החיצון והשלג הוא אבק וקרח וגם כוכבים בתנועתם. מסלולו האליפטי של השביט מרחיק אותו כדי 850 מיליון ק"מ מהשמש ומקרב אותו עד כדי 186 מיליון ק"מ ממנה. כשהוא התקרב יחסית שלחנו את הגשושית "רוזטה" לבדוק אותו. הוא נע במהירות של כ-135 אלף קמ"ש. את המרחק מביתי בתל אביב למקום עבודתי בהר הצופים השביט היה חוצה בפחות משתי שניות.

הסרטון הגיע היום דרך המנוי של התמונה האסטרונומית היומית, APOD. משהו בריבוי הניתך הזה הזכיר לי, על דרך האסוציאציה, את הנגיף התורן הנוגח באנושות. ריבוי מסתער וסמוי מן העין המתרחש סביבנו כל הזמן. קארל זימר, בספרו "פלנטה של וירוסים" מציין כי ב-200 ליטר של מי ים אנו עשויים למצוא כ-5,000 סוגי וירוסים ובקילוגרם של קרקע מקרקעית הים – מיליון סוגים. כולנו מייחלים לבריאות טובה לנו ולשכנינו החביבים אך אין זה סותר את היכולת לראות שהנגיף הוא חלק ממציאות קוסמית בהיקפה, שבריאותנו היא רק היבט אחד שלה. וירוסים הם חלק חיוני במארג החיים עלי אדמות (למשל, הם מעורבים בהנדסה גנטית בהיקף עצום).

אנו דומים לאדם המניף ידיו מול יריב ענקי, עתיק (וירוסים קיימים ככל הנראה כבר מיליארדי שנים) ולא-נראה. יש הלומדים ענווה לאור המגפה הנוכחית, אבל אין צורך להיות חולה כדי להבין את מקומך: אפשר ללמוד ענווה גם במצב של בריאות טובה – מעצם התחכום וההיקף של הממלכה הוויראלית, שעליה רק רמזתי כאן. להבין שכל אחד מאיתנו אחוז ברשת ענקית-שקופה, כל יום. היא שם והיא פועלת גם באין כל תסמינים מטרידים. 

רק למקרא רשימתו של גדעון עפרת על תערוכת ג'. קונס אני חושב שהבנתי שהרשימה שלי על אותה תערוכה נבעה מהרקע הוויראלי הזה. האובייקטים המעוצבים (זאת לא אמנות) של קונס מכחישים את הווירוס, כלומר את השחיקה המתמדת של היקום את עצמו, כפי שרואים גם בסרטון למעלה. בעולם של ג"ק הכול נוצץ, חלק, חסר-זמן, קיים במעין בועה אטומה שאין בה זיקנה, מחלה ומוות. עולם שלא יוצא מהמזגן, שלעולם אינו מזיע. אין בו חיים: הכלב, יצור כה חי, עובר למצב צבירה מנופח ומומת שאין ללטפו ואין לחבקו ואין לדבר איתו, כמו האישה (שהופכת אצלו לפאלוס). הציור של קיסלינג שהזכרתי יכול להימצא ברצף עם הסרטון של השביט מפני שהוא מכיר בנוכחותם של הנסתר והמתכלה, ולכן יש בו אמת. התערוכה של ג"ק לא.

האם תמים הוא לייחל לכך שמוזיאון לאמנות יהיה מרחב של אמת, עומק ויופי בתוך ים הכזבים? לייחל שאת חסר הערך לא יציגו לנו בעזות פנים כ"ערך מוחלט"? ואולי שלא יציגו לנו בכלל?

בעקבות ואנג ויי, 2

פִּרְחֵי לוֹטוּס נִשָּׂאִים בָּרוּחַ עַל פְּנֵי צַמָּרוֹת;

גְּבִיעִים בְּאַרְגָּמָן מַרְהִיבִים בֵּינוֹת הֵרִים.

בַּבַּיִת שֶׁלְּיַד הַנַּחַל שֶׁקֶט, אִישׁ לֹא

כָּאן. מְפֻזָּרִים. מְפֻזָּרִים, פְּתוּחִים, נוֹשְׁרִים

 

===

השיר נכתב מהמקום המתואר בצמד השורות השני. זה מפתיע, כי אחרי תמונת הנוף פתאום מתגלה מישהו (שמוצג כלא-נמצא) בפינת הציור, והוא רואה את סוף מסע הפרחים (ב"גביעים" הכוונה לחלק של הפרח  המגן על הניצן) ליד ביתו. הוא רואה את נשירת הפרחים לנחל או על הגדה, מרים ראש ורואה – או מדמיין – את מקורם הרחוק, הגבוה (צמרות, הרים, רוח). אבל מובן שאין כאן באמת סוף מסע ומקור, כי הפרחים באו ממקום-זמן שלפני מעופם המרהיב בגובה, והם ימשיכו לנוע ולהתגלגל הלאה – קל לראות זאת בפרחים שינשרו במי הנהר. השיר מתאר מקטע של מציאות אבל לא פחות, ואולי יותר – פתיחה של מציאות, שהופכת בקלות לפתיחה פנימית.

להסבר קצר על מהות ה"כתיבה בעקבות", שאינה תרגום, ולקישורים, ראו בפוסט הקודם.

 

Guo_Xi_-_Early_Spring_(large).jpg
גואו שי, "תחילת אביב", 1072, סין. 158×108ס"מ, מוזיאון הארמון, טייפה

בעקבות ואנג ויי

מִנְזָר גָּבוֹהַּ, מֶרְחָב פָּתוּחַ לְגַמְרֵי,

וַדַּאי יֵשׁ פֵּשֶׁר לְרֵיקוֹת גְּדוֹלָה כָּזֹאת.

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ תַּרְנְגוֹל לְמַטָּה בַּבִּירָה,

לִרְאוֹת רוֹכְבִים שָׁם בַּדְּרָכִים הַדְּרוֹמִיּוֹת.

שֹׁבֶל עָשָׁן מֵעֵבֶר לְמֶרְחָק אֵין-קֵץ,

יָרֹק פּוֹרֶה עַד קְצֵה הַיַּעַר הָרָחוֹק;

מַעֲרָבָה לְקִבְרֵי הַמְּלָכִים שְׁקִיעָה; פְּסָגוֹת

כְּחֻלּוֹת הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְרִבּוֹא כְּפָרִים. כָּאן,

הַיּוֹם, אֵין גְּבוּל לִקְצֵה הָרְאִיָּה,

וּמִתְרוֹקֵן הַלֵּב; לְתַעְתּוּעַ אֵין מָקוֹם.

 

===

וַאנג וֵיי (משורר, צייר ומוזיקאי, סין, 759-699). אין זה תרגום כי אם כתיבה בנוסח שלמדתי מצ'סלב מילוש: "שיר בעקבות", כלומר כתיבת נוסח על בסיס תרגום (במקרה הזה: תרגומו היפה של דיוויד הינטון), כתיבה שמודעת למרחקה מהמקור ואף לא מתיימרת להוות תרגום מדויק של התרגום, אך מצויה, בכל זאת, בקרבה כלשהי למקור הסיני ואינה שיר עברי מקורי. השיר הזה הוא הדגמה, אחת מרבות, לאפשרות הפתיחה של מילים ספורות, שהציור והשירה הסינית כה הצטיינו בה. כדאי לשים לב לכיוונים ולצבעים שיוצרים, בשמונה שורות, נוף תלת ממדי עשיר ומהדהד, שאפשר להיות בו. תנועות למעלה – ההר שבּו המנזר, הפסגות הרחוקות, העשן המיתמר; תנועות למטה: הפניית הקשב אל התרנגול (מעיר הבירה ההומה נבחר רק פרט אחד!), ירידת השמש במערב. תנועות אופקיות – מפסגה לפסגות, תנועת הרוכבים בדרום, התפשטות הירוק. והצבעים: ירוק הצומח, אדום השקיעה, כחול ההרים הרחוקים, שחור-אפור העשן… השיר מחווה תנועה רחבה מהמנזר אל המרחקים, כמו במעוף, וחוזר בסופו של דבר אל המקור הריק שממנו יצא.

תרגומים "אמיתיים" של שירי ואנג ויי אפשר למצוא כאן וכאן.

 

Wang_Shimin-After_Wang_Wei's_Snow_Over_Rivers_and_Mountains.jpg
ואנג שימין, בעקבות ציורו של ואנג ויי 'שלג על נהרות והרים', 1668, 134×60 ס"מ, מוזיאון הארמון המלכותי, טייוואן

 

כמו זבובים

IMG_1225.jpg
זבוב פירות, על שולחן המטבח, תל אביב 2019, תצלום ד"ב

קחו שני זבובי פירות, [זכר ונקבה], והשאירו אותם בתנאי מחייה מיטביים למשך שנה, שהיא שוות ערך ל-25 דורות אצל זבובי פירות. כל זבובה מטילה 100 ביצים. נניח שכל הביצים יבקעו ויגיעו לבגרות, ונניח שממחציתן יתפתחו נקבות, שיזדווגו ויטילו אף הן 100 ביצים כל אחת. כעבור שנה נישאר עם הדור העשרים וחמישה שימנה – הוא לבדו – כמעט טרדסיליון זבובים אדומי עיניים. טרדסיליון הוא 1 ואחריו 42 אפסים. כדי להמחיש את המספר הזה, דמיינו שכמות הזבובים הזאת נארזת בצפיפות, צפוף ככל האפשר, לכדי כדור זבובים גדול: נקבל כדור שקוטרו גדול מהמרחק בין כדור הארץ והשמש.

Anne Sverdrup-Thygeson, The Extraordinary Lives of Insects: A Hidden History of the World, Mudlark 2019

[אני מכין קורס על חרקים וספרות לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בסמסטר העומד להיפתח ותוהה האם מידע כמו זה יגרום לסטודנטים להימלט מהאולם או דווקא להישאר בו. נהמר!]

IMG_1311.jpg
זבוב טורף, כליל 2019, תצלום ד"ב