החליל של משה

 

25flute1.600.ready.jpg

אהובים עלי במיוחד בתלמוד קטעים מעין היסטוריים או ארכאולוגיים. ישעיהו גפני כתב מאמר יפה (בספר "אבני דרך", הוצאת מרכז זלמן שז"ר) על חז"ל כארכאולוגים: תיאורים שבהם מישהו מתאר ממצא כלשהו שראה בעיניו, למשל התיאורים של מגדל בבל לא כאתר מיתולוגי אלא כאתר ארכאולוגי שאפשר לגעת בו ולבקר בו. או עדותו של רבי שמעון בן יוחאי, שמספר כי ראה ברומא את מנורת המקדש הבזוזה.

בקטע הבא מהירושלמי (סוכה, כה, א), יש דיון מעין ארכאולוגי כזה על כמה מכלי הנגינה של בית המקדש. אביא רק מקצתו, בתוספת סימני פיסוק:

חליל של מקדש – של משה היה, ושל קנה היה. נשבר ותיקנוה ולא היה קולו עָרֵב כמות שהיה. חזרו ונטלוהו, וחזר לכמוֹת שהיה.

כלומר: חליל בית המקדש הראשון היה של משה. והוא היה עשוי קנה. הוא נשבר ותיקנו אותו (רסטורציה!), אבל התיקון קלקל את צלילו של החליל העתיק. לכן ביטלו את התיקון, והצליל חזר לקדמותו – לא מושלם, אבל מי שניגן בו היה יכול לשער או לקוות שהוא שומע את הצליל הדומה לצליל העתיק ההוא, את המוזיקה של העבר.

את "של משה היה" יש המפרשים מתקופתו של משה (כך גם בתוספתא, להלן). אבל אני מעדיף כמובן לקרוא את זה – זה היה החליל הפרטי של משה. והלא הוא היה רועה צאן, וחליל הוא כלי עבודה. אגב, יש ממצאים ארכאולוגיים של חלילים בני כ-40,000 שנה, וכאן אפשר לראות ולשמוע מישהו שמנגן באחד מהם. חליל זה עשוי עצם של נשר, ולא קנה.

במקור קדום עוד יותר, התוספתא למסכת ערכין, התיאור שונה מעט:

חליל שבמקדש של קנה היה ומימות משה היה. פעם אחת צִפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה. נטלו צִפויו וחזר קולו להיות ערב לכמות שהיה.

ציפוי הזהב מייפה את החליל, אבל חליל לא צריך להיות יפה. קולו צריך להיות יפה. הזהב לא מוסיף.

התיאורים האלו נוגעים כה יפה בענייני "ואבּי-סאבּי" בהקשר מוזיקלי. אפשר גם לחוש איך מאחורי התיאור הספציפי של החליל עומדים עולמות שלמים, ומפנים היסטוריים גדולים. יש להניח שהמניפולציה על החליל (תיקון או ציפוי זהב) התרחשה בימי בית שני. ההבדל בין החליל של משה ובין החליל המעודכן אך הנחוּת מקפל בחובו את כל הדרמה שבין בית ראשון לשני, בין דור הזהב לדור הכסף. הדרמה של החליל העתיק היא הדרמה של כל דור שנמצא בצלו של דור קודם, ומנסה לעשות משהו כדי להגיע לאיכות (המדומיינת?) של הדור הקודם, אך בלא הצלחה.

חז"ל, שמתארים את החליל בתוספתא ובירושלמי, הם כבר עידן שלישי – אין להם לא את חלילו של משה ולא את החליל המתוקן או המצופה זהב. נותר להם רק הסיפור על החליל. את המוזיקה ההיא כבר אינם שומעים, אבל הם יכולים לספר סיפור יפה על המוזיקה ההיא.

 

הגיעה העת לצאת אל הים

אבות ישורון אמר בראיון להלית ישורון: "ההתרגלות להיות שיר זה עצמו נגד השיר, זה אנטי-שיר. מפני ששיר מביא דבר חדש, שלא היה ידוע ומורגש על-ידי אדם. ולא שיר בא לבטא מצב שהיה ידוע". ההתרגלות של הספרות לעצמה אינה רק עניין של תכנים ונושאים אלא עניין של צורה.

צורת השיר הלירי העברי קשיחה למדי מזה עשרות שנים. אין בכך בהכרח בעיה. יתכן שהשיר מצא את צורתו הנובעת מדחיסותו ובתוך מסגרת זאת הוא מתרחב, מתכווץ ומשתנה. ובכל זאת, שינויי צורה בספרות יכולים לסמן לפעמים על שינויים של גישה ושל רוח חדשה. כך בספרים כמו "אימה גדולה וירח" של אורי צבי גרינברג, שהוא שירה שגדלה והסתעפה באופן מחריד כמעט, או ספר כמו "ארעא" של הרולד שימל, עם האות העבה שלו והמילים המפוזרות על מרחבי דפים ריקים. מעניין היה לעשות קורס על ספרים מוזרֵי-צורה שכאלה, מעין היסטוריה של צורות משונות בשירה העברית. להתחקות אחר החיבור בין טיפוגרפיה ופואטיקה.

קריאת הקיץ המתוכננת שלי היא כמה מסכתות מן התלמוד הירושלמי. שנים רציתי להגיע אליו. מהדורת הרב יחיאל בר לב עומדת לרשותי, מפעל פרשני מרשים של אדם אחד, ובמחיר שאפשר לעמוד בו. התלמוד הירושלמי הוא למעשה טברייני, אלא שהמותג "ירושלים" חזק יותר מ"טבריה". לדמיין את הלימוד הזה על המים מעורר בי סנטימנט פטריוטי עז (שאינו קשור לקהילה לאומית אלא לקהילה טקסטואלית של לומדים). זהו טקסט שמקורו ומקומו כאן, בגליל. לקרוא טקסטים בני 1,600 שנה ויותר שנכתבו על האדמה שאתה עומד עליה, זה עושה לי את זה. החיבור למקום הזה הוא גם דרך נוף, אוכל ואנשים, אבל גם דרך מילים.

אני חוזר לעניין הצורות. יש בתלמוד ובמדרשים לפעמים סיפורים מוזרים, שרגישותנו המודרניסטית יכולה אולי לקבל בהבנה ובשמחה. במסכת שבת (יט, ב) מובא הסיפור הבא, שאני מביא בתרגום:

מעשה שקרה באסיה. אדם בשם אחא רצה להפליג בים בתקופה שבין סוכות לחנוכה. ראתה אותו גברת אחת ואמרה לו: "עכשיו מותחים מִפרשׂים?". התגלה לו אביו בחלום ואמר לו: "וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ". ולא שמע לה ולא לו – וירד לים.

יש בסיפור כזה משהו שקוראי הספרות בימינו כמעט לא יכולים לזהות כספרות. ראשית, הוא קצר. מאוד. שנית, אין פסיכולוגיה. אין מניעים גלויים. שלישית, החיבורים שלו מוזרים מאוד, הבזקים של פעולה ועלילה. רביעית, הסוף שלו משונה. זוהי דרך אחרת לספר סיפור. בעבור רוב הסופרים בימינו, המודל של כתיבת סיפור יהיה מבוסס על רומן אירופי – על כל מוסכמותיו, שהראשונה שבהן היא האורך. הקוראים והשוק חושבים כך אף הם ויסרבו לכל חריגה. סיפור כמו של אחא יימתח ביצירה עכשווית על פני מאות עמודים. נדע מיהי הגברת, איך היא נראית, מה מערכת היחסים שלה עם אותו אחא. נקרא תיאור מפורט של הספינה ושל העיר (איפה זה קורה? כמה רחוק הים? אסיה או עסיא בלשון חז"ל יכולה להיות אנטוליה, אך גם מקום יישוב הסמוך לכנרת). נשמע על האב ועל יחסי הבן, ונדע מה עלה בגורל הגיבור. דבר מכל זה אין לפנינו.

בסיפור שבירושלמי לפנינו פשוט אדם הרוצה להפליג. למה? אין סיבה. אולי היתה סיבה ואולי לא. אולי אחא קרוב למדי לישמעאל של מלוויל בפתיחת "מובי דיק", המספר (בתרגום גרשון גירון):

זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר; בכל פעם שמשתלט על נשמתי נובמבר לח וגשום; בכל פעם שאני מתעכב ללא משים מול חנויות לממכר ארונות מתים, ומצטרף לזנבה של כל לוויה הנקרית בדרכי […] – אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים, ויפה שעה אחת קודם.

אחא פוגש אישה אחת. הוא לא הכיר אותה קודם. היא תמהה מדוע הוא חושב להפליג בחורף, בזמן שהים (התיכון? הכנרת?) מסוכן. הוא לא מגיב. באותו לילה, ככל הנראה, הוא חולם על אביו. אביו מצטט בפניו מילים. זה חלק של פסוק מקהלת, שעניינו ככל הנראה מוות בטביעה: לא תהיה לך קבורה, רומז האב, כי תטבע בלב ים. האם אחא זיהה את הפסוק? האם הבין? האם זכר אותו ביקיצה?

מסביבו אומרים לו להישאר על הקרקע המוצקה. אך הוא לא שומע לאישה ולאביו, הנשמעים כדורשי טובתו. הוא "הלך בים", או ירד לים. הוא עולה על ספינה. וכאן אנו מאבדים אותו.

יש משהו כל כך נפלא בחיתוך הזה. איננו יודעים אם הוא יטבע או לא. איננו יודעים אם הוא עולה לספינה למרות העצות, או בגללן: אולי הוא רוצה לברוח, לטבוע, להיעלם, להסתכן? מדוע אנשים מפליגים? האם התשובה לשאלה שונה מהשאלה מדוע אנשים מספרים סיפורים? יוסיף ברודסקי כתב כי יש קשר בין מיקומה של פטרבורג על המים, עיר על סף הפלגה, ובין הספרות המפליגה שנולדה בה.

זוהי רק דוגמה אחת לדרך אחרת לגמרי לספר סיפור. היא אבדה אבל לא נעלמה, ואפשר להציע אותה מחדש לעצמנו. יתרונה שהיא דרך מקורית של התרבות העברית והיא עמדה במבחן של כמעט אלפיים שנה.

——-

[*] המקור, בתוספת סימני פיסוק: רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין: עובדא הוה באסיא. אחא בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתה. חמתיה חדא מטרונה, אמרה ליה, כדון מפרשין? איתחמי ליה אבוי: "וגם קבורה לא היתה לו". ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזיל בימא.

 

כתיבה יוצרת.פלייר תשפ.jpg

 

הערות אורח בשבוע הספר והמלצה על ספר

1

בתל אביב, בדוכנים של ההוצאות הגדולות, הקוראים מתעניינים. בודקים, דוחים, קונים. כמו בדוכן מלפפונים בשוק. אף אחד לא מתלהב במיוחד ממלפפון, אבל צריך כמה לסלט. לעומת זאת, בדוכני הוצאות ספרות הנשים הארוטית יש תסיסה כמו לפני דוכן אבטיחים  מתוקים הפותח "על הסכין" ונותן לטעום ביום חם. סופרת של אחד מהספרים מגיעה לבקר. הקוראות הלא-מעטות כמעט עולות באש באופן ספונטני כשהן מבחינות בסופרת. חיבוקים וצווחות כמו בחתונה. אילו היו חמושות בתמ"ק היו יורות צרורות באוויר כמנהג העדה. אגב, גם היחס לרוב הסופרים החותמים על ספריהם בהוצאות ה"רגילות" הוא כיחס למלפפון הנ"ל. למען האמת, פחות מכך.

 

2

יריד הספרים בירושלים – יקום כמעט מקביל. רוב ההוצאות שעוסקות ביהדות ובארץ ישראל פשוט לא נמצאות בתל אביב: הוצאת קורן, מגיד, יד בן צבי, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר אילן. בירושלים הוצאות אלה (ולא ציינתי את כולן) חולשות על דוכנים רבים. בתל אביב, כמדומני, מהסקטור הזה רק הוצאת הספרים של חב"ד מיוצגת, ויש להניח כי זה מתוך שיקול אידאולוגי ולא מסחרי. אמנם יש בירושלים גם ייצוג להוצאות ה"רגילות" וגם, אם איני טועה, לאחת מהוצאות הרומנטיקה. אבל הן מגומדות שם, ולא מעוררות עניין רב. הן נמצאות שם כמעט כמו שחב"ד נמצאת בתל אביב.

 

3

ספר השנה שלי, שביליתי כמעט כל יום בקריאתו בשנה האחרונה, במעין בינג', הוא ספר עבה למדי – עשרה כרכים. זוהי מהדורה חדשה יחסית של "עין יעקב" (2012) בהוצאת מכון המאור. "עין יעקב" הוא החלקים האגדיים (דהיינו, החלקים הלא-הלכתיים) שבתלמוד הבבלי (ומעט מהירושלמי). המבחר הזה עתיק כשלעצמו, והוא נעשה בידי רבי יעקב בן חביב (1450-1516; נולד בקשטיליה ונפטר בסלוניקי) ובנו רבי לוי בן חביב (1480-1541 לערך, נולד בקשטיליה ונפטר בירושלים). יצירת המבחר, אם כן, התרחשה אלף שנה אחרי חתימת התלמוד הבבלי ולפני כחמש מאות שנה. המהדורה החדשה (620 באמת לא יקרהספרים בכריכה קשה ומחזיקים כ-400 עמודים כל אחד) מאפשרת קריאה נוחה בזכות פירוש ידידותי ועימוד מאיר עיניים. לא תמצאו את הספר ביריד, גם לא בירושלים, אבל שליח יביאו לביתכם. אדום מתוק – באחריות!

קשה לחשוב על קורא מסור של הספרות העברית שלא קרא את התנ"ך בשלמותו לפחות פעם אחת. אבל התלמוד הבבלי, השני בחשיבותו וביופיו (עד כמה שיש משמעות להשוואה כזאת) רק לתנ"ך, הוא מחוץ לתחום עבור רוב הקוראים שאינם בני ישיבות (בעבר או בהווה). וזה חבל מאוד מפני שזהו אוצר חוכמה וספרות מופלא. אמנם הכרתי חלקים מן הטקסטים מתוך לימוד כמה מן המסכתות ומתוך מקבילותיהם במדרש, אבל אין תחליף לקריאה על הסדר, יום-יום. "לשעבר כשהייתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו כשאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאווה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה״ (פסיקתא דרב כהנא יב, ג).

6521CDA1-BF0D-4F5F-9144-60B74742DEA6.JPG

שתי הודעות

(1)

ביום רביעי הקרוב (5.6, 20:00) אתארח ב"מקום לשירה" הירושלמי לשיחה. רחוב המערביים 9, ירושלים.

פרטים כאן >>>>

 

(2)

ב"הליקון" מופיעה בימים אלה חוברת שכותרתה "אני החולים". שתי המילים הם שיר קצר של  יעקב ביטון מספרו "אחותי בזוהר". בגיליון יש שירה שנכתבה בבתי חולים ומוסדות דומים, על ידי חולים, בני משפחה וגם אנשי צוות. כרגיל, מגמתי היא לפרסם בעיקר משוררים לא ידועים, וכמעט אף אחד מן המשתתפים בחוברת אינו מוכר לי לא אישית ואף לא בשמו.

התצלומים בפנים ועל הכריכה – מאת יורם קופרמינץ. הגיליון יופץ לחנויות הפרטיות ואפשר להשיגו בפניה ישירה ל"הליקון" (בקישור תמצאו גם קול קורא לגיליון הבא, של שירת ילדים, שיערוך יקיר בן-משה כעורך-אורח). אנו מקווים להשיג תרומה שתאפשר חלוקה של כמה מאות חוברות בחינם במוסדות רפואיים שונים. את ההשקה ננסה לעשות במחלקה לטיפול נמרץ, או משהו קרוב לזה.

קדמית אני החולים.jpg

back.jpg

 

 

 

שתי הערות אקטואליות 

1

"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא" (במדבר טז, כב). תָּנֵי [=לימד] רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה. נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו. אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה?! אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם? לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ? אָמְרוּ לוֹ, שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה!

(ויקרא רבה ד, ו)

 

2

רַבִּי נַחְמָן פָּתַח (ירמיה ל, י): "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב", מְדַבֵּר בְּיַעֲקֹב, דִּכְתִיב (בראשית כח, יב): "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה", אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אֵלּוּ שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם [=שעולים ויורדים בסולם], דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שָׂרָהּ [=השר, המלאך הממונה] שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה שִׁבְעִים עֲוָקִים [=כמספר שנות השלטון של האימפריה], וְשֶׁל מָדַי חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, וְשֶׁל יָוָן מֵאָה וּשְׁמוֹנִים, וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְלֹא יוֹדֵעַ כַּמָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ. אָמַר, אֶפְשָׁר שֶׁאֵין לָזֶה יְרִידָה?! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, אֲפִלּוּ הוּא עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב אֶצְלִי מִשָּׁם אֲנִי מוֹרִידוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עובדיה א, ד): "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ". אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שֶׁל מָדַי עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל יָוָן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְיוֹרֵד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אַף אַתָּה עוֹלֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם כְּשֵׁם שֶׁלְּאֵלּוּ יְרִידָה אַף לִי כֵן? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְאַתָּה אַל תִּירָא, אִם אַתָּה עוֹלֶה אֵין לְךָ יְרִידָה עוֹלָמִית. לֹא הֶאֱמִין, וְלֹא עָלָה.

(ויקרא רבה כט, ב)

 

===

מדרש ויקרא רבה נערך במאה החמישית בארץ ישראל.

 

000.jpg
TINTORETTO
Jacob's Ladder
1577-78
Oil on canvas, 660 x 265 cm
Scuola Grande di San Rocco, Venice

ציור היריון

פרשה י"ד במדרש ויקרא רבה (שנערך כנראה לפני כ-1,600 שנה בטבריה) עוסקת בענייני היריון. היא סמוכה לפרשת "תזריע"  שבספר "ויקרא", פרשה שאותה אני מכיר די טוב, היות שהיתה פרשת הבר-מצווה שלי. בשנה הרלוונטית צורפה לה גם פרשת "מצורע". קל להבין שתיאור  כמו "וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג, מט), או, בצרעת הבתים (עניין חידתי ביותר!), "וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת" (יד, לז) לא נמצא בדיוק בראש מעייניו של נער בן שלוש עשרה, אלא אם הוא מאותם נערים המשתתפים בחוגים ובקייטנות נוער שוחר רפואת עור. אני הייתי באסטרונומיה.

המדרש יותר מעניין ופחות דֶרְמָטוֹלוֹגִי. למשל, תיאור שהוא מעין גרסת חז"ל לתיאורי הדאו ב"ספר הדרך והסגולה": "שֶׁהַבְּרִיּוֹת יְשֵׁנִין עַל מִטּוֹתֵיהֶן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה עֲנָנִים וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים וּמְגַדֵּל צְמָחִים וּמְנַגְּבָן וּמַעֲרִיךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד". או תיאור נפלא של ניצוץ הנשמה המוצת אצל העובָּר ברחם, המדומה לאסיר בצינוק שפתאום זוכה לביקור: "בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין – אֵין כָּל בְּרִיָה מַשְׁגַּחַת עָלָיו. בָּא אֶחָד וְהִדְלִיק לוֹ שָׁם נֵר – אֵינוֹ מַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה?!".

אבל ברשימה קצרה זו רציתי בעצם להביא רק משפט אחד, שהוא אחד הנפלאים המוכרים לי בכל ספרות המדרש. ההקשר הוא העיבור, יצירת הוולד, והעיבור נמשל "לִשְׁנֵי צַיָּרִין: זֶה צָר דְּמוּתוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה צָר דְּמוּתוֹ שֶׁל זֶה".

כדי שהמשל יהיה הגיוני ברמה בסיסית יש להניח כי "שני ציירים" משמעו אישה ואיש, זה מול זה. אם כי אין ספק שעורך המדרש חשב על שני גברים. אבל ההקשר חזק מכוונת המחבר

מכל מקום, גבר ואישה יוצרים עובָּר כמו שני ציירים שמציירים זה את דיוקנו של זה. המדרש התכוון כנראה (זה עולה מהמשך הדברים, שאיני מביא כאן) רק לטעון שמהאיש, אם הצד שלו "גָּבַר" בעיבור, תצא נקבה, ולהפך – מאישה ייצא גבר. כלומר, שכל צד יוצר לא את העתק עצמו אלא את הצד שאליו הוא משתוקק.

זה רעיון יפה בפני עצמו, אבל שוב, גם כאן נדמה לי שאפשר לראות איך הדימוי רחב יותר מכוונת יוצרו. מה שמתואר כאן הוא שני ציירים שכל אחד מהם גם נמצא שם כגוף, אבל גם, על משטח הציור, יוצר את זה שמולו. אם כן, כל אחד כולל גם את זולתו. אבל זה לא נגמר כאן; הצייר מצייר את הציירת, אבל דיוקן הציירת הוא דיוקן-הציירת-בעודה-מציירת-את-הצייר! כלומר, הוא מצייר אותה בעודה מציירת אותו, ולכן מצייר גם את עצמו דרכה. הוא מצייר גם זולת, אבל גם את "איך נראית מישהי שרואה אותי". וזה כך בכיוון ההפוך, כמובן.

בנוסף, גם ברמה הפשוטה יותר, הציירת מציירת את הצייר, אבל היא מציירת אותו בסגנונה. כלומר, הנושא הוא "האיש", אבל הסגנון הוא של האישה (כמובן, זה נכון גם בצד השני באופן סימטרי). שלא לדבר על כך שבמקרים רבים ציירים מבליעים בציורי הדיוקן של זולת משהו מתווי פניהם (כמדומני שגומבריך כתב על כך).

מה שהדימוי הפשוט הזה (המזכיר את דימוי ה"מראה מול מראה" הלקוח מעולם הזן בודהיזם) יוצר הוא רווח טעון באופן מסחרר. והדימוי הזה של הרווח המערבב בין "אני" ו"את" הוא שמתגלם בגופו ובנפשו של הילד או הילדה, כלומר כל אחד מאתנו. יש כאן הבנה נפלאה לסוג החיבור המורכב, החמקמק, האינסופי בעצם, שכל איש וכל אישה נושאים בתוכם.

צריך רק להוסיף לתמונה את העובדה הפשוטה, שמאחורי כל צייר עומדים שני ציירים קודמים – הסבא והסבתא, וכן הלאה וכן הלאה. רק דמיינו לרגע את האטליה הענקי הזה.

vangoghmuseum-s0225V1962-1920.jpg
פול גוגן, וינסנט ון גוך מצייר חמניות, 1888, מוזיאון ון גוך, אמסטרדם

מעשה במלך קטן

על פי סיפור של רבי נחמן מברסלב

(מהדורת צבי מרק, עמ' 396)

Porträtt,_Rudolf_II_som_Vertumnus._Guiseppe_Arcimboldo_-_Skoklosters_slott_-_87582.jpg
ארצ'ימבולדו, "ורטומנוס" (דיוקן הקיסר רודולף השני), 1590

א

מעשה במלך אחד שהיה קטן, וכבש אותו מלך גדול. הקטן נכנע, והמלך הגדול כבש עוד מלכים ומדינות.

לאחר זמן התחזק המלך הקטן והתארגן עם שאר המלכים הקטנים כנגד המלך הגדול שכבש אותם. וחזרו וכבשו את ארצם מידו, וגם כבשו עוד מדינות ממנו.

והמלך הקטן הבין שהגלגל חוזר בעולם. לפעמים אתה כובש אותו, ולפעמים הוא כובש אותך, ומי יודע מה ילד יום. אולי יחזור ויתהפך מזלו לרעה?

הלך המלך הקטן והקים חומה אצל הים, והקים מאחוריה מבצר, וגנז בתוך המבצר את כל ההון והממון שקיבץ מכל מדינתו. ובנה שם חדרים-חדרים, ובכל חדר וחדר גנז מטבע אחת. ותלה דף על כל פתח, והיה כתוב שם איזו מטבע מונחת באותו החדר.

בפתח הראשי של המבצר התקין מכונה, כדי שאי אפשר יהיה להיכנס למבצר. מי שלא יֵדַע את הדרך הנכונה ואת הטיות הגוף הנחוצות מצד לצד בשעת הכניסה, המכונה תערוף את ראשו.

והוא גם תלה שָם שלט, והיה כתוב עליו, בכמה שפות, את הדרך והשיטה איך להיכנס לשָם, ואיך לנטות לכל צד באופן שאפשר יהיה להיכנס מבלי שהמכונה תזיק.

לאחר זמן מה שטף הים את האי עם המבצר וכל זה נשכח.

 

ב

אחרי כמה מאות שנים בא מלך וכבש את האזור, ונתגלה האי.

המלך הזה היה מלך קטן.

והוא רצה להקים שם עיר. הלך והושיב שם אנשים מן היהודים ומשאר האומות. והתיישבו שם יהודים עניים.

והיה שם עני אחד שבנה לעצמו בית קטן אצל הים. באחד הימים הלך לחפור טיט, ומצא את שלט הכניסה למבצר. ולא ידע מה כתוב בו. והלך אצל תושבי המקום הזקנים, ושאל אותם אם הם יודעים האם היה שם פעם יישוב. ולא היה אף אחד מהם שזכר בכלל שהיה שם יישוב.

באחד הימים בא עני אחר, שהיה צריך מקום לאכול בשבת, והלך אצל העני שגר בבית שליד הים. והעני שגר ליד הים סיפר לאורח על השלט, ואמר שאינו יודע לקרוא מה כתוב בו.

השיב לו העני האורח: אני אקרא מה שכתוב בו.

המארח נתן לו לקרוא את השלט.

והאורח הלך ולקח את כל האוצרות שהיו שם.

 

מחשבות של צבר

תרמתי מאמר זעיר לקטלוג התערוכה הזאת, שאינו קשור במישרין למוצגים בתערוכה, אבל אחרי שביקרתי בה אתמול איני יכול להימנע מלומר עליה כמה דברים לטובת הציבור. יש בה כל כך הרבה יופי, והיא תלויה כל כך נפלא, במוזיאון הקטן הזה עם הגן שלעולם יתקשר אצלי לדמותו של אהרן אפלפלד ז"ל שהיה מיושבי הקפה המקומי, הגן שעם כל השינויים שחלו בו עוד שומר על אווירתו הירושלמית הישנה – עלו נא לירושלים. אתייחס כאן רק לשני אמנים מהתערוכה, שיש בה הרבה יותר. אם הרפרודוקציות שיובאו כאן לא ישכנעו אתכם, ומיד, אולי המילים כן.

אהרן הלוי, צבר מצוי 1919.jpg
אהרן הלוי, צבר מצוי, 1919, צבעי מים ודיות על נייר, 63.5×45.5 ס"מ

צַבָּר. כמה פעמים ראינו אותם. גם בציורים. אכלנו אותם. נדקרנו מהם. אמרו לנו שבקרבתם יהיו כפרים שתושביהם גורשו. והנה, מבט חדש. האם אני המשוגע היחיד שרואה כאן דיוקן? לא נראה לי. המסגור של צורה אליפטית בתוך מלבן אנכי נושא אתו כנוסע סמוי את ז'אנר הדיוקן. הז'אנר האנושי מְפַעֵם מתחת לציור הבוטני ויוצר בו האנשה "מיתממת". היא מיתממת מפני שאין כאן ציור מפורש של פרצוף המורכב מצומח, כמו אצל ארצ'ימבולדו. אבל ברגע שרואים שזה דיוקן, הוא מביט בך ואתה בו והמחטים ומבטיך ננעצים זה בזה כקרסים של רוכסן. מזמן לא חשתי חיבור כזה לציור. העיניים נדבקות לקוצים כמו סקוץ'.

התיאור מושכל וההקשר בוטני, לימודי. אבל אין זאת כל התמונה. כפי שציינה האוצרת, הצבר מתואר כאן בכמה שלבי פריחה בעת ובעונה אחת. כמעט חיים שלמים. האם אפשר לצייר כך אדם? לא. הציור רואה את הזמן ופני הצבר הם אורלוגין. הזמן הדוקר. הפורח. המתוק.

בין גבעוליו נוצר רווח משולש. הוא מלא קוצים, לכן הכיוונים, כמו צומת הומה. או כמו תרגיל בגאומטריה קוצנית – גְבהים חדים, אנכים – כל גבעוליו תומכים זה בזה, דוקרים זה את זה. ככה נשמעת שיחה של צבר עם עצמו. מחשבות קקטיוֹת.

במקום עיניים ותווי פנים – עוד ועוד קוצים. כאילו כוכבי השמים הבהירים ביותר ירדו אל פניו להאיר. ככה נראית מראָה של טלסקופ מחזיר-אור, הפונה אל רקיע הלילה. במילים אחרות, זה צבר שהוא גם קוסמי (ולפחות: סמל של שפע דוקרני), וצומח, ואנושי (כדיוקן), ומופשט (כסמל של זמן).

שמואל חרובי אזוב מצוי 1923-27.jpg
שמואל חרובי, אזוב מצוי, 1923-27, גואש, צבעי-מים וגרפיט על נייר, 25.3×35 ס"מ

גם הזעתר (אזוב מצוי), שאותו צייר שמואל חרובי, כולל בתוכו משהו שהולך הרבה מעבר לנטורליזם, ל"מימזיס". הוא מתפרץ. צייר בוטני היה מרסן את ההתפרצות הזו על הנייר, מוותר על הסבך, ומציג את הצמח באופן שאפשר היה ללמוד אותו, לזכור אותו. חרובי יוצר משהו שגם אם היה נאמן למציאות, הרי שהפך להגזמה פראית נפלאה. בשולי הדף הוא מצייר במשבצות מסודרות אלמנטים של הצמח, אבל התמונה הכוללת נראית כמפץ המסרב לכל עיון והפרדה. הצמח "קם לתחייה ומוחש כיצור שלא בנקל נכלא בכלוב הדף והידיעה המסומלת בו, אלא הוא זע ורוטט בתוכו או נשבר כדי להידחס אליו" (אריאל הירשפלד, קטלוג התערוכה, עמ' 13. הדברים מתייחסים ליצירה אחרת).

יש הרבה רישומים לא מוצלחים שמנסים לתאר את המפץ הגדול. הם לא מוצלחים כי הם סטריליים, כאילו המפץ הגדול הוא אירוע קר, נעדר נשמה. האזוב של חרובי יכול להיות אילוסטרציה טובה יותר, פואטית ולא פיזיקלית. איך מגזע המגיח מן האַיִן בתחתית הדף מתפרץ כל זה. כדבריה של תמר מנור-פרידמן, "בסבך הצמחי הנפרס לרוחב הגיליון נארגו יחד ענפים ושורשים יבשים עם גבעולי עלים רעננים, ובמסתרי מעמקיו רוחש יקום שלם של חרקים ואורגניזמים זעירים. דומה שההישג האמנותי חורג כאן מתיאור ראליסטי אל ממד סוראליסטי ואולי אף מעבר לכך – אל מבע נפשי ורגשי" (בקטלוג, עמ' 81).

אחד מ"יקום שלם של חרקים" הוא שבלול. כמה עוצמה יש בו, נסתר וכמוס פנימה כאילו כנגד התנועה החוצה של הצמח. ומי שאי פעם לעס עלי אזוב טריים יודע שגם הזעתר הוא שבלול כזה, כי יש בהם כל כך הרבה יותר ממה שחזותם הפשוטה מציגה. הם אוצרים כמות מפתיעה של שמן, וריחם ממלא את האף ואת הפה ומרפא. הזעתר הוא בעצמו שבלול של ניחוח.

IMG_0852.JPG
שמואל חרובי, מרוות ירושלים, 1923 בקירוב, צבעי מים על נייר (פרט)

מרחוק, על מרוות ירושלים – עוד יצור מבוּשׂם – אני מדמה להבחין בפרפר ירוק. מבט מקרוב מגלה שאלו עלי המרווה. נפלא: לא פרפר מסווה עצמו כעלה, כפי שיקרה לעתים, אלא עלים מסווים עצמם כפרפר ירוק. לאיזה צורך? כדי להיות פרפר ירוק, כמובן.

אהרן הלוי, צבר נטול קוצים 1919.jpg
אהרן הלוי, צבר נטול קוצים, 1919, צבעי מים ודיות על נייר, 64×45.5 ס"מ

מבט אחרון בצברים, שאינם משחררים אותי. אם נצליח להסכים כי לפנינו דיוקן, אולי נצליח לשכנע את הקוראים כי יש כאן משהו נוסף. במיוחד בצבּר השני, זה שאין לו קוצים. כן, כוונתי לדיוקן של מלאך. אני יודע שאני טועה, ולא יכול להיות שזה מלאך, אבל לפעמים מותר לאדם גם להביע טעות במודע. הרי אלו שתי כנפיים גדולות. אולי שלוש. לראשו כתר. והוא פונה שמאלה ופנימה אל תוך התמונה, מתרחק באלכסון. צבעיו מעידים עליו שאין הוא רק יְציר ממלכת הצומח הירוקה, אלא שיש לו שייכות אל השמַים.

למחרת, כלומר הבוקר, הלכתי למקום שאני יודע שיש בו זעתר. כמו כדי לספר להם על קרוביהם שצוירו לפני מאה שנה ועוד חיים על הנייר.  קמצוץ עלי זעתר משכיח ממני מיד את תוצאות האמת ובעיקר את תוצאות השקר. מחזיר אותי למציאות. לא הופתעתי לגלות גם צברים בקרבת מקום. התקרבתי לחפש בהם רמז לכחולים של הלוי, אבל הם הבחינו בי, ומיד חמקו והתעופפו בשלווה לתוך האור האביבי.

אהרן הלוי, רקפת 1920 בקירוב.jpg
אהרן הלוי, רקפת, 1920 בקירוב, צבעי מים וגרפיט על נייר, 51×32 ס"מ

 

===

רקפות: צומח, מקום, משל

בית אנה טיכו, ירושלים. עד נובמבר.

אוצרת התערוכה: תמר מנור-פרידמן

יוזם התערוכה: אריאל הירשפלד

מעצבת התערוכה: אלכסנדרה טופז

מעצבת הקטלוג: בתיה סגל

עריכה: תמי מיכאלי

הזכויות בתמונות שמואל חרובי שמורות למוזיאון ישראל, ירושלים; הזכויות בתמונות אהרן הלוי שמורות לבית גורדון, דגניה א'.

גל איטי

פִּסְגַּת הַר אַחַת

הַשֶּׁלֶג עוֹד עָלֶיהָ

שָׁם גְּבוּל הַמָּחוֹז

 

(מסאוקה שיקי, שני סתווים, תרגם מיפנית איתן בולוקן, ספרי ירח חסר 2019; מהדורה דו לשונית יפנית-עברית בצירוף קליגרפיה ואחרית דבר מאת המתרגם).

23_-_The_Sea_off_Satta.jpg
הירושיגה, הים ליד סאטה, חיתוך עץ, 1859

התמונה מוכּרת ופשוטה: אנו כאן יכולים לדמיין את החרמון. מבט מרחוק. שלג על הפסגה, לא על כל ההר. במקרה שלנו, שם גבול המדינה. מהצד השני – סוריה. מקום אחר.

מה יש בשיר הזה בניגוד למבטינו השגרתיים בחרמון, ומדוע אחרי קריאת השיר אפשר להביט בחרמון אחרת? ובכן, דבר אחר בולט: בשיר, בניגוד לתמונת הטבע במציאות, יש מעט מאוד "חומר", מעט מאוד פרטים. אילו היינו צריכים לצייר את התמונה ששיקי רושם, היינו זקוקים לקו קמור בזווית להר, לעוד קו זיגזג אופקי לסמן את גבול השלג, ולקו ישר למטה שיסמן את הגבול. במציאות יהיו עוד פרטים רבים: צבעים, קולות, אולי עוד פסגות, וגם מערך שלם של דעות מוקדמות, למשל על "שלנו" ו"שלהם" מבחינה מדינית, על נשיא זר שחותם על מסמך שקובע שהמחוז שלנו או שלהם, וכדומה.

השיר מְפנה את כל זה. הר, שלג, גבול, מחוז שמעבר לו, מחוז שבתוכו אנחנו נמצאים. ומסביב הדף הריק.

מה אפשר לעשות עם זה? מפתח יכול להימצא במילה יוצאת הדופן בשיר, מילת הזמן היחידה זו, הכמוסה במרכזו (בתרגום, לפחות): המילה "עוד". בתוך שיר גאוגרפי, מרחבי, פועמת מילת זמן. השלג עוד על הפסגה, דהיינו הוא נמצא בתהליך של הִמַּסּוּת. מכאן, מרחוק, איננו רואים את זה כהתרחשות, אבל אולי אנו מבחינים כבר ב"קרחות" בשלג. השיר רואה את המוצק בהשתנותו.

השלג הנמס הוא תהליך, מַעֲבָר. והמעבר הזה נמצא ב"עוד" שבזמן ובמעברים האחרים שבמרחב: מעבר בין קרקע לפסגה (דרך קו השלג); מעבר בין מחוז למחוז, מעבר בין פסגה לשמַים. התמונה המצומצמת והקפואה יכולה להיראות גם כאפשרות לתנועה רבה, על הציר האופקי (מסע) ועל הציר האנכי (טיפוס). ההר הוא גם דממה עצורה, וגם אפשרות של תנועות, לאורך ולרוחב. אבל זה הייקו, לא סיפור. כרגע, בזמן של השיר, אין כאן סיפור מסע, שאיפה לחצות גבול, או לטפס. ההר והגבול פשוט שם. זאת לא סיבה לכבוש אותו. הן במחוז שמאחורי ההר גם מביטים על ההר ואומרים, במידה זהה של צדק, "שָם גבול המחוז".

אנו יודעים היום שהר ושלג נמס הם דברים דומים למדי, בהיותם תנועות-שינוי בקצבים שונים. הר הוא תנועה קרקעית אטית. רכס הרי ההימליה (פירוש המילה "מעון השלג") נוצר, למשל, מדחיפה של הודו כשנסעה אל תוך אסיה לפני כ-10 מיליון שנה. הר הוא גל אטי מאוד וגבוה מאוד של קרקע. הודו ממשיכה להידחק אל תוך אסיה, והרכס, שגובהו כ-8 קילומטר, ממשיך לגבוה לאט, בערך סנטימטר מדי שנתיים.

המבט שמציע השיר הקטן של שיקי, כמו שירי הייקו רבים כל כך, הוא פתיחה אל הרוחב והגודל מתוך פרט קטן – והר הוא פרט קטן ביחס לסובב אותו. ניקוי הפרטים העודפים מסביב להר מאפשרים לראותו, דרך השיר, כציר בין שמים וארץ, כפרגוד בין מחוז למחוז. וגם, ואולי בעיקר, לראות את החלוקה של "מחוזות" (או במקרה של החרמון – מדינות) ביחסיותה המגוחכת קצת. יבשת הודו נעה כבר מיליוני שנים ומרימה לאט את ההר, ואנו, בני האדם, מסמנים קו ישר על האדמה, אומרים שעובר כאן גבול ומאמינים שכך זה יישאר. נשיא זר חותם על נייר וכולנו מאמינים, ממש מאמינים, שהמציאות השתנתה. "נשיא", בלשון המקרא, זה גם ענן גשם.

 

 

עוד פרטים על ספרו של שיקי (1867-1902), כולל אפשרות רכישה בהנחה, אפשר למצוא כאן.

דו"ח פרפרים

בסוף השבוע יפורסם במוסף "הארץ" טקסט שלי בעניין הפרפרים שריחפו אצלנו בימים האחרונים. הוא כבר ברשת, כאן. אחד מהתצלומים שיודפסו הם שלי, ואני מצרף כאן עוד. הם צולמו בטלפון.

IMG_E0779.JPG

IMG_E0799.JPG

IMG_E0733.JPG

%d בלוגרים אהבו את זה: