שמונה תמונות, שלושה ציטוטים והודעה אחת

IMG_0401.jpg
נימפית הסרפד, 21.1.19, תצלום ד"ב
red admiral wing2.jpg
תצלום מיקרוסקופי של כנף נימפית הסרפד. לא נמצא קרדיט
IMG_0308.jpg
דבורת דבש על קידה שעירה, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

IMG_0288.jpg
דבורת דבש על קידה שעירה, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

bee sting.jpg
עוקץ של דבורת דבש בהגדלה. קרדיט: Rose-Lynn Fisher

 

IMG_0365.jpg

דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, סגור, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

אבקן של חמציץ.jpg
אבקן של חמציץ, קרדיט ומקור בגוף התמונה

 

IMG_1517.jpg
דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, פתוח, 15.2.18, תצלום ד"ב

כי כוח החוכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלא מכוח החוכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה, יהיה כוח החוכמה והיכולת נראֶה בה יותר, ותיקון הבורא יותר נפלא ונראה ממנה.

ר' בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות, מערבית יהודה אבן תיבון, נכתב בשנת 1080.

===

כָּל הַנִּמְצָאִים חוּץ מִן הַבּוֹרֵא, מִצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה [=מלאכים מסוימים] עַד יַתּוּשׁ קָטָן שֶׁיִּהְיֶה בְּטַבּוּר הָאָרֶץ – הַכֹּל מִכּוֹחַ אֲמִתּוֹ נִמְצְאוּ.

רמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה ב, ט, נכתב בשנת 1180 בערך.

===

אילו בני האדם היו נעלמים מחר, העולם היה ממשיך בלא שינוי ניכר. גאיה, כלומר כוליות החיים על כדור הארץ, היתה מרפאת את עצמה ושבה למצבים הסביבתיים העשירים ששררו לפני כ-100,000 שנה. אבל אילו חסרי החוליות ייעלמו, לא סביר שהמין האנושי היה שורד ליותר מכמה חודשים. רוב הדגים, הַדּוּחַיִּים, הציפורים והיונקים יספגו מכה אנושה וייכחדו באותו פרק זמן. בעקבותיהם ילכו מרבית הצמחים בעלי הפרחים, ויחד אתם המבנה הפיזי של מרבית היערות ומקומות מחיה אחרים על פני היבשה. האדמה תירקב. צמחיה מתה תיערם ותתייבש, וכך תגביל ותבלום את מִחזוּר החומרים המזינים; כך ימותו גם צורות צמחיה אחרות ואִתן השרידים האחרונים של חסרי החוליות. הפטריות הנותרות, אחרי שייהנו מגידול רב באוכלוסייתן, ייכחדו אף הן. בתוך כמה עשורים העולם יחזור למצב ששרר בו לפני ביליון שנים, והוא יורכב בעיקר מחיידקים, אצות, וכמה צמחים רב-תאיים פשוטים.

א"א וילסון, בחיפוש אחר הטבע, 1996

==

ביום רביעי הקרוב 23/1/19 בשעה 20:30 מפגש ב"בית מיכל" ברחובות בהשתתפות איתן בולוקן וצלם החרקים החובב, בנושא "בין אדם לחיה בשירת הייקו".

 

המחוג

אקווריום קטן, אבל אין בו דגים או מים אלא עץ זעיר, גזעו מלאכותי, ובתוכו תקועים ענפים ועלים. למרגלותיו מפוזרים עלים יבשים של עצים אחרים ומחטי אורן בשלכת שמישהו הניח. אצטרובל מונח בפינה, נשען על הזכוכיות כמו פסל ברזל בסלון. אפשר לחשוב שזהו מין בונסאי, אבל אחרי רגע נגלים התושבים.

אני מבחין באחד, ושמח שראיתיו, אבל אז מתגלים עוד אחד, ועוד, ואני סופר שבעה. זו מושבת מקלונאים כלואים. המין הוא מקלון האֵלָה. המילה "מקלון" מתאימה לאובייקט, אבל מדובר ביצורים חיים. הם נראים כענפים ירוקים-חומים. כשהעץ שלהם מאדים (מה שלא יקרה באקווריום), הם מקבלים את צבעו. יש אור עתה, והם פעילים בלילה. לכן הם ישֵנים, ולפחות לא זזים.  רגליהם ארוכות כמחטי אורן.

מקלון האלה, נקבה בוגרת, תצלום אמיר וינשטיין.jpg
מקלון האלה, נקבה. תצלום אמיר וינשטיין

העלים היבשים מונחים שם לא לקישוט, אני מניח, אלא מפני שלשם מוטלות הביצים. באתר החרקים העברי המצוין insectour מוסבר:

הביצים מוטלות לתוך הקרקע או על פסולת עלים בקרקע או מודבקות לצמחים, תלוי במין. גם הביצים מוסוות היטב ויש והביצים נראות כזרעים. במינים השומטים את הביצים אל הקרקע יש לביצים גופיף שומני חיצוני […] המצוי בזרעים המותאמים להטמנה בידי נמלים. נוכחות השומנים המזינים מעודדת נמלים לאסוף את הביצים [כאילו היו] זרעים. בתוך הקן הנמלים צורכות את החלק האכיל ומשליכות את הביצים לערמת הפסולת, שם הן ממתינות לבקיעה. ביצים מוטמנות סובלות פחות מטריפה ומצרעות טפיליות וגם מקבלות שרותי הפצה יעילים.

כלומר, המקלון – הנראה כצומח – מטיל ביצה – הנראית כזרע – ונמלים מטפלות בהן, מגנות עליהן, והופכות בכך לאומְנוֹת של הדור הבא של המקלונאים.

בספר הגדול של גרימלדי ואנגל על האבולוציה של החרקים (עמ' 211 ואילך) אני קורא שצורת הביצים של המקלונאים דומה לזרע, וכמו זרעים הם עשויים להמתין לתקופה ארוכה, אפילו שנים, עד שהתנאים יבשילו. אחת מהן פולטת זרע כהה כזה ברגעים אלו ממש. אני מחליט לעמוד ולראות את רגע ההגחה והנפילה, אבל ההטלה אטית כל עד שעיני מתערפלות. מה שמבחוץ נראה כחוסר תנועה מוחלט הוא למעשה יצירת חיים. וזה קורה בעולם בכל רגע, כל הזמן. אילו רק היינו יכולים לשמוע ולראות את כל ההתהוות הזאת, מרגע לרגע.

אני מבחין בתזוזות. הם נעים בעדינות, כאילו רוח חלפה בהם. אני בודק האם יש מאוורר קטן באקווריום. אין. זו אחת מדרכיהם להתגונן: הם לא רק נראים כענף דק, הם מתנהגים כמותו. מניעים את עצמם כמו ברוח קלילה.

כל החוכמה הזאת נמצאת ביצור שלמראית עין דומה לזרד. המקלונאים הם חרקים עתיקים מאוד ומגוונים מאוד (בסדרה שלהם יש גם חרקים שצורתם אינה מוארכת). כ-3,000 מינים מהם מוכּרים, והחרק החי הארוך ביותר הידוע הוא מקלון (קל לזכור את אורכו: 555 מ"מ). הם עתיקים מאוד, ומאובנים שלהם נמצאו מהטריאס ואולי אף מהפּרם, כלומר לפני כ-200/250 מיליון שנה. נמצאו מאובני ביצים (!) שלהם (מאמצע הקרטיקון), והשתמרותן היא תוצאה של קשיחותן. רק התבוננו במגוון קטן של הביצים האלה. לעומת תמונה כזאת, כוכבים נראים כדבר כמעט מונוטוני. מישהו אמר פעם שחרק הוא דבר מורכב יותר מכוכב. למראה התמונה הבאה, שחלקה דומה לתמונה מקטלוג של אגף הקרמיקה במוזיאון, אפשר להבין את זה:

21_Phasmid_Eggs.jpg
21 ביצי מקלונאים ממינים שונים (בהגדלה, לא בקנה מידה). קרדיט: Drägüs

הם תלויים שם מולי, חלקם הפוכים כעטלפים, נאחזים בעליהם בטופר זעיר. אני עומד מולם, מאובן מול האחרוּת הזאת שאין להבקיעה, שהיא מצד שני גם דמיון. כלומר, שלצד הידיעה שהם חיים אחרת לגמרי ממני, הם חיים גם באותו אופן כמוני. כלומר, הם ואני הם שתי התגלמויות של מה שאפשר לקרוא לו החיים. שונים זה מזה כמו כדורית דם אדומה וחיידק, אבל כלולים באותה שלמוּת שהיא גוף אחד. מחיצת הזכוכית שבני מיני הציבו ביני ובינם מיותרת. הייתי מרים אותה ונותן להם לטפס על זרועי, וביחד היינו יוצאים לחפש אֵלָה מתאימה, לא חסר. אני אמנם מודע שבלעדי הזכוכית לא הייתי רואה אותם עכשיו, ואולי אף פעם לא. הם מסתתרים, חומקים. שם הסדרה הלטיני רומז לכך טוב יותר מהשם העברי: Phasmatodea. "פסמה" ביוונית פירושו רוח רפאים. היה נכון לכנותם: רְפָאִיִים.

ילד צורח לא רחוק. הוא ראה דבר-מה. הוא ראה דבר-מה חי. מוטב לומר, הוא ראה את החיים, ולא סיפרו לו כנראה עד כה.

הם דוממים על הענפים, כמו נזירי זן על כריות. ושום פעמון לא צלצל ולא יצלצל. האם הם מודעים לכך שהם לא במקומם? האם הם מתקשרים זה עם זה כמו בנקישות אסירים, חולמים על הבריחה, על השִחרור? האם הם מודעים בחשש לדייר האקווריום שלצדם? זהו גמל שלמה ירוק, גדול, תלוי הפוך, קשתי, כבננה קטנה שלא הבשילה.

(ובעוד אני כותב את הדברים האלה, מעביר מהפנקס אל המחשב, נוחת ברעש גמל שלמה משום-מקום ומתחיל לטפס על ערימת הספרים שלצדי).

אני עולה לקומה השנייה במוזיאון. עוד ועוד צורות חיים, מתות רובן ככולן, מפוחלצות ומשופדות. ציפורים תלויות מחוטים, עפות בגובה. עץ מטיל צל ניאון על תנים. שם, בקומה השנייה, מתגלה לי המקלון הארוך בעולם, זה שהזכרתי קודם (555 מ"מ). פרעֹה חנוט בהיכל העליון, ששבעת נתיניו, החיים באקווריום למטה יכולים רק לדמיינו, אינם יודעים ולא יידעו אף פעם כי גם הוא, כמותם, כלוא מעליהם בין קירות זכוכית, סיכה משפדת את מרכז גופו העצום, שהונח, מרוב גודלו שלא ישוער, באלכסון, כמחוג אורלוגין שנעצר לנֶצח.

 

מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב, 31.12.18

 

גמל שלמה.jpg
גמל שלמה, תל אביב, 1.1.2019. הספר שרגלו הקדמית נוגעת בו: עלילות אלכסנדר מוקדון, בעריכת יוסף דן, הוצאת מוסד ביאליק

 

מבצע, הצגה וזבוב דמוי דבורה

  • בהוצאת בבל מוכרים את כל הספרים בחצי המחיר עד סוף השנה! גם כמה מספריי שם.

 

  • באוניברסיטת תל אביב עולה בשבוע הבא "הסגת גבול", הצגת-מחול קצרה (מאת אפרת קדם) שמבוססת על קטעים מספרי "אחות שמש". פרטים והזמנה – בקישור זה.

 

רקבן הבוץ (זבוב דמוי דבורה). תצלום: ד"ב
רקבן הבוץ (זבוב דמוי דבורה). תצלום: ד"ב, נובמבר 2018

שירה מפי חיות

 

מסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי היא אחת העשירות והיפות ביותר מצד החומרים הלא הלכתיים שבה. יש בה כמה סיפורים שעניינם המצור האשורי על ירושלים וההצלה הפלאית בידי מלאך. למשל, שואלים במה הכה המלאך את האשורים? אחר אומר "ביד", השני "באצבע", השלישי – מי שהכה היה המלאך גבריאל, הממונה על הבשלת הפירות, והוא קצר אותם במגל שלו בדרכו לדאוג לפירות. הרביעי אומר "בחוטמו נשף בהם ומתו", החמישי "כפיים סָפַק להם ומתו", והאחרון, רבי יצחק נפחא (חי סביב שנת 250 לספירה), מציע את ההסבר היפה ביותר: "אוזניים גילה להם, ושמעו שירה מפי חיות, ומתו". החיות הן כמובן חיות הקודש, מלאכים גבוהים. החיילים הכובשים שומעים לפתע את שירת המלאכים ומתים. הם, שעסוקים במצור, נפתח להם "מצור" השמיעה והם נחשפים אל צליל גבוה עצום. אבל הם לא יכולים להשתנות ולהכיל את המוזיקה. אי אפשר לשמוע את הקודש ולעסוק בתוקפנות בעת ובעונה אחת, וד"ל.

מיד לאחר מכן מופיע באותו הקשר של המצור סיפור נפלא נוסף, מודרני מאוד, שגם עניינו הוא שינוי של אדם תקיף. הנהו בתרגום לעברית [ועם הערות בסוגריים רבועים]:[1]

אמר רבי אבהו, אלמלא הפסוק כתוב אי אפשר לאומרו, שכתוב (ישעיהו ז, כ) "בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת־הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה" [כלומר כתוב שאלוהים בעצמו יגלח את כל שיער הגוף של מלך אשור!]. בא הקדוש ברוך הוא ונדמָה לו [לסנחריב מלך אשור] כגבר זקן. אמר לו, כשתלך אצל מלכי המזרח והמערב שהבאת את בניהם [להילחם נגד ישראל] והרגת אותם [אמנם הם נהרגו בידי המלאך בזמן המצור על ירושלים, אך מבחינת ההורים השכולים מי שהרג אותם הוא המצביא שלהם], מה תאמר להם?! אמר לו, הפחד הזה באמת יושב עלי [בתרגום מדויק: גם אני יושב בתוך הפחד הזה].

אמר לו [סנחריב], מה נעשה? אמרו לו [אלוהים]: לך וְשַׁנֵּה את עצמך [מילולית: שַׁנֵּה את נפשך]. [שאל:] איך אשתנה? אמר לו [האיש הזקן], לך, הבא לי מספריים ואגזוז אותך אני. [שאל:] מהיכן אביא [מספריים]?! אמר לו, לך לבית ההוא והבא משם. הלך, מצא מספריים. באו מלאכי השרת ונדמו לו כאנשים, והיו טוחנים [בבית ההוא] גלעיני תמרים. אמר להם, תנו לי את המספריים. אמרו לו, טְחַן סאה [8 ליטרים] של גלעינים וניתן לך. טחן ונתנו לו. עד שחזר החשיך. אמר לו [האיש הזקן]: לך הבא אש. הלך והביא אש. כשהיה נופח בלהבה, נתפסה לו האש בזקנו. הלכה האש ואכלה את שיער ראשו ואת זקנו, ככתוב "וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה" […].

הלך ומצא קרש מתיבת נֹחַ. אמר, זה הוא האלוהים הגדול שהושיע את נח מהמבול. אמר, אם אצליח, אקריב לך את שני בני. שמעו בניו ורצחו אותו. ככתוב (מלכים ב יט, לז), "וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר [בָּנָיו] הִכֻּהוּ בַחֶרֶב [וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו"].

זהו סיפור פוליטי, קרנבלי ופראי על מלך שהולך מדחי אל דחי. הרקע לסיפור הוא גדולת הצבא האשורי האימפריאלי. סנחריב (סִן-אַחֵ-אֵרִבּ, מלך בין 705–681 לפנה"ס) זכור כמי שהתפאר על כי כלא את חזקיהו המלך "כציפור בכלוב". מדובר במלך של אימפריה עצומה, איש שבידיו כוח בלתי מוגבל.

ואז הוא פוגש באיש זקן. המספר מגלה לנו כי זהו אלוהי העברים שנגלה לו כך, אבל צריך לזכור שמבחינת סנחריב הוא ראה איש זקן. והנה, האיש לא משתמש בכוחו כדי למוטט את המלך. הוא רק שואל אותו שאלה: מה תגיד לעמיתיך המלכים שאת בניהם גייסת לצבא ולא החזרת הביתה?! האם הכוונה לבנים ממש של המלכים, או לנתינים בכלל (185,000 חייל קטל המלאך לפי הסיפור במלכים) איני בטוח, אבל כך או כך מתגלה כי סנחריב מודאג מהעניין. הפחד יושב עליו, או שהוא יושב בתוך הפחד. הפתרון שמציע לו הזקן הוא – שינוי. את "שַׁנֵּי נַפְשָׁךְ" יש להבין כ"שנה את עצמך", אבל אולי לנו, מנקודת הקריאה שלנו בזמן, מותר לראות את ה"נפש" מבצבצת מתחת לעצת ההתחפשות.

כאן קורה דבר מוזר ביותר. ההתחפשות צריכה להיות על ידי גילוח השיער והזקן. אבל יש בעיה אחת: אין מספריים. למלך הגדול, שלרשותו תעשיית ברזל אדירה, שביקע חומות וקצץ איברים – אין זוג מספריים. גאוני. הזקן מפנה אותו לבית ואומר לו ששם ימצא מספריים.

כאן נפתחת סצנה דיוויד לינצ'ית במקצת: המלך נכנס לבית. להבנתי הוא מבחין במספריים אבל לפני שהוא מספיק להגיע אליהם מתגלים ליד השולחן שני גברים. אנו יודעים שהם מלאכים. והם יושבים מול ערימות של חרצני תמרים, וטוחנים אותם. מהמשך הסיפור אנו יודעים שהיום מעריב. עוד יש אור, אבל בקרוב לא יהיה. התמונה הזאת, של המלאכים עם הערימות העצומות של חרצנים קשים, אינה מוסברת. אני מבין אותה כמעין מיצג של המלאכים למלך. הוא, שמתפאר – הן במקורות ההיסטוריים והן במקרא – בכיבושים, בצבירת שלל, בהרס רב – מוצב לפני ערימה. הנה למשל קטע מ"מנסרת סנחריב" ובה התפארותו על השלל שלקח במסעי מלחמתו:

שמונה מאות ככרות כסף, אבנים יפות, פוך מובחר, יהלומים, אבני אודם גדולות, מיטות שנהב, כיסאות שנהב, עור פילים, שנהב, הובנה, תאשור, מיני סוגים של אוצרות, וכמו כן בנותיו [של הנכבש]…

– מול כל השפע המתועב הזה של שלל מראים לו המלאכים ערימה אחרת, דלה. קשה, משעממת, לא מתוקה כתמרים. רמז לערימת המתים? רמז לערימת השלל? לא נדע. אבל ערימה יש כאן, שמונה ליטר חרצנים. והם אומרים לו, שאם הוא רוצה מספריים, עליו לכתוש את זה. הם גורמים ל"מלך העולם" לחזור ולהרוס, לכתוש, כמנהגו. אפשר לדמיין איך הוא אוחז במעין פטיש והולם שם בחרצן אחרי חרצן, מכניע, כותש, כמו שהוא יודע. אינו מודע לך שהוא מציג פרודיה מטורפת על עצמו.

Lachish_inscription
סנחריב בלכיש. המוזיאון הבריטי. תרגום הכתובת: Sennacherib, the mighty king, king of the country of Assyria, sitting on the throne of judgment, before (or at the entrance of) the city of Lachish (Lakhisha). I give permission for its slaughter

אבל במיצג החרצנים שהוא משתתף בו בעל כורחו אין שום הדר, ותאוות הרכוש מושמת ללעג. איני יודע מה עשו באבקת חרצני תמר בבבל. אולי חלטו משקה שאנו מכנים "תחליף קפה". אולי אין שום תכלית לטחינה הזאת, וזאת מטרת העבודה שהוא עובד. כל השלל לשווא, הוא צריך  להבין, הכול יתפזר ויתפורר. שום תמר לא יצמח מגלעין כתוש.

הוא מניח את הפטיש ויוצא משם עם המספריים. בינתיים ירד הלילה. וכנראה הוא לא הבין דבר. לכן הזקן מחזיר אותו לניסיון שני באמתלה שאין לו אש להאיר את התספורת. המלך שב – ככל הנראה לאותו הבית – ומביא משם אש. האש אולי צריכה להאיר לו את עצמו, אולי להזכיר לו את האש ששלח בבתים ובערים. אבל הוא להוט לחזור הביתה, ומשתמש באש רק כפנס להאיר את הדרך שמִחוצה לו. האש כמעט כבה, והוא נושף בה כדי לעוררה.

באופן אירוני, מבוקשו ניתן לו. האש אוחזת בראשו ושורפת את זקנו. הוא מחופש עכשיו, נטול שיער, וכנראה גם כווי כהוגן. כמה מעניין שהאיש הזקן כבר נעלם. מי שגזז את המלך לא היה, בסופו של דבר, הזקן, אלא עצתו; רצונו ללבות את האש. סנחריב הביא על עצמו את השריפה. המיצג שהוא משתתף בו משתכלל. הוא עתה מלך שרוף. הוא שינה את מראהו, והוא נראה עתה כגילום אנושי של ההרס שהביאו מעשיו. אך את נפשו לא שינה, כפי שיתברר מיד.

הוא עולה צפונה, ומגיע לאררט. שם הוא נתקל בשרידי תיבת נח. הוא נוטל קרש ומדמה שזהו האלוהים. אולי משהו בצוּרת הקרש רמזה לכך. בלוגיקה מוזרה הוא מניח שאם הספינה הצילה את נח, מרכיביה החומריים חייבים להיות האלוהות. את האלוהי באיש הזקן ובמלאכי הגלעינים הוא לא זיהה, אבל קרש הוא מבין. הוא מתקרב אל ארצו, שם יצטרך, כזכור, להסביר את אובדן החיילים המיותר. אבל הוא מוצא אלוהים (בפעם הראשונה בסיפור, מנקודת מבטו!), ומבקש ממנו לא שימחל לו על בזבוז החיים, לא שידריך אותו איך לבקש מחילה, אלא שייתן לו יותר כוח, הצלחה. הוא מבטיח לַקֶּרֶשׁ את שני בניו; הוא, שיצא למסע בחזרה לאשור בפחד מזעמם של הורים (מלכים) שכּולים, מציע עתה להפוך את עצמו לאב שכול. מי שכל מסעו נגרם בגלל הרג בנים, מציע לפתור זאת בכך שיהרוג את בניו-שלו. ובעבור מה? כדי שיוכל להצליח, לצאת לעוד מסע מלחמה, ולהרוג עוד בנים. כתישת הגלעינים מובנת פתאום כנבואה על גדיעת השושלת שהוא מבטיח לאל-הקרש.

אבל בניו שומעים את הבטחתו ומקדימים להרגו, ככתוב בספר מלכים (ויש לסיפור בסיס היסטורי). בניו לא מוכנים לשלם את המחיר אך גם הפתרון שלהם יביא רק לעוד סבל. הם מזהים את אביהם החרוך ה"מחופש" בלי כל קושי, ובעודו מתפלל לקרש (המדרש מקשר בין שם האל "נסרוך" לקרש ה"מנוסר") הם מחסלים אותו.

באופן אירוני הם נוקמים באביהם את נקמת מלכי המזרח והמערב. יש להניח כי סנחריב, כמו כל מלך בְּשושלת, יצא למסעות מלחמה על מנת לבסס את השושלת ובבוא היום להעבירה לבניו אחריו. לשם כך היה מוכן להקריב בנים של מלכים אחרים, ואז בנים (ובנות) של הארצות הנכבשות (ככתוב במנסרתו: "200,150 אנשים, גדולים וקטנים, נשים וגברים […] הבאתי משם"), ובסופו של דבר היה מוכן גם להקריב את בניו-שלו כדי להזין את אש הכוח וההישגים. אבל קרש מתיבת נוח לא יכול להציל ממבול, ודבר לא יכול להציל אדם שאיבד לגמרי את דרכו. פוליטיקה.

——————————————————————————————————————-

[1] טקסט המקור: אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו דכתיב (ישעיהו ז, כ) "בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת־הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה". אתא קודשא בריך הוא ואדמי ליה כגברא סבא א"ל כי אזלת לגבי מלכי מזרח ומערב דאייתיתינהו לבנייהו וקטלתינהו מאי אמרת להו אמר להו ההוא גברא בההוא פחדא נמי יתיב אמר ליה היכי נעביד א"ל זיל ושני נפשך במאי אישני אמר ליה זיל אייתי לי מספרא ואיגזייך אנא מהיכא אייתי א"ל עול לההוא ביתא ואייתי אזל אשכחינהו אתו מלאכי שרת ואידמו ליה כגברי והוו קא טחני קשייתא א"ל הבו לי מספרא א"ל טחון חד גריוא דקשייתא וניתן לך טחן חד גריוא דקשייתא ויהבו ליה מספרתא עד דאתא איחשך א"ל זיל אייתי נורא אזל ואייתי נורא בהדי דקא נפח ליה אתלי ביה נורא בדיקניה אזל גזייה לרישיה ודיקניה אמרו היינו דכתיב (ישעיהו ז, כ) "וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה" […]. אזל אשכח דפא מתיבותא דנח אמר היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא אמר אי אזיל ההוא גברא ומצלח מקרב להו לתרין בנוהי קמך שמעו בנוהי וקטלוהו היינו דכתיב (מלכים ב יט, לז) "וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר [בָּנָיו] הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו" וגו'. סנהדרין צה ע"ב – צו ע"א

 

לכלוא את הרוח

בסיפור סדום מגיע הרגע שבו מתקבצים אנשי העיר על ביתו של לוט. "טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל־הַבַּיִת". בעל ה"הַעֲמֵק דבר", הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893), ראה עד כמה דומה הסיטואציה של פרשת סדום לזו של מעשה פילגש בגבעה, לא רק בתיאור המעשה הנפשע אלא בבחירת המילים. שם (שופטים יט, כב) נאמר: "וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי־בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת־הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל־הַדָּלֶת". הנצי"ב תוהה על ההבדל הזעיר בין שני תיאורי ההתגודדות והרשע, שמתבטא במילת היחס: "על" מול "את". וכך הוא מפרש:

שלא היה נחשב בעינם [=בעיני אנשי סדום] לעוול כלל. על כן לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה. וזה היה [ההבדל]  בין מעשה סדום למעשה פילגש בגבעה. דשָם [ששם, בפרשת פילגש בגבעה] נתקבצו בני בליעל והכל ידעו שהם בני בליעל, אלא שלא נתחזקו למחות בידם. מה שאין כן אנשי סדום: הרגילו [=הם התרגלו] כל כך ברע, עד שנעשה כתקנה יפה בעיני כולם.

ספק אם הפירוש היפה – שהוא למעשה מדרש – יש לו על מה שיסמוך. הקולב של ההבדל בין מילות היחס דקיק מדי. העיקר נראה לי נעוץ במקום אחר: ראשית, שהרשעוּת מתגלגלת לאורך הדורות, ושבה וחוזרת, ויש לראות זאת ולא להיבהל. אנשי פילגש בגבעה, מאות שנים אחרי מקרה סדום, לא ידעו כי הם רק שחקנים שמבצעים תפקיד, או משחזרים הצגה. אילו היו יודעים, האם זה היה מונע בעדם? כנראה שלא. כשאתה מגיע כבר למדרגה נמוכה, דקויות כאלה לא מעלות ולא מורידות.

שנית, הפירוש מבחין יפה בין שתי רמות של רוע. הראשונה, המיוחסת לאנשי בנימין בפרשת הפילגש, רעים, ויודעים שהם רעים. בפרשת סדום, על פי הנצי"ב, הרוע נתקבע בחקיקה. הוא "נעשה כתקנה יפה בעיני כולם". כלומר, הופך להיות נורמטיבי, "טוב" ותקין. אולי זה מה שמאפיין את הממשלה הנוכחית – הרצון להפוך את הפחד, את ביטול המחשבה החופשית, להרגל, למציאוּת רשמית המעוגנת בחוק. אולי זוהי האתיקה של סדום: העיר שבה הרע התעקש לצאת מהמרתף ולתפוס מקום של כבוד, להיות החוק.

אבל זה לא יהיה לו קל. אם מנגנונים דיקטטוריים עצומים ומבוססים נכשלו בכך, גם הגרסה החיוורת (לעת עתה) שבמקומותינו לא תוכל, אם כי להזיק במהלך כישלונה ודאי שתצליח. ככתוב בקהלת (ח, ח): "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ". אחד המפרשים (בעל "דברים טובים" על קהלת, ר' משה אלשיך, צפת, המאה ה-16) פירש כך:

אין אדם, שהוא אדם מן האדמה, שליט ברוח שבקרבו, לכלוא את הרוח מלשוב אל מקורה.

בכיוון זה הולכים מרבית הפרשנים – הניסיון לשלוט ברוח מובן כניסיון האדם למניעת מותו. אבל אנו כמובן יכולים לקרוא את המילים כמוסבות על החיים, על חיינו.

חברים יש רק באגד, ונאמנות יש רק ליסוד המושל בנו – "היסוד המושל" הוא ביטוי של מרקוס אורליוס. ציטוט אחרון:

לשם מה, אפוא, משתמש אני עתה בנפשי? שאל עצמך שאלה זו בנוגע לכל עניין, ובדוק: מה נמצא כעת ברשותי מתוך אותו חלק הנקרא 'יסוד מושל'? של מי הנשמה שבּה אני מחזיק כעת – האם זו נשמת ילד, נער, אישה, עריץ, בהמה או חיית טרף? (מחשבות לעצמי, מיוונית אברהם ארואטי, הוצאת נהר, עמ' 72).

מהניסיון הממשלתי הנואל "לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ" כולנו יכולים גם לצאת נשכרים, משום שהוא עשוי להזכיר לנו את רוחנו, את החופש הגמור שלה, ואת חוסר היכולת של שלטון כלשהו לכלוא אותה או לגעת בה, אם רק נסרב, בנימוס ובתוקף.

 

הודעה לקוראינו באמריקה ופרפר

בעוד כחודש יוצא הספר הזה באנגלית בתרגומו של גבריאל לוין.

לרגל הפרסום תתקיים השקה זעירה בברוקלין, ב-13/11 ב-7 בערב, בהשתתפות הסופר ג'ושוע כהן.

כמה ימים לפני כן אשתתף בפסטיבל "לימוד" בטורונטו. זה יהיה ב-9/11. פרטים מדויקים יותר יהיו באתר הפסטיבל בקרוב.

ייתכנו מפגשים נוספים סביב התאריכים הנ"ל.

אם אתם או חבריכם בסביבה, אשמח לראותכם.

IMG-0053.jpg

תצלום: ד. ב.

וכי לא נמשלו הגנבים כחיות?

הסיפור הזה (בבא מציעא פה, ע"א) מובא בדיונים רבים על זכויות בעלי חיים וחמלה כלפיהם, שמתבססים על המקורות היהודיים. אני מביא אותו על בסיס ביאור שטיינזלץ, כשהמקור באות עבה:

על ידי מעשה באו [ייסורים על רבי] מאי היא [מה הוא, מה היה הדבר]? — דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה [עגל אחד שהיו מוליכים אותו] לשחיטה. אזל תליא לרישיה בכנפיה [הלך תלה העגל ראשו בתוך כנף בגדו] של רבי, וקא בכי [ובכה]. אמר ליה [לו] לעגל: זיל [לֵךְ] לכך נוצרת [לשחיטה]. אמרי [אמרו] משמַים: הואיל ולא קא [ואינו] מרחם על הבריות — ליתו עליה [שיבואו עליו] יסורין.

ועל ידי מעשה אחר הלכו ייסוריו: יומא חד הוה קא כנשא אמתיה [יום אחד היה מטאטאה שפחתו של] דרבי ביתא [את הבית], הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו [היו מונחים שם בני חולדה והיתה מטאטאה אותם]. אמר לה: שבקינהו [הניחי אותם], הרי כתיב [נאמר]: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט). אמרי [אמרו משמַים]: הואיל ומרחם — נרחם עלֵיה [עליו], ואז פסקו יסוריו.

אל רבי יהודה הנשיא בא עגל מובל לשחיטה. הוא מכניס את ראשו בתוך בגדו של רבי ובוכה. רבי מגרש אותו ואומר לו תשובה שאנו מכירים יותר מדי טוב: "ככה זה". ככה סדר העולם, "אין מה לעשות". הוא לא שואל את עצמו מניין לו ש"ככה זה", ומניין לו שמטרת העגל להישחט. ואין זה איזה עם-הארץ, אלא גדול הדור.

כתגובה על אטימוּת הלב הוא נענש, ורק כשהוא מגלה חמלה כלפי חולדה וגוריה ומזכיר את הפסוק "[טוֹב ה' לַכֹּל] וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" הוא זוכה להיגאל מייסוריו. הסיפור פשוט, ורק צריך לשים לב לכך ש"רחמיו על כל מעשיו" שהוא מפנה כלפי החולדות מוחל גם עליו. הוא חומל, והחמלה עוטפת גם אותו, כי אין הבחנה במילה "כל". צריך גם לשים לב שהסיפור לא מוביל אותו לכלול במשנה איסור על שחיטת עגלים או שחיטת בקר בכלל, או איסור על פגיעה בחולדות או בחיות בכלל. הסיפור עוסק רק בעגל אחד, ורק בחולדות האלה. אמנם, הקורא יכול להחליט שהוא תופס את סיפור האגדה כיותר מסיפור נקודתי, ולהחיל אותו על חייו כתקדים מחייב.

הסיפור הזה ידוע למדי, אבל מה שפחות ידוע הוא הקשרו. ההקשר שלו הוא אחת החטיבות הסיפוריות הכי מעניינות בתלמוד, מעין נובלה ארוכה שראשיתה במה שנראה כסיפור הבלשי הראשון ודמות הבלש הראשונה (רבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי, פג ע"ב). איני נכנס לקטע הזה, שמקדים את "איש ההמון" של אדגר אלן פו ב-1,300 שנה לפחות, ורק מביא את תחילתו:

ר' אלעזר בר' שמעון אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי [מצא פקיד אחד שהיה תפקידו להיות תופס גנבים], אמר ליה [לו]: היכי יכלת להו, לאו כחיותא מתילי [כיצד יכול אתה לתפוס אותם, וכי לא נמשלו הגנבים כחיות]? אמר ליה [לו]: ומאי אעביד [ומה אעשה]?

סיפור הבלש הזה מתגלגל בדרכים מפתיעות וגרוטסקיות. הבלש מבקש שירדימו אותו ויוציאו את השומן מבטנו ויניחו על הגג; הוא גם מבקש לא להיקבר ומוטמן כעשרים שנה בעליית הגג (גם זה 1,300 שנה לפחות לפני "ורד לאמילי" של פוקנר), ובמצבו כבר-מינן ממשיך לשפוט את הציבור מאחורי הדלת! נשאיר את הסיפור הזה להזדמנות אחרת. בינתיים ראו גרסה מתורגמת בספר האגדה.

אם כך, כיצד מִתקשר רבי יהודה הנשיא ("רבי") לסיפור? לאחר שרבי אלעזר, הרב-בלש, נקבר אחרי ככלות הכול, רבי מנסה לשאת את אלמנתו. היא עונה לו, בין השאר, שבעלה המנוח גדול מרבי, היות שבעלה המנוח התייסר יותר מחמת ייסורי מצפון הקשורים לעבודת הבילוש (יש תיאור של דימום שלו מדי לילה). מעיסוק זה בייסוריו של רבי אלעזר עוברים לדבר על ייסוריו של רבי, וכאן מגיע מעשה העגל. רש"י מפרש שכיוון שראה רבי שייסוריו של רבי אלעזר הועילו, ביקש גם הוא להתייסר (ונראה שזה קשור לחיזוריו אחרי האלמנה). ייסוריו כללו "צמירתא וצפרנא", שהם כנראה אבנים בדרכי השתן וצפדינה, המתבטאת גם במיחושי שיניים. שילוב זוועתי.

וכאן אני מגיע, בעצם, למה שרציתי לומר. הגמרא מתארת את ייסוריו של רבי. הנה הקטע, המבוסס על ביאור שטיינזלץ:

אהורייריה דבי [הממונה על האורוות של בית] רבי הוה עתיר [היה עשיר] משבור מלכא [מלך פרס]. כד הוה רמי כיסתא לחיותא הוה אזיל קלא בתלתא מילי [כאשר היה שם תבן לפני הסוסים היה הולך הקול של געייתם בשלושה מילין]. הוה מכוין דרמי בההיא שעתא דעייל [והיה מכוון לתת להם באותה שעה שנכנס] רבי לבית הכסא שלא יישמע קול צעקותיו, מפני הכאבים שהיה סובל, ואפילו הכי [כך] מעבר ליה קליה לקלייהו ושמעו ליה נחותי ימא [היה קולו מתגבר על קולם, עד שהיו שומעים אותו יורדי הים].

יש להניח כי הסיפור מתאר את תקופת מגוריו של רבי בטבריה, והים האמור הוא הכנרת. לא נראה לי שהסיפור רצה להפריז ולתאר צעקה הנשמעת מבית שערים או מציפורי ועד הים התיכון. התיאור נראה דווקא מציאותי, חריף – אך לא מוגזם: ביתו של רבי סמוך לשפת הכנרת, ואת הצעקות אפשר לשמוע מהסירות.

הסייס של אחוזת רבי דואג להאכיל את הסוסים כשרבי ניגש לשירותים, כדי למסֵך ולטשטש את קול צעקותיו. הסוסים צוהלים בשמחה למזון, ויש שם הרבה סוסים (הדבר מובן מעושרו של הסייס, שכנראה מוכר את זבלם לדשן – כך שטיינזלץ). על אף קול הסוסים, ועל אף המרחק, יורדי הים שומעים את זעקות הכאב של רבי. הבחירה בפרט הזה היא מרעישה. רק דמיינו את הטיית הראש הפתאומית של הדייגים שנחרדים לשמוע זעקה פולחת. הם כנראה אינם יודעים מי הזועק. כמו כן, הם ככל הנראה קוטלים דגים, ואינם יודעים שיש זיקה בין קטל הדגים לצעקה שהם שומעים.

זאת כמובן רק פרשנות, אבל פרשני פחות הוא הסמיכות שהסיפור עושה בין בכיו של העגל וצעקתו של רבי. רק דמיינו את זה: עגל בוכה רבי צועק סוסים צוהלים יורדי הים שומעים. הסוסים, שלפי ההיגיון של "לכך נוצרת" הם בהמות עבודה ורכיבה ותו לא, עוזרים כאן בהגנה על כבודו של רבי. הם משמיעים קול כדי לכסות על קול הכאב שלו. הקול הנשמע ביחד: קולו? קולם? ומול קילוח השתן המכאיב מניח הסיפור את הים כולו, שנהיה כמעין מַגְבֵּר של כאב.

לבסוף, לסיפור יש גם להוסיף את המתואר בהמשך: חולדות ניצלות אלוהים שומע. כאן, ההקשבה היא לא של יורדי הים אלא של השמים, של אלוהים. החולדות כמו מקבלות את שכר הסוסים, והסוסים כמו גומלים לרבי טובה תחת רעה על מעשה העגל. מארג החיות והאנשים הזה וקולותיהם הוא מארג הסיפור הזה. בתחילה מעיר רבי אלעזר שהגנבים (בני האדם) קרובים לחיות. כשרבי אומר "רחמיו על כל מעשיו" הוא משווה בין החיות ובני האדם, אבל באופן אחר.

(אני חוזר על דברים שכתבתי באחת הרשומות האחרונות: שכחנו איך לספר סיפור. הרומנים שלנו שופכים ברעש תלי מילים מתוך משאיות עפר מצפצפות ברֶבֶרס, במָקום שהיה צריך לסדר בזהירות כמה אבנים, לגרוף חצץ בזהירות).

ryoanji september 2017.JPG
הגן בריואן-ג'י, קיוטו, ספטמבר 2017. תצלום: דרור בורשטיין

הריבית

 

 

מסכת גיטין מלאה בהרבה חומר סיפורי מן המעלה הראשונה ובהם כמה מסיפורי חורבן בית שני, כמו זה על הימלטות רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה ובקשתו "תן לי יבנה וחכמיה" (נו ע"ב) שהן אולי ארבע המילים המכריעות ביותר בהיסטוריה המדומיינת היהודית. נמצא בה גם את הסיפור הידוע על בר-קמצא ועוד ועוד, כמו המשפט המזעזע "ארבעה קבּין מוח נמצאו על אבן אחת", או תיאור התלמידים הצעירים ש"כְּרָכוּם בספריהם והציתום באש", ואת תיאור הדם הרב שנשפך בביתר, עד ש"שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מִדָּמָן של ישראל בלא זבל".

הסיפור המובא בדף נח ע"א (שורה שמינית מלמטה) שונה מרוב הסיפורים הקשורים בחורבן בית שני מפני שהוא פרטי מאוד. לסיפור בר-קמצא למשל, שדומה לו בתיאור של התנהגות מחפירה, יש עדים רבים שלא מונעים את סילוקו של האורח בבושת פנים. הסיפור שלפנינו הוא סיפור קאמרי ואינטימי שמתאר עוול. וכך לשונו (בעדכוני כתיב זעירים והוספת סימני פיסוק וביאורים מעטים, להקלת הקריאה):

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (מיכה ב, ב) "וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ"? מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הווה (=והיה שוליית נגרים).

פעם אחת הוצרך (רבו) לִלְוות. אמר לו (=התלמיד): שגר אשתך אצלי ואלְוונה. שיגר אשתו אצלו. שהה עמה שלושה ימים. קדם ובא אצלו אמר לו: אשתי ששיגרתי לך – היכן היא? אמר לו: אני פְּטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.

אמר לו, מה אעשה? אמר לו, אם אתה שומע לעצתי, גרשה.[*] אמר לו: כתובּתה מרובה. אמר לו: אני אלווך, ותן לה כתובּתה. עמד זה וגרשה; הלך הוא ונשאה.

כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו (=התלמיד לרב): בוא ועשה עמי בחובך. והיו הם (=האישה והתלמיד) יושבים ואוכלים ושותין, והוא (=הנגר) היה עומד ומשקה עליהן. והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נתחתם גזר דין.

זה סיפור על חורבן בית פרטי, מתישהו במאה הראשונה לספירה, שבסיפור מתואר כאחד מגורמי חורבן הבית הגדול. בתלמוד מוסיפים שבאותה שעה שבכה הבעל הנבגד נחתם גזר הדין (של כלל הציבור), כאילו היה זה המסמר האחרון של תקופת בית שני. ההמחשה של המסמר האחרון הזאת היא עדינה מאוד: טיפת דמעה שנופלת לכוס משקה, יורדת מלמעלה למטה כחותָם. חותם גזר הדין של גט קולוסלי בין האֵל לעַם, הדהוד בעליונים של גט "קטן" עלי אדמות.

טיפה נפלה. אדווה זעירה, לא מורגשת. המשקה נעכר אך מעט; ובכל זאת כמה מולקולות מגדישות את הסאה ומשנות את מהלך ההיסטוריה.

מורה ותלמיד. אמנם (כך מדגיש רש"י, ואפשר לקבל זאת) לא רב ותלמיד במובן של בית המדרש, ובכל זאת יחסי לימוד וחניכה. נדמה לי שאת התיאור אפשר לקרוא: שוליית הנגרים חומד את אשת הנגר. אבל גם כך: שוליית הנגרים חומד את אשת רבו (לא ברור שהרב הוא הנגר). מכל מקום, הרב/נגר (מעתה אכנהו "הנגר") צריך כסף. מדוע? איננו יודעים, אבל לא מופרך לחשוב שיש לשוליה חלק במחסורו של הנגר. שאילו היה חרוץ יותר לא היה הנגר נזקק להשלמת הכנסה.

אם זה כך, וזאת כמובן רק השערה, הצעת ההלוואה היא אירונית במיוחד. השוליה גורם לנגר להפסיד פעמיים: פעם אחת כשוליה, ופעם שניה כנושה. אפשר להניח לטובתו שלא גבה ריבית אסורה ("אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה; לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ", שמות כב, כד). אבל אפשר לראות את כל הסיפור הזה כסיפור על גביית ריבית מתוחכמת. והריבית היא אשתו של הנגר הלווה.

התלמיד אומר למורה שלו: שלח לי את אשתך. זה חשוד מאוד. הרי יכול היה לתת לו את ההלוואה. אבל הנגר טיפש או תמים. וכמובן, מוזר שהשוליה יש לו כסף יותר מהאומן, והאומן במחסור. הרי זה אמור להיות הפוך. וזהו אכן עולם הפוך, עוד לפני שהפרשה מסתבכת. אפשר לראות את התיאורים במסכת סוטה שהבאתי בפוסט הקודם כרקע גם לסיפור הזה.

הנגר שולח את האישה, וגם זה תמוה. הוא תמים? הוא מבין מה קורה? מכל מקום, עוברים שלושה ימים. מה קרה במהלכם לנגר? לאשתו? איך היא הגיבה שם? הקורא עומד מחוץ לסיפור ומנסה להסתכל פנימה, אל הבית, ואינו רואה ואינו שומע מה קורה. זה יכול ללמד משהו על מבטו ודמיונו של הנגר. דמיינו איך זה לשבת מול הסיפור שלושה ימים ולחכות. בהקשר של חז"ל, ובעצם גם של ימינו, אי הידיעה הזאת וההיעדרות הם עובדה מזעזעת לא פחות מתיאור מיני מפורש.

הנגר משכים (ביום הרביעי כנראה) והולך אל התלמיד. יש להניח שהם גרים בקרבת מקום, היות שהם עובדים ביחד. התלמיד משקר ואומר שנתן לה ללכת מיד, ושמע שנערים צעירים ("תינוקות" בלשון חז"ל) התעללו בה. היכן נמצאת האישה ברגעים אלו ממש? האם עושה את דרכה הביתה? אולי כבר הגיעה? ואולי היא נמצאת בחדר סמוך ושומעת את המאהב משקר לבעלה?

התלמיד בודה "נערים מתעללים". למה הוא צריך להמציא אותם? נראה שזאת פליטת פה שלו: כי השוליה הוא "תינוק" ביחס לרבו. הוא אומר לו "התינוקות התעללו" ובעצם אומר: "אני, ה'תינוק' שלך, התעללתי".

נראה שיש כאן רמיזה ומזעזעת לפרשת פילגש בגבעה (שופטים יט, כא). במקרא מתואר האונס של הפילגש כך: "וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ (כַּעֲלוֹת) הַשָּׁחַר". אם הנגר הקדים לצאת יש להניח שהשיחה עם השוליה מתרחשת אף היא מוקדם בבוקר. יתכן שהתלמיד רומז, באופן מרושע או באופן לא מודע, כי מה שקרה בלילה היה התעללות ממושכת. "כל הלילה עד הבוקר". התלמיד רומז לנגר, בדרכי עקיפין, כי הוא=הנער(ים)=המתעללים, וכי אשת הנגר היא פילגש. הוא מתפאר ברשעות על אונס, אך בד בבד מקטין את עצמו לכדי "תינוק", נער, שוליה.

דקוּת ההבחנה והרמיזה של המספר התלמודי פשוט מעוררת הערצה. הסיפור מובא בשם רב יהודה, בשם רב; יונה פרנקל, חוקר ספרות האגדה הדגול, כתב על זוג זה שהוא "אולי גדול המספרים הידועים בשמם בספרות התלמודית" ("סיפור האגדה: אחדות של תוכן וצורה", הקיבוץ המאוחד 2004, עמ' 240).

מוזרוּת הסיפור ממשיכה. הנגר, במקום לברר למה התלמיד לא טרח להודיע לו על אותם "תינוקות" שהתעללו באשתו – לדבריו – לפני שלושה ימים, שואל אותו: "מה אעשה". לא צריך להיות חוקר משטרה כדי להבין שיש כאן סיפור תמוה, אבל הנגר פונה אליו בתמימות פושעת. התלמיד עונה לו תשובה מדהימה: הוא לא אומר לו "חפש אותה", "נצא לחפש אותה", או "אעזור לך למצוא את המתעללים" – הוא אומר לו לגרש אותה. בלי לברר מה גרסתה, ובלי לחפש אותה כלל. הנגר מוטרד לא ממצבה של אשתו, שלמיטב ידיעתו סובבת חבולה בדרכים, אלא בגובה הכתובּה. והתלמיד נהיה פתאום תלמיד טוב: הוא לא מעיר לרבו שיש דברים יותר חשובים לדאוג להם: הוא מציע לו הלוואה. הלוואה שנייה!

לא ברור כיצד הנגר מגרש אותה, אבל יש להניח שהיא חזרה מאוחר יותר הביתה. האם תיאמה מראש עם השוליה שתספר על אונס קבוצתי, כדי לעודד את הנגר לגרשה? זה סביר. כלומר, היא רוצה להתגרש. כאן מתברר שהתלמיד התפאר באכזריות ללא כיסוי: ככל הנראה הוא לא התעלל בה אלא היא התמסרה לו מרצונה, אבל הוא רומז שהוא התעלל בה כי בהמצאת הנערים המתעללים הוא אומר לנגר – שאינו מבין – אני מתעלל בךָ.

התלמיד נושא את גרושת הנגר. נראה שבסמוך לגירושיה. הנגר, שחייב לתלמיד פעמיים – על הכסף שלקחה אשתו (לא כתוב אם נתנה לו) ועל ההלוואה הנוספת לכיסוי הכתובה – אינו יכול לפרוע. התלמיד מציע הצעה עניינית לרב: "עשֵׂה עמי בחובך". כלומר, תהיה שוליה שלי. הדגש הוא, כמדומה, על המילה "עמי". התלמיד רוצה שהנגר יהיה לצדו, קרוב אליו, כדי שיהפוך גם לעובד שלו וכדי שיראה את גרושתו יום-יום. בכל סרטי טרנטינו, המלאים אכזריות ברוטלית, קשה למצוא אכזריות כזאת, שאין בה שום אלימות פיזית, והכול בה, לכאורה, כשר ומבוסס מבחינה חוזית: גירושים כדין, הלוואות כחוק, נישואין כהלכה, חוזה עבודה כשר – הכול בהסכמה, אפילו בנימוס. "אם אתה שומע לעצתי"… "בוא ועשה עמי…".

האישה לא מסבירה את המניעים שלה, והדבר אכזרי יותר מכל הסבר – גם כלפי הקורא. הנגר מוזג להם משקה ודמעות. האישה ממשיכה לשתוק. את הזוגיות של היושבים ליד השולחן אפשר לביים בכל מיני דרכים; מצבו של העומד חד משמעי. הנגר, ש"עמד" וגירשה, עכשיו "עומד ומשקה". אל מול שלושה ימים – זמן ארוך למדי – עומד זמן ארוך מאוד, עד להחזר החוב. כי מי יודע מה גובה החוב? ומה השכר היומי שקצב לו השוליה. קביעת המשכורת בידיו.

לכאורה, אחרי תשלום ההלוואה יחזור הנגר לביתו. אבל יש תחושה חזקה שהמצב הזה הוא נצחי. סיום הסיפור במקומו מחזק את זה. אחרי כן יבוא חורבן ויבלע את הזוג ואת אושרו, ואת הנגר ואת אומללותו. נראה לי שההלוואה לא תוחזר לעולם. והרי גם אם לא היה בא החורבן, אם יחזור הנגר הביתה בבדידות – האם ישפר את מצבו או יחמיר אותו? הטרגדיה שלו היא שהוא, כמשרת, יכול לפחות להיות קרוב לאשתו שבמו ידיו איבד. כמעט לגעת בה.

אפשר לדמיין את הנגר, בסוף תקופת העבודה, כשחובו נפרע וכתובּתו "נפדתה", מבקש מאדוניו החדשים להישאר שם עוד, יעקב המבקש מִלבן לעבוד עוד שבע שנים.

 

*

לקריאות נוספות (ויש עוד. בשלב טיוטתי זה אני מציין רק כמה מקורות שזמינים באינטרנט, מבלי לדון בהם במפורט):

  • גלית חזן-רוקם (מעמ' 259, ראו במיוחד הערתה על שתיקת האישה והשוואה לנוסח באיכה רבה).
  • שמואל פאוסט (הערות על הביטוי "שהה עמה" ועל המימרה "אל ישתה אדם בכוס זה וייתן עיניו בכוס אחר" ממסכת נדרים, וכן הארה על המילה "אלוונה").
  • ענבר רווה (הערה מעניינת על כמה אפשרויות הבנה של מערכות היחסים בסיפור, שאפשר היה "לביימו" ביותר מדרך אחת).
Portraits of Federico da Montefeltro and His Wife Battista Sforza.jpg
פיירו דלה פרנצ'סקה, דיוקני פדריקו דא מונטלפטרו ואשתו בטיסטה ספורצה, 1465-66, מוזיאון אופיצי, פירנצה

 

[*]

מעניין שנוסח הדיאלוג "ומה אעשה?… – "אם אתה שומע לעצתי", מופיע גם בסיפור במסכת קידושין (סו ע"א) ועניינו גם שם עצה אכזרית (של "איש לץ לב ובליעל" כנגד החכמים):

[…] והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך. – ומה אעשה? הקם להם בציץ שבין עיניך. הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן. שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים. ויבוקש הדבר ולא נמצא, ויבדלו חכמי ישראל בזעם. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו; ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך?! ומה אעשה? – אם אתה שומע לעצתי: רומסם.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: