מחשבות של צבר

תרמתי מאמר זעיר לקטלוג התערוכה הזאת, שאינו קשור במישרין למוצגים בתערוכה, אבל אחרי שביקרתי בה אתמול איני יכול להימנע מלומר עליה כמה דברים לטובת הציבור. יש בה כל כך הרבה יופי, והיא תלויה כל כך נפלא, במוזיאון הקטן הזה עם הגן שלעולם יתקשר אצלי לדמותו של אהרן אפלפלד ז"ל שהיה מיושבי הקפה המקומי, הגן שעם כל השינויים שחלו בו עוד שומר על אווירתו הירושלמית הישנה – עלו נא לירושלים. אתייחס כאן רק לשני אמנים מהתערוכה, שיש בה הרבה יותר. אם הרפרודוקציות שיובאו כאן לא ישכנעו אתכם, ומיד, אולי המילים כן.

אהרן הלוי, צבר מצוי 1919.jpg
אהרן הלוי, צבר מצוי, 1919, צבעי מים ודיות על נייר, 63.5×45.5 ס"מ

צַבָּר. כמה פעמים ראינו אותם. גם בציורים. אכלנו אותם. נדקרנו מהם. אמרו לנו שבקרבתם יהיו כפרים שתושביהם גורשו. והנה, מבט חדש. האם אני המשוגע היחיד שרואה כאן דיוקן? לא נראה לי. המסגור של צורה אליפטית בתוך מלבן אנכי נושא אתו כנוסע סמוי את ז'אנר הדיוקן. הז'אנר האנושי מְפַעֵם מתחת לציור הבוטני ויוצר בו האנשה "מיתממת". היא מיתממת מפני שאין כאן ציור מפורש של פרצוף המורכב מצומח, כמו אצל ארצ'ימבולדו. אבל ברגע שרואים שזה דיוקן, הוא מביט בך ואתה בו והמחטים ומבטיך ננעצים זה בזה כקרסים של רוכסן. מזמן לא חשתי חיבור כזה לציור. העיניים נדבקות לקוצים כמו סקוץ'.

התיאור מושכל וההקשר בוטני, לימודי. אבל אין זאת כל התמונה. כפי שציינה האוצרת, הצבר מתואר כאן בכמה שלבי פריחה בעת ובעונה אחת. כמעט חיים שלמים. האם אפשר לצייר כך אדם? לא. הציור רואה את הזמן ופני הצבר הם אורלוגין. הזמן הדוקר. הפורח. המתוק.

בין גבעוליו נוצר רווח משולש. הוא מלא קוצים, לכן הכיוונים, כמו צומת הומה. או כמו תרגיל בגאומטריה קוצנית – גְבהים חדים, אנכים – כל גבעוליו תומכים זה בזה, דוקרים זה את זה. ככה נשמעת שיחה של צבר עם עצמו. מחשבות קקטיוֹת.

במקום עיניים ותווי פנים – עוד ועוד קוצים. כאילו כוכבי השמים הבהירים ביותר ירדו אל פניו להאיר. ככה נראית מראָה של טלסקופ מחזיר-אור, הפונה אל רקיע הלילה. במילים אחרות, זה צבר שהוא גם קוסמי (ולפחות: סמל של שפע דוקרני), וצומח, ואנושי (כדיוקן), ומופשט (כסמל של זמן).

שמואל חרובי אזוב מצוי 1923-27.jpg
שמואל חרובי, אזוב מצוי, 1923-27, גואש, צבעי-מים וגרפיט על נייר, 25.3×35 ס"מ

גם הזעתר (אזוב מצוי), שאותו צייר שמואל חרובי, כולל בתוכו משהו שהולך הרבה מעבר לנטורליזם, ל"מימזיס". הוא מתפרץ. צייר בוטני היה מרסן את ההתפרצות הזו על הנייר, מוותר על הסבך, ומציג את הצמח באופן שאפשר היה ללמוד אותו, לזכור אותו. חרובי יוצר משהו שגם אם היה נאמן למציאות, הרי שהפך להגזמה פראית נפלאה. בשולי הדף הוא מצייר במשבצות מסודרות אלמנטים של הצמח, אבל התמונה הכוללת נראית כמפץ המסרב לכל עיון והפרדה. הצמח "קם לתחייה ומוחש כיצור שלא בנקל נכלא בכלוב הדף והידיעה המסומלת בו, אלא הוא זע ורוטט בתוכו או נשבר כדי להידחס אליו" (אריאל הירשפלד, קטלוג התערוכה, עמ' 13. הדברים מתייחסים ליצירה אחרת).

יש הרבה רישומים לא מוצלחים שמנסים לתאר את המפץ הגדול. הם לא מוצלחים כי הם סטריליים, כאילו המפץ הגדול הוא אירוע קר, נעדר נשמה. האזוב של חרובי יכול להיות אילוסטרציה טובה יותר, פואטית ולא פיזיקלית. איך מגזע המגיח מן האַיִן בתחתית הדף מתפרץ כל זה. כדבריה של תמר מנור-פרידמן, "בסבך הצמחי הנפרס לרוחב הגיליון נארגו יחד ענפים ושורשים יבשים עם גבעולי עלים רעננים, ובמסתרי מעמקיו רוחש יקום שלם של חרקים ואורגניזמים זעירים. דומה שההישג האמנותי חורג כאן מתיאור ראליסטי אל ממד סוראליסטי ואולי אף מעבר לכך – אל מבע נפשי ורגשי" (בקטלוג, עמ' 81).

אחד מ"יקום שלם של חרקים" הוא שבלול. כמה עוצמה יש בו, נסתר וכמוס פנימה כאילו כנגד התנועה החוצה של הצמח. ומי שאי פעם לעס עלי אזוב טריים יודע שגם הזעתר הוא שבלול כזה, כי יש בהם כל כך הרבה יותר ממה שחזותם הפשוטה מציגה. הם אוצרים כמות מפתיעה של שמן, וריחם ממלא את האף ואת הפה ומרפא. הזעתר הוא בעצמו שבלול של ניחוח.

IMG_0852.JPG
שמואל חרובי, מרוות ירושלים, 1923 בקירוב, צבעי מים על נייר (פרט)

מרחוק, על מרוות ירושלים – עוד יצור מבוּשׂם – אני מדמה להבחין בפרפר ירוק. מבט מקרוב מגלה שאלו עלי המרווה. נפלא: לא פרפר מסווה עצמו כעלה, כפי שיקרה לעתים, אלא עלים מסווים עצמם כפרפר ירוק. לאיזה צורך? כדי להיות פרפר ירוק, כמובן.

אהרן הלוי, צבר נטול קוצים 1919.jpg
אהרן הלוי, צבר נטול קוצים, 1919, צבעי מים ודיות על נייר, 64×45.5 ס"מ

מבט אחרון בצברים, שאינם משחררים אותי. אם נצליח להסכים כי לפנינו דיוקן, אולי נצליח לשכנע את הקוראים כי יש כאן משהו נוסף. במיוחד בצבּר השני, זה שאין לו קוצים. כן, כוונתי לדיוקן של מלאך. אני יודע שאני טועה, ולא יכול להיות שזה מלאך, אבל לפעמים מותר לאדם גם להביע טעות במודע. הרי אלו שתי כנפיים גדולות. אולי שלוש. לראשו כתר. והוא פונה שמאלה ופנימה אל תוך התמונה, מתרחק באלכסון. צבעיו מעידים עליו שאין הוא רק יְציר ממלכת הצומח הירוקה, אלא שיש לו שייכות אל השמַים.

למחרת, כלומר הבוקר, הלכתי למקום שאני יודע שיש בו זעתר. כמו כדי לספר להם על קרוביהם שצוירו לפני מאה שנה ועוד חיים על הנייר.  קמצוץ עלי זעתר משכיח ממני מיד את תוצאות האמת ובעיקר את תוצאות השקר. מחזיר אותי למציאות. לא הופתעתי לגלות גם צברים בקרבת מקום. התקרבתי לחפש בהם רמז לכחולים של הלוי, אבל הם הבחינו בי, ומיד חמקו והתעופפו בשלווה לתוך האור האביבי.

אהרן הלוי, רקפת 1920 בקירוב.jpg
אהרן הלוי, רקפת, 1920 בקירוב, צבעי מים וגרפיט על נייר, 51×32 ס"מ

 

===

רקפות: צומח, מקום, משל

בית אנה טיכו, ירושלים. עד נובמבר.

אוצרת התערוכה: תמר מנור-פרידמן

יוזם התערוכה: אריאל הירשפלד

מעצבת התערוכה: אלכסנדרה טופז

מעצבת הקטלוג: בתיה סגל

עריכה: תמי מיכאלי

הזכויות בתמונות שמואל חרובי שמורות למוזיאון ישראל, ירושלים; הזכויות בתמונות אהרן הלוי שמורות לבית גורדון, דגניה א'.

גל איטי

פִּסְגַּת הַר אַחַת

הַשֶּׁלֶג עוֹד עָלֶיהָ

שָׁם גְּבוּל הַמָּחוֹז

 

(מסאוקה שיקי, שני סתווים, תרגם מיפנית איתן בולוקן, ספרי ירח חסר 2019; מהדורה דו לשונית יפנית-עברית בצירוף קליגרפיה ואחרית דבר מאת המתרגם).

23_-_The_Sea_off_Satta.jpg
הירושיגה, הים ליד סאטה, חיתוך עץ, 1859

התמונה מוכּרת ופשוטה: אנו כאן יכולים לדמיין את החרמון. מבט מרחוק. שלג על הפסגה, לא על כל ההר. במקרה שלנו, שם גבול המדינה. מהצד השני – סוריה. מקום אחר.

מה יש בשיר הזה בניגוד למבטינו השגרתיים בחרמון, ומדוע אחרי קריאת השיר אפשר להביט בחרמון אחרת? ובכן, דבר אחר בולט: בשיר, בניגוד לתמונת הטבע במציאות, יש מעט מאוד "חומר", מעט מאוד פרטים. אילו היינו צריכים לצייר את התמונה ששיקי רושם, היינו זקוקים לקו קמור בזווית להר, לעוד קו זיגזג אופקי לסמן את גבול השלג, ולקו ישר למטה שיסמן את הגבול. במציאות יהיו עוד פרטים רבים: צבעים, קולות, אולי עוד פסגות, וגם מערך שלם של דעות מוקדמות, למשל על "שלנו" ו"שלהם" מבחינה מדינית, על נשיא זר שחותם על מסמך שקובע שהמחוז שלנו או שלהם, וכדומה.

השיר מְפנה את כל זה. הר, שלג, גבול, מחוז שמעבר לו, מחוז שבתוכו אנחנו נמצאים. ומסביב הדף הריק.

מה אפשר לעשות עם זה? מפתח יכול להימצא במילה יוצאת הדופן בשיר, מילת הזמן היחידה זו, הכמוסה במרכזו (בתרגום, לפחות): המילה "עוד". בתוך שיר גאוגרפי, מרחבי, פועמת מילת זמן. השלג עוד על הפסגה, דהיינו הוא נמצא בתהליך של הִמַּסּוּת. מכאן, מרחוק, איננו רואים את זה כהתרחשות, אבל אולי אנו מבחינים כבר ב"קרחות" בשלג. השיר רואה את המוצק בהשתנותו.

השלג הנמס הוא תהליך, מַעֲבָר. והמעבר הזה נמצא ב"עוד" שבזמן ובמעברים האחרים שבמרחב: מעבר בין קרקע לפסגה (דרך קו השלג); מעבר בין מחוז למחוז, מעבר בין פסגה לשמַים. התמונה המצומצמת והקפואה יכולה להיראות גם כאפשרות לתנועה רבה, על הציר האופקי (מסע) ועל הציר האנכי (טיפוס). ההר הוא גם דממה עצורה, וגם אפשרות של תנועות, לאורך ולרוחב. אבל זה הייקו, לא סיפור. כרגע, בזמן של השיר, אין כאן סיפור מסע, שאיפה לחצות גבול, או לטפס. ההר והגבול פשוט שם. זאת לא סיבה לכבוש אותו. הן במחוז שמאחורי ההר גם מביטים על ההר ואומרים, במידה זהה של צדק, "שָם גבול המחוז".

אנו יודעים היום שהר ושלג נמס הם דברים דומים למדי, בהיותם תנועות-שינוי בקצבים שונים. הר הוא תנועה קרקעית אטית. רכס הרי ההימליה (פירוש המילה "מעון השלג") נוצר, למשל, מדחיפה של הודו כשנסעה אל תוך אסיה לפני כ-10 מיליון שנה. הר הוא גל אטי מאוד וגבוה מאוד של קרקע. הודו ממשיכה להידחק אל תוך אסיה, והרכס, שגובהו כ-8 קילומטר, ממשיך לגבוה לאט, בערך סנטימטר מדי שנתיים.

המבט שמציע השיר הקטן של שיקי, כמו שירי הייקו רבים כל כך, הוא פתיחה אל הרוחב והגודל מתוך פרט קטן – והר הוא פרט קטן ביחס לסובב אותו. ניקוי הפרטים העודפים מסביב להר מאפשרים לראותו, דרך השיר, כציר בין שמים וארץ, כפרגוד בין מחוז למחוז. וגם, ואולי בעיקר, לראות את החלוקה של "מחוזות" (או במקרה של החרמון – מדינות) ביחסיותה המגוחכת קצת. יבשת הודו נעה כבר מיליוני שנים ומרימה לאט את ההר, ואנו, בני האדם, מסמנים קו ישר על האדמה, אומרים שעובר כאן גבול ומאמינים שכך זה יישאר. נשיא זר חותם על נייר וכולנו מאמינים, ממש מאמינים, שהמציאות השתנתה. "נשיא", בלשון המקרא, זה גם ענן גשם.

 

 

עוד פרטים על ספרו של שיקי (1867-1902), כולל אפשרות רכישה בהנחה, אפשר למצוא כאן.

דו"ח פרפרים

בסוף השבוע יפורסם במוסף "הארץ" טקסט שלי בעניין הפרפרים שריחפו אצלנו בימים האחרונים. הוא כבר ברשת, כאן. אחד מהתצלומים שיודפסו הם שלי, ואני מצרף כאן עוד. הם צולמו בטלפון.

IMG_E0779.JPG

IMG_E0799.JPG

IMG_E0733.JPG

רמברנדט/ברויגל

במוסף "הארץ" תתפרסם ביום שישי רשימה שלי שנכתבה בתערוכת רמברנדט הנוכחית ברייקסמוזאום באמסטרדם. היא כבר ברשת, כאן >>>>.

בהזדמנות זאת אוסיף קישור לרשימה על תערוכת ברויגל בווינה (אוקטובר 2018), שלא העליתי כאן בעבר >>>>.

 

RP-P-OB-438A.jpg
רמברנדט, אישה שרועה, 1658, תחריט

עירום של כוכבים

בֵּית מֶרְחָץ בֶּהָרִים

עֵירֻמִּים כָּל הַלַּיְלָה

נַהֲרוֹת הַשָּׁמַיִם

יש לי הזכות להיות שותף להוצאת שני סתווים, מבחר ראשון בעברית של מסאוקה שיקי, אחד ממשוררי ההייקו הנפלאים ביותר, שמת בגיל 35, בשנת 1902. את המבחר תרגם איתן בולוקן. הספר ראה אור בשבוע שעבר.

שיקי כתב אלפי שירים, חלקם בהיותו מרותק למיטתו בגלל מחלת השחפת. על סיפור חייו ומחלתו אפשר לקרוא באחרית הדבר שבספר. רציתי להעיר כמה מילים על השיר הזה. שמונה מילים בלבד בעברית. אבל כבר השורה הראשונה, גם אילו היתה עומדת לבדה ללא המשך השיר, היתה שיר. ואולי זה משהו שאפשר לשאוף אליו בשירה. שכל שורה תהיה שיר. לא רק מכלול השיר או מכלול הספר. שכל הווה של השיר יהיה שירה.

"בית מרחץ בהרים". מרחב תָּחוּם, אגן, אולי מלבני, מול ההרים הפתוחים. מרחב שקוע במקצת, מגרעת קטנה, מול ההרים והעמקים. פשוט לעצום לרגע עיניים ולראות את זה מרחיב את הלב. אפשר רק לדמיין את השיחות הליליות האלה, השקטות, במים החמים, את האינטימיות. השיר פותח הוויה של כיסופים. אני רוצה להיות שם. בין כל הפסגות, והפסגות הריקוֹת-הפוכות שבין ההרים – והמים שבתוכם טובלים אנשים.

אנשים? אולי. אפשר לקרוא את השיר בשני אופנים: באופן הראשון המילה "עירומים" תוסב על אנשים מסוימים, שטובלים שם, עירומים. מי שהיה ביפן יודע שהיחס לעירום במרחצאות הוא יותר חופשי מאשר אצלנו. לפי קריאה זאת, יש תיאור של קבוצת אנשים טובלים כל הלילה (המשורר בתוכם? מתבונן מבחוץ?), שעות ארוכות. מעליהם נפרשים נהרות השמים – שהוא כינוי לשביל החלב.

שמונה מילים בלבד, וראו מה יש כאן: אגן קטן של מים; אגנים גדולים בין הרים; נהרות – "מים" – שאינם של מים אלא של אש. כוכבים. כמעט אי אפשר לשאת את הרוחב שהשיר הזה פותח בך.

אבל אפשר גם לקרוא את השיר כאילו העירום מוסב על נהרות השמים, על הכוכבים שבגלקסיה. לפי קריאה זו, אין בהכרח אנשים בבית המרחץ. זו תמונת נוף, והיא מתארת לא את העירום של הרוחצים אלא את העירום של הכוכבים. הכוכבים עירומים כל הלילה. עירום של כוכבים, כן. אף פעם, אף אחד, לא חשב על זה: הכוכבים – כמו הכול, חוץ מבני אדם – עירומים. מה שאנו רואים, האור, זה גופם החיצוני הגלוי, האֶפִּידֶרְמִיס שלהם שמוּשל ומגיע אלינו. מעתה נוכל לצאת כל לילה ולראות את העירום הזה, לטבול עם הכוכבים במרחץ האור.

IMG_0983.JPG
קיוטו, 2017. תצלום ד"ב

 

 

ארון בנילוס

"ומתה שׂרה בעיר הענקים". מה?

התרגום המיוחס (בטעות) ליונתן בן עוזיאל, המכונה גם 'תרגום ירושלמי' ו'תרגום ארץ ישראל', הוא ספר קיצוני, כמעט מוטרף, ולכן אחד הספרים החביבים עלי. אני כותב עליו כאן כמה מילים כי מצאתי, ומיהרתי לרכוש, מהדורה חדשה (משנת תשע"ו). זהו תרגום חדש לעברית של ספר שהוא תרגום לארמית של התורה. המתרגם הוא הרב שמעון וייזר, והספר יצא בהוצאת מישור, בני ברק. אזכיר כאן לטובה גם את תרגומו הישן יותר של דוד רידר, שאזל מזמן.

תרגום של תרגום? זה קצת מבלבל, כמו קרבת המשפחה "גיס של גיס". ובכן, מדובר בתרגום לארמית של התורה. בספר שלפנינו, לצד הארמית מופיע תרגומו של התרגום לעברית. את הספר יש לקרוא עם התורה, וכך נקבל קריאה במקביל בשלושה טקסטים – תורה (בעברית מקראית), התרגום לארמית, והתרגום הארמי לעברית מודרנית.

איני מתכוון לתאר כאן את המחקר על הספר – לשם כך קיים ספרו הנהדר של אביגדור שנאן, 'תרגום ואגדה בו'. זמנו של הספר, ככל הנראה, המאה השמינית לספירה. מהלכו הספרותי של התרגום הוא הרחבה קיצונית של המילה "תרגום", עד כדי יצירת טקסט שבמונחי זמננו אינו תרגום אלא שִכתוב, משהו שנראה כמו תרגום אך הוא למעשה שכתוב של המקרא, וקרוב יותר בהתכוונותו לספר היובלים מאשר לתרגום אונקלוס או תרגום המלך ג'יימס.

אופיו של השִכתוב הוא המעניין. מי ש"תרגם" את התורה כאן ניסה להעמיס על הפסוקים חידושים פרשניים ומדרשיים, חלקם ידועים ממקורות אחרים (כמו למשל מדרש בראשית רבה), וחלקם המציא בעצמו (או התבסס על מקורות שאינם מוכרים לנו). לצד ניסיון ההעמסה הזה, הוא ניסה (לרוב) ליצור טקסט רץ, שיוכל להיקרא כמקבילה של פרשיות התורה, בלי לפרום את הרצף. סכנת הפרימה היא מוחשית מאוד, שכן רק על הפסוק הראשון ב"בראשית" יש עשרות עמודי מדרש ופרשנות.

במילים אחרות, הספר הזה מנסה לעשות "ספר אחד" (ליתר דיוק, חמישה חומשים) מחומרים של מאות מדרשים שהוא קרא והפנים. זאת סיבה אחת שזו ספרות מאוד קיצונית. זה ספר שרוצה לשאוב לתוכו ספרייה — ולהישאר בגודל של ספר. יש כוכבים כאלה, שמה שמאפיין אותם הוא צפיפות גדולה,[1] וצפיפות היא בדיוק המאפיין של הספר הזה. לאורו אני מבין למה כבר לא קל לי לקרוא רומן. באנימציה הזאת לפוגה של באך אפשר להבין איך נראית הקריאה ואיך מופעל הראש בספר שלפנינו, וממילא עד כמה היא שונה מקריאה של רוב מה שנדפס היום כספרות.

הסיבה השנייה היא לא החומרים הרבים המצטופפים בספר, אלא המרווחים ביניהם. כל משפט בתרגום עומד מול המקור בשני היבטים: היבט ההתאמה למקור והיבט הפער מהמקור. כל זה מפעיל את ראש הקורא באופן הרבה יותר מורכב, מסעיר ומענג מקריאת רוב הספרים, מעניינים ככל שיהיו, שיש על המדפים, ועליהם מדברים בעיתונים. למען האמת, לפנינו תפיסה אחרת לגמרי של ספרות.

הנה כמה דוגמאות.

הפסוק מבראשית כג, ב, "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן" מתורגם, כלומר משוכתב, "ומתה שרה בעיר הענקים". חברון היא עיר הענקים (כי בספר במדבר יג, כב כתוב "וַיָּבֹא עַד־חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק", והנה עוד צבע מופיע ב"פוגה", מיובא מ"במדבר"). מותה של שרה ב"עיר הענקים" יוצר רגע סיפורי אחר לגמרי ממותה בסתם "חברון". אישה אחת שמתה בעיר של ענקים הוא עניין אחר לגמרי מאישה אחת שמתה בעיר מסוימת. הציור המילולי של שוכנת עפר בין ענקים, אישה אחת במצב מאוזן שמעליה פוסעים גברים גבוהי-קומה הוא מזעזע, הופך אותה לקטנה ואבודה, ומוסיף, בלי לומר זאת במפורש, הרבה מטען רגשי לאבלו של אברהם המתואר באיפוק רב במקרא.

יש מאות דוגמאות כאלה בספר. למשל, בסיפור מאבק יעקב מבקש האיש "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כז). בספר שלפנינו הופכת הבקשה לסיפור קטן וטעון: "ואמר: שלחני, כי עלה עמוד השחר והגיעה השעה שמלאכי המרום שרים לריבון העולם. אני אחד מן המלאכים השׁרים, ומיום שנברא העולם לא הגיע זמני לשיר אלא הפעם הזאת". אולי אין צורך בהסבר. גם משוררים שאינם מלאכים יכולים להבין את זה.

ודוגמה אחת נוספת, מהפסוק האחרון בספר בראשית: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן־מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" הופך בספרנו ל"ומת יוסף בן מאה ועשר שנה, וחנטוהו ועיטרוהו, ושׂמוהו בארון [בארמית: בִּגְלוּסְקְמָא], ושיקעוהו בתוך נילוס מצרים". אפשר ממש לחוש את הניצוצות במוח, שנגרמים מהידיעה מה אמור להיות כתוב שם מול הקריאה של מה שכתוב שם בפועל. מדוע הסיפור משקיע את יוסף החנוט בנילוס ולא באדמת מצרים? האם כדי לאפשר למותו לא להיות סופי, להמשיך להיות נתון בתוך זרימה, במעין לימבו, עד שייצא משם עם יציאת מצרים בדרך פלאית? (כיוון אחר: במסכת סוטה נאמר שהמצרים הכניסו את הארון לנילוס כדי שיתברכו מימיו, כמו כדי לא לאפשר ליוסף, מחולל השפע, לחדול גם במותו). גם כאן, הסיפור נהיה אחר לגמרי מכוח היסט זעיר: גופה חנוטה בנילוס וגופה קבורה באדמה – שני סיפורים שונים. אפשר ללמוד מהספר הזה שיעור בכתיבת סיפור, ברגישות לחלוּפוֹת, לאפשרויות.

אפשר להגדיר את התרגום הזה כמעשה קיצוני וחריג (בהשוואה, למשל, לתרגום מתון וקדום יותר כמו תרגום אונקלוס). אבל אפשר גם לראות בו ספר שמדגים, אמנם בצורה קיצונית, איך אנחנו קוראים, כלומר איך אנו יוצרים תמיד ספר אחד ממה שכתוב, בהביאנו אל כל טקסט מִטענים רבים, רלוונטיים פחות או יותר. לרוב אנו לא מודעים לזה, ולא כותבים את כל מחשבותינו בשולי הספר; התרגום המיוחס ליונתן הוא "תצלום תודעה" של קורא טוטלי, שקרא את הכול וזוכר את מה שקרא, ועכשיו פותח את התורה כדי לתרגמה. בידו כלי כתיבה, והראש הגדוש שלו.

 


[1] "מסת כוכב מסוג ננס לבן היא בקירוב כמסת השמש בנפח הקטן פי מיליון מנפח השמש. מכאן, שצפיפות הננס הלבן גבוהה פי מיליון מצפיפות השמש" (ויקיפדיה).

שמונה תמונות, שלושה ציטוטים והודעה אחת

IMG_0401.jpg
נימפית הסרפד, 21.1.19, תצלום ד"ב
red admiral wing2.jpg
תצלום מיקרוסקופי של כנף נימפית הסרפד. לא נמצא קרדיט
IMG_0308.jpg
דבורת דבש על קידה שעירה, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

IMG_0288.jpg
דבורת דבש על קידה שעירה, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

bee sting.jpg
עוקץ של דבורת דבש בהגדלה. קרדיט: Rose-Lynn Fisher

 

IMG_0365.jpg

דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, סגור, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

אבקן של חמציץ.jpg
אבקן של חמציץ, קרדיט ומקור בגוף התמונה

 

IMG_1517.jpg
דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, פתוח, 15.2.18, תצלום ד"ב

כי כוח החוכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלא מכוח החוכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה, יהיה כוח החוכמה והיכולת נראֶה בה יותר, ותיקון הבורא יותר נפלא ונראה ממנה.

ר' בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות, מערבית יהודה אבן תיבון, נכתב בשנת 1080.

===

כָּל הַנִּמְצָאִים חוּץ מִן הַבּוֹרֵא, מִצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה [=מלאכים מסוימים] עַד יַתּוּשׁ קָטָן שֶׁיִּהְיֶה בְּטַבּוּר הָאָרֶץ – הַכֹּל מִכּוֹחַ אֲמִתּוֹ נִמְצְאוּ.

רמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה ב, ט, נכתב בשנת 1180 בערך.

===

אילו בני האדם היו נעלמים מחר, העולם היה ממשיך בלא שינוי ניכר. גאיה, כלומר כוליות החיים על כדור הארץ, היתה מרפאת את עצמה ושבה למצבים הסביבתיים העשירים ששררו לפני כ-100,000 שנה. אבל אילו חסרי החוליות ייעלמו, לא סביר שהמין האנושי היה שורד ליותר מכמה חודשים. רוב הדגים, הַדּוּחַיִּים, הציפורים והיונקים יספגו מכה אנושה וייכחדו באותו פרק זמן. בעקבותיהם ילכו מרבית הצמחים בעלי הפרחים, ויחד אתם המבנה הפיזי של מרבית היערות ומקומות מחיה אחרים על פני היבשה. האדמה תירקב. צמחיה מתה תיערם ותתייבש, וכך תגביל ותבלום את מִחזוּר החומרים המזינים; כך ימותו גם צורות צמחיה אחרות ואִתן השרידים האחרונים של חסרי החוליות. הפטריות הנותרות, אחרי שייהנו מגידול רב באוכלוסייתן, ייכחדו אף הן. בתוך כמה עשורים העולם יחזור למצב ששרר בו לפני ביליון שנים, והוא יורכב בעיקר מחיידקים, אצות, וכמה צמחים רב-תאיים פשוטים.

א"א וילסון, בחיפוש אחר הטבע, 1996

==

ביום רביעי הקרוב 23/1/19 בשעה 20:30 מפגש ב"בית מיכל" ברחובות בהשתתפות איתן בולוקן וצלם החרקים החובב, בנושא "בין אדם לחיה בשירת הייקו".

 

המחוג

אקווריום קטן, אבל אין בו דגים או מים אלא עץ זעיר, גזעו מלאכותי, ובתוכו תקועים ענפים ועלים. למרגלותיו מפוזרים עלים יבשים של עצים אחרים ומחטי אורן בשלכת שמישהו הניח. אצטרובל מונח בפינה, נשען על הזכוכיות כמו פסל ברזל בסלון. אפשר לחשוב שזהו מין בונסאי, אבל אחרי רגע נגלים התושבים.

אני מבחין באחד, ושמח שראיתיו, אבל אז מתגלים עוד אחד, ועוד, ואני סופר שבעה. זו מושבת מקלונאים כלואים. המין הוא מקלון האֵלָה. המילה "מקלון" מתאימה לאובייקט, אבל מדובר ביצורים חיים. הם נראים כענפים ירוקים-חומים. כשהעץ שלהם מאדים (מה שלא יקרה באקווריום), הם מקבלים את צבעו. יש אור עתה, והם פעילים בלילה. לכן הם ישֵנים, ולפחות לא זזים.  רגליהם ארוכות כמחטי אורן.

מקלון האלה, נקבה בוגרת, תצלום אמיר וינשטיין.jpg
מקלון האלה, נקבה. תצלום אמיר וינשטיין

העלים היבשים מונחים שם לא לקישוט, אני מניח, אלא מפני שלשם מוטלות הביצים. באתר החרקים העברי המצוין insectour מוסבר:

הביצים מוטלות לתוך הקרקע או על פסולת עלים בקרקע או מודבקות לצמחים, תלוי במין. גם הביצים מוסוות היטב ויש והביצים נראות כזרעים. במינים השומטים את הביצים אל הקרקע יש לביצים גופיף שומני חיצוני […] המצוי בזרעים המותאמים להטמנה בידי נמלים. נוכחות השומנים המזינים מעודדת נמלים לאסוף את הביצים [כאילו היו] זרעים. בתוך הקן הנמלים צורכות את החלק האכיל ומשליכות את הביצים לערמת הפסולת, שם הן ממתינות לבקיעה. ביצים מוטמנות סובלות פחות מטריפה ומצרעות טפיליות וגם מקבלות שרותי הפצה יעילים.

כלומר, המקלון – הנראה כצומח – מטיל ביצה – הנראית כזרע – ונמלים מטפלות בהן, מגנות עליהן, והופכות בכך לאומְנוֹת של הדור הבא של המקלונאים.

בספר הגדול של גרימלדי ואנגל על האבולוציה של החרקים (עמ' 211 ואילך) אני קורא שצורת הביצים של המקלונאים דומה לזרע, וכמו זרעים הם עשויים להמתין לתקופה ארוכה, אפילו שנים, עד שהתנאים יבשילו. אחת מהן פולטת זרע כהה כזה ברגעים אלו ממש. אני מחליט לעמוד ולראות את רגע ההגחה והנפילה, אבל ההטלה אטית כל עד שעיני מתערפלות. מה שמבחוץ נראה כחוסר תנועה מוחלט הוא למעשה יצירת חיים. וזה קורה בעולם בכל רגע, כל הזמן. אילו רק היינו יכולים לשמוע ולראות את כל ההתהוות הזאת, מרגע לרגע.

אני מבחין בתזוזות. הם נעים בעדינות, כאילו רוח חלפה בהם. אני בודק האם יש מאוורר קטן באקווריום. אין. זו אחת מדרכיהם להתגונן: הם לא רק נראים כענף דק, הם מתנהגים כמותו. מניעים את עצמם כמו ברוח קלילה.

כל החוכמה הזאת נמצאת ביצור שלמראית עין דומה לזרד. המקלונאים הם חרקים עתיקים מאוד ומגוונים מאוד (בסדרה שלהם יש גם חרקים שצורתם אינה מוארכת). כ-3,000 מינים מהם מוכּרים, והחרק החי הארוך ביותר הידוע הוא מקלון (קל לזכור את אורכו: 555 מ"מ). הם עתיקים מאוד, ומאובנים שלהם נמצאו מהטריאס ואולי אף מהפּרם, כלומר לפני כ-200/250 מיליון שנה. נמצאו מאובני ביצים (!) שלהם (מאמצע הקרטיקון), והשתמרותן היא תוצאה של קשיחותן. רק התבוננו במגוון קטן של הביצים האלה. לעומת תמונה כזאת, כוכבים נראים כדבר כמעט מונוטוני. מישהו אמר פעם שחרק הוא דבר מורכב יותר מכוכב. למראה התמונה הבאה, שחלקה דומה לתמונה מקטלוג של אגף הקרמיקה במוזיאון, אפשר להבין את זה:

21_Phasmid_Eggs.jpg
21 ביצי מקלונאים ממינים שונים (בהגדלה, לא בקנה מידה). קרדיט: Drägüs

הם תלויים שם מולי, חלקם הפוכים כעטלפים, נאחזים בעליהם בטופר זעיר. אני עומד מולם, מאובן מול האחרוּת הזאת שאין להבקיעה, שהיא מצד שני גם דמיון. כלומר, שלצד הידיעה שהם חיים אחרת לגמרי ממני, הם חיים גם באותו אופן כמוני. כלומר, הם ואני הם שתי התגלמויות של מה שאפשר לקרוא לו החיים. שונים זה מזה כמו כדורית דם אדומה וחיידק, אבל כלולים באותה שלמוּת שהיא גוף אחד. מחיצת הזכוכית שבני מיני הציבו ביני ובינם מיותרת. הייתי מרים אותה ונותן להם לטפס על זרועי, וביחד היינו יוצאים לחפש אֵלָה מתאימה, לא חסר. אני אמנם מודע שבלעדי הזכוכית לא הייתי רואה אותם עכשיו, ואולי אף פעם לא. הם מסתתרים, חומקים. שם הסדרה הלטיני רומז לכך טוב יותר מהשם העברי: Phasmatodea. "פסמה" ביוונית פירושו רוח רפאים. היה נכון לכנותם: רְפָאִיִים.

ילד צורח לא רחוק. הוא ראה דבר-מה. הוא ראה דבר-מה חי. מוטב לומר, הוא ראה את החיים, ולא סיפרו לו כנראה עד כה.

הם דוממים על הענפים, כמו נזירי זן על כריות. ושום פעמון לא צלצל ולא יצלצל. האם הם מודעים לכך שהם לא במקומם? האם הם מתקשרים זה עם זה כמו בנקישות אסירים, חולמים על הבריחה, על השִחרור? האם הם מודעים בחשש לדייר האקווריום שלצדם? זהו גמל שלמה ירוק, גדול, תלוי הפוך, קשתי, כבננה קטנה שלא הבשילה.

(ובעוד אני כותב את הדברים האלה, מעביר מהפנקס אל המחשב, נוחת ברעש גמל שלמה משום-מקום ומתחיל לטפס על ערימת הספרים שלצדי).

אני עולה לקומה השנייה במוזיאון. עוד ועוד צורות חיים, מתות רובן ככולן, מפוחלצות ומשופדות. ציפורים תלויות מחוטים, עפות בגובה. עץ מטיל צל ניאון על תנים. שם, בקומה השנייה, מתגלה לי המקלון הארוך בעולם, זה שהזכרתי קודם (555 מ"מ). פרעֹה חנוט בהיכל העליון, ששבעת נתיניו, החיים באקווריום למטה יכולים רק לדמיינו, אינם יודעים ולא יידעו אף פעם כי גם הוא, כמותם, כלוא מעליהם בין קירות זכוכית, סיכה משפדת את מרכז גופו העצום, שהונח, מרוב גודלו שלא ישוער, באלכסון, כמחוג אורלוגין שנעצר לנֶצח.

 

מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב, 31.12.18

 

גמל שלמה.jpg
גמל שלמה, תל אביב, 1.1.2019. הספר שרגלו הקדמית נוגעת בו: עלילות אלכסנדר מוקדון, בעריכת יוסף דן, הוצאת מוסד ביאליק

 

מבצע, הצגה וזבוב דמוי דבורה

  • בהוצאת בבל מוכרים את כל הספרים בחצי המחיר עד סוף השנה! גם כמה מספריי שם.

 

  • באוניברסיטת תל אביב עולה בשבוע הבא "הסגת גבול", הצגת-מחול קצרה (מאת אפרת קדם) שמבוססת על קטעים מספרי "אחות שמש". פרטים והזמנה – בקישור זה.

 

רקבן הבוץ (זבוב דמוי דבורה). תצלום: ד"ב
רקבן הבוץ (זבוב דמוי דבורה). תצלום: ד"ב, נובמבר 2018
%d בלוגרים אהבו את זה: