הכחולים

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2003, תצלום דיגיטלי

 

התצלום המופיע כאן הוא אחד מסדרה "כחוּלה" של יורם קופרמינץ: תצלומי נוף לילי של תל-אביב, באזור מגוריו של הצלם במרכז העיר. יש לעולם זה גם איכות ייחודית של זמן. הצבע הכחול שמשוך על התצלומים עומד בדיסוננס עם כל מה שהעין שלנו יודעת על השמיים. איננו זוכרים כחול כזה מיום האתמול, או מן העבר הקרוב. 

הכחול הזה נגלה לרגעים ספורים בכל יום. כמו ציפור השרה שיר אחד בשעת בוקר מוקדמת ואז נאלמת דום עד ליום הבא, כך הכחול הזה, קול שיר של ציפור השמיים, מבליח ונגוז. לרגע הפצעתו אורבת האמנות. זמנו של העולם הזה הוא זמן תמציתי, או רגעים שבהם הזמן מגלה את עצמו בצורת האור הזר הזה. התצלומים של קופרמינץ יוצרים, בהצטרפותם, רצף של רגעים כאלו. אם לחזור למטפורת הציפור, הרי שמולחן כאן פסקול של השירה הנדירה הזו: בתוך סדרת התצלומים הזו הרגע האחד נכפל ומתפשט והופך לזמן היחיד שבנמצא.

במבט ראשון אין אלו אלא גגות תל אביביים רגילים, אור ירח, אורות חשמל. אבל הכניסה אל הכחול היא גם כניסה אל מחויבות אחרת של מבט. אל דריכוּת אחרת. לכן, האנטנה השנייה משמאל היא גם "סתם" אנטנה, אבל גם צינור שמעביר את המים מן העננים אל המֵכלים שעל הגגות, כלומר אלינו, היושבים בבתים. לפנינו מערכת, או מכשיר, של המרה, אלגוריה של מבט: הענן לוכד את האור הכחול כספוג האוחז דיו, מהענן אל צינור האנטנה, וממנו אל הדוּד, שכאן אינו דוד שמש אלא דוד ירח, ומשם, אולי אלינו, אל עינינו הצמאה.

האור הכחול אופף אורות אחרים. האור הגבוה, הירחי, מתייחס אל האורות הקטנים. כל אחד יכול לראות או לשמוע כאן שיחה אחרת, אבל קשה להתעלם מהכיווניות הברורה למעלה שנמשכת מן האורות הזעירים אל המאור הקטן. הכיוון כלפי מעלה הופך את השמיים האלו לדומים קצת לבּד של מארק רותקו. הבתים מתפללים כאן, ולפחות מייללים כתנים אל האור-האבא. בל נשכח, יש כאן אור נוסף, שאיננו רואים: אור המצלמה, ה"פלאש", שגם אם אינו מבזיק כאן הוא קיים באופן סמלי במצלמה. נסו לדמות את החוטים הנטווים כאן לרוחב ולעומק, כמו חוּפת אוהל ענקי. האוהל הזה הוא המקום של יצירת האמנות הזו.

אבל למה הכחול? יורם קופרמינץ, בספרו המעולה אוקטובר: יומן מלחמה (בבל 2000, עמ' 23), שהוא יומן של חייל צעיר בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, כותב "אני בטוח שעבר היום לקראת זריחה של מחר/ הצבע הכחול יאשר לי את זה/ לדעת משהו בוודאות בחוסר הוודאות המוחלט". אם כן: הכחול הזה המציף את העולם לפני הזריחה אינו סתם "יופי", אלא אישור של קיום. אבל גם (עמ' 22): "הכלל היה, רק פעם ביום מותר לי לצבוט את עצמי/ זה השאיר סימנים כחולים, וככה ידעתי/ הייתי אומר שאני הולך להשתין/ ובעצם הלכתי לראות איך הסימן [הכחול] נראה".

הכחול הוא גם שמיים וגם גוף פגוע. יופי וכאב. בסדרת התצלומים הזו העולם מוצף בסימן הכחול הזה על שתי משמעויותיו. מה שנדמה אולי כיופי טהור של צבע מזוקק מכיל גם כאב של צביטה. בדרכם המשונה והיפה, מבטיחים התצלומים האלה ודאות של המשך הקיום, מאפשרים "לדעת משהו בוודאות" מתוך הצפת העולם כולו באוהל של סימני צביטה כחולים ויפים.

פלורנטין-פירנצה

את תצלום השחור-לבן הזה, מאת עילית אזולאי (2003), ראיתי בתערוכה קבוצתית בגלריה ג'ה פן בפלורנטין, תל אביב, שאצרה טלי בן נון. חלל הגלריה ההיא מורכב מִתאים נמוכים, שתקרותיהם קמורות, משהו בין קטקומבות לחדרים. לי התאים הללו הזכירו את תאי הנזירים במנזר סן מרקו בפירנצה, "פלורנס", אותם תאים קמורים בהם ציירו פרא אנג'ליקו ותלמידיו סצנות יסוד מן הברית החדשה על הקירות. בעוד האסוציאציה הזו מרחפת באוויר סביב ראשי, נתקלתי בתצלום הזה שלפניכם, והמקום הזה, חלל קומת הקרקע של דרום תל אביב, הפך, בבת אחת, למשהו שאינו פלורנטין ואינו פירנצה, חלל שהיה בו, למשך זמן ההתבוננות בתצלום, משהו משני המקומות הללו גם יחד, כאילו שתי מרפסות נגעו זו בזו, כל אחת ממקומה, ויצרו בבת אחת רצפה חדשה.

המפגש הזה בין המקומות הוא בדיוק העניין בתצלום של עילית אזולאי. בתצלום ניצבים שלושה סוסים כהים מעל סוס בהיר, שרוע על הקרקע. בימין – משאית. מאחור – אקליפטוס ענקי. מלפנים, חוסם את המבט, סורג. זהו בערך כל מה שיש כאן. כמדומה, תמונה חקלאית פרוזאית. אבל לא יכול להיות רושם מוטעה מזה. אפשר להתייחס לתצלום הזה גם מצד מה שיש בו בלבד, אבל מבט כזה יחמיץ את לב ההתגלות שמאפשר הדימוי הזה. הלב, בעיניי, פועם כאן בדיוק מתוך כך שהוא משחזר פעימה אחרת. במילים פשוטות, התצלום הזה הוא ציטוט, ציטוט של ז'אנר. הוא מצטט סצנה נוצרית, שצוירה עשרות פעמים, הסצנה של ההורדה מן הצלב, או אולי הקינה על ישו שהורד מן הצלב. ציור אחד כזה לדוגמא, מאת פרא ברתולומאו (מוצג ב"אופיצי", פירנצה) מובא כאן:

 


פרא ברתולומאו, ההורדה מן הצלב, בערך 1515

ההורדה מן הצלב נמצאת כאן כתת-טקסט מבלי להרוס את הממשות הפשוטה, ה"חקלאית" והישראלית, של התצלום. זה בדיוק מקור הכוח של יצירת האמנות הזו: זה גם ישו וגם סוס לבן; אלו גם סוסים שחורים וגם, נגיד, מרים המגדלית, מרים אם ישו, ויוחנן; זהו גם אקליפטוס גדול, אבל זהו גם צלב; זוהי גם סתם משאית, אולי משאית להובלת סוסים, אבל זהו גם רכבו של יוסף איש רמתיים, תלמידו הנסתר של ישו, שביקש (וקיבל) את גופת ישו מפילאטוס, והוליכה לקבורה בגן הסמוך למקום הצליבה. כל שעלינו לעשות הוא להשלים את ההילות מעל לבהמות. התצלום הפנטסטי של עילית אזולאי מצליח לתפוס את פרטי המיתוס בתוך הקשר שזר לגמרי לא רק למיתוס, אלא גם לאנושי: הרי אין כאן אפילו בני אדם. המרחק בין החומר למטען המיתולוגי רק מדגיש את גודל ההישג. הסורג שבקדמת התצלום מתפקד בדיוק כמצביע על עצם המבט, כאומר: אל תרפרפו על זה במבט חטוף. כאן יש משהו שאורגן, משהו שנבנה. יש למה שהנכם רואים "שלד", קונסטרוקציה. "זה לא סתם".

בסִפרו של ישראל אלירז, מיניאטורות קלמנטה ושירים אחרים (הקיבוץ המאוחד, 2001), קיימות השורות: "לְמַד איך לראות/ דברים שאינם". עינו של אלירז פקוחה בשירים האלו אל אותו המקום שאליו פקוח התצלום של עילית אזולאי. זהו מקום שבו האלים קיימים באופן פשוט, גלוי לעין. אבל לשם התגלותם עליהם לעטות איזה מסווה, לפעמים עד כדי כך, שהם הופכים עצמם ל"דברים שאינם". "אינם" – כמו סוסים. השירה תפקידה לראות את התחפושת הזו. אין האלים מתגלים "כמו פעם", רוכבים על מרכבת עננים או אוחזים בברק. הראווה הזו הסתיימה כבר. ההתגלות הידקקה ונעשתה כמעט שקופה. אבל האלים ("המיתוסים") אינם מוותרים על קיומם: אצל אלירז, נער לבן הוא "האל קאמא", או ורד "נפער פתאום ומראה/ את מלוא עצמו". מה אומר תצלום הסוסים הזה? אולי רק זה, בלשונו של ישראל אלירז: "הגיע הזמן שיקרה/ מה שכבר קרה".

ספינת האהבה

ב"תוכנית המציאות" הקנדית הפופולרית "ספינת האהבה" פתח אמש אחד המשתתפים באש אוטומטית בסיוע תת-מקלע מסוג "עוזי" שהצליח, כמסתבר, להגניב אל הסיפון, על כל יתר חבריו וחברותיו לתוכנית וטָבַח בכולם, עד האחרון שבהם, לפני שהשליך את עצמו אל מימי מפרץ האדסון. צוות התוכנית, שנותר על הסיפון שטוף-הדם הצליח, בכוחות אחרונים, לנווט את הספינה עמוסת הגופות בחזרה אל היבשה. בתחקיר שלאחר הארוע הודה מפיק התוכנית כי כבר במבחני-הבד עשה היורה רושם חשוד במקצת, כשלשאלה מה הכי מגניב אותך לעשות עם בחורות במסיבות, אחי ענה כי הוא מעדיף, קטגורית, להימנע ממסיבות ותחת זאת לעיין בלילות בספריו של – כדבריו – פילוסוף בשם שפינוזה.